אקטואליה

אנו מבקשים להביא לידיעתכם כי ראמ"ה (רשות ארצית למדידה והערכה בחינוך) פרסמה לציבור דוח מנתוני מחקר טאליס 2013. מחקר טאליס (Teaching and Learning International Survey – TALIS), הנערך על ידי הארגון הבין-לאומי לשיתוף פעולה ופיתוח (Organization for Economic Co-operation and Development – OECD), הוא מחקר בין-לאומי מקיף בנושא עבודתו של המורה והסביבה הלימודית בבתי הספר. מטרתו העיקרית היא לספק מידע השוואתי ושימושי על אודות מורים שמלמדים בכיתות ז', ח' וט' ועל אודות מנהליהם.

המחקר נועד לזהות את מוקדי המשיכה ומוקדי הדחיה של מקצוע ההוראה ולהתוות דרכי פעולה שיהפכו אותו לאטרקטיבי בעיני מועמדים ראויים. שתי קבוצות נבדקים השתתפו במחקר: א. צעירים שהגיעו ל"ימים פתוחים" במוסדות אקדמיים וברובם אינם מתכוונים כלל לפנות להוראה (n=358). ב. סטודנטים העוברים הסבה מקצועית להוראה, לאחר שעסקו במקצועות אחרים (n=186). הנבדקים מלאו שאלון שבו התבקשו להעריך את החשיבות שהם מיחסים לשיקולים שונים בעת בחירת מקצוע בכלל ובאיזה מידה הם מתקיימים במקצוע ההוראה. בדיקת הפער בין ההערכות המקבילות הצביעה על מאפיינים שקיימים בהוראה בצד מאפיינים שנתפסים כחסרים בהוראה (רחל ארנון, פנינה פרנקל, עדנה רובין).

סקרנות לא תמיד נחשבה תכונה חיובית, מזכיר לנו העיתונאי הבריטי איאן לזלי בספרו החדש על נושא הסקרנות "Curious", ובתרגום חופשי לשמו המלא: "מסקרן: התאווה לדעת ולמה עתידך תלוי בכך". למעשה, היא כמעט תמיד נחשבה בעיני רבים חשודה. כיצד להתייחס ליצר הסקרנות? מהו התמהיל הנכון? לפי ספרו של לזלי, ולפי ההשלכות ההיסטוריות שהוא מצא לדיכוי הסקרנות או עידודה לאורך השנים, התמהיל הוא זה: כמה שיותר סקרנות, תמיד. כמה שיותר שאלות, מהבסיסיות והטיפשיות ועד מרחיקות הלכת והמוגזמות. את כל אלה יש לעודד, כי העלאת שאלות היא לא פחות מצורך הישרדותי (שיזף רפאלי).

יש הרבה מה לאהוב במדיניות הפנים של הנשיא אובמה, עליה הכריז החודש בנאום מצב האומה (State of the Union address): שירותי בריאות, חופשת לידה, מכללות ברות-השגה. אך יש משהו אחד שטעה בו. כחלק מהבטחתו להכין ילדים אמריקניים לעולם תחרותי יותר ויותר, הוא נדר "לשמור על אינטרנט חופשי ופתוח" ו"להרחיב את השגתו לכל כיתה ולכל קהילה". טכנולוגיה רבה יותר בכיתה משמשת כבר זמן רב תרופת פלא של קביעת מדיניות. אך עדויות הולכות וגוברות מראות שהרעפת כלים מתוקשבים לא תצמצם את הפערים בכיתה בחינוך. יתרה מזאת, היא תרחיב אותם (Susan Pinker).

אימפרוביזציה אינה 'שליפה מהמותן' אלא התמודדות יצירתית עם אי-הוודאות השורה בחדר החזרות בתאטרון, בהוראה בכיתה ובחיים בכלל. אך האם ניתן ללמד לאלתר בין שמדובר באמנות או בהוראה? כיצד ניתן ללמד זאת, אם אימפרוביזציה היא מעשה ספונטני, בלתי-צפוי ויצירתי? כיצד ניתן ללמד להתכונן למה שלא ניתן לחזותו, לאירוע מפתיע שאינו מתוכנן ביסודו? פרדוקס זה נמצא בבסיס האתגר של הספר. מודל הוראה מאלתרת (improvisational teaching) עשוי להיות מפתח להתמודדות עם מורכבות זו, שהיא דחופה ומבקשת מענה בהכשרת מורים בפרט ובמעשה ההוראה בכלל (נפתלי שם טוב).

הספר "הצבת הידע של אנשי חינוך העובדים בשדה במרכז הכשרת המורים: חשיבה מחדש על המדיניות ועל הפרקטיקות של התואר השלישי היישומי בחינוך" הוא אחד מחמישה פרסומים המתארים את תאגיד המוסדות של פרויקט קרנגי (The Carnegie Project on the Education Doctorate – CPED) ואת מאמציו להגדיר מחדש את התואר השלישי היישומי בחינוך. הספר הוא כרך ערוך המספק סקירה רחבה של האסטרטגיות השונות ושל התוצאות מהשלב הראשון של ההתאגדות של תאגיד המוסדות של פרויקט קרנגי בשנת 2007. הטקסט הזה טוען באופן משכנע שידע אנשי החינוך העובדים בשדה מוצב כדי לשנות את החינוך (PK-20) באופן חיובי ועמוק יותר מאשר מאמצים נוכחיים רבים במחקר וברפומה חינוכיים (Jenice L. View).

ריבוי חסידים לשיטה, כתב ניטשה, "אינו בהכרח עדות נגדה". כלומר, חיבה המונית למושא כלשהו — ספר למשל — אינה מעידה בהכרח על נחיתותו; בדרך כלל כן, אבל לא תמיד. בקיצור, רב מכר אינו בהכרח ספר רע. רב המכר של וילינגהם "למה תלמידים לא אוהבים את בית הספר? ואיך אפשר לגרום להם לאהוב אותו?" הוא ספר מצוין. וילינגהם, חוקר מוח וקוגניציה מהמחלקה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת וירג'יניה, מתאר תשעה מאפיינים יסודיים של המוח והחשיבה ומפיק מהם עקרונות מנחים להוראה. הספר כתוב בחוכמה ובחן, ומתוך אמפתיה רבה למורים. ספר מענג ומועיל (יורם הרפז).

הנרטיב הממוקף – הנרטיב המזרחי החדש שעומד במרכז השיח המזרחי הרדיקלי – יוצא נגד שלילת הציונות את המזרחיות-ערביות ומעמיד את עצמו כאלטרנטיבה זהותית, אינטלקטואלית ואסרטיבית. ספרו של אריה קיזל בוחן את עלייתו והתבססותו של הנרטיב המזרחי אשר מהווה נקודת ציון במאבק הנרטיבים המתנגשים כביטוי לרצונן של זהויות לבטא את עצמן כנפרדות והיברידיות באתרי הישראליוּת (אריה קיזל).

הספר אל המקום מבוסס על מסעות מלאי עניין ברחבי אוקראינה, בלארוס ופולין. הביקורים בערים, בעיירות, וביערות מתוארים בסגנון עשיר וייחודי ופותחים צוהר למקומות סמויים מן העין. השילוב של המילים עם המראות והנופים יוצר תפאורה קסומה לעולמם רווי הגעגועים של טובי הכותבים שקמו לתרבות העברית.הספר מפגיש את הקורא עם ערש הולדתם הממשי של היוצרים – הבית, הרחוב והסמטה ברגעי השיא והפריחה וברגעי האימה והאובדן. כל אלה מצטרפים לסיפור עמוק ורחב של העולם היהודי במזרח אירופה במאות השנים האחרונות.בספר עשרות צילומים נדירים החושפים מרחב מתעתע שהיה ואיננו, אך בה בעת נוכח ועודנו רוחש אי-שם במחוזות רחוקים-קרובים (רוחמה אלבג).

ביוזמת משרד החינוך של ישראל מתנהל כיום מחקר השוואתי בין שבע מדינות, אשר הציבו את שינוי מבנה תוכנית הלימודים כיעד לאומי. המחקר, אף כי הינו בראשיתו, חושף את המורכבות הגדולה של הרפורמה בכל המדינות: בעוד שהרפורמות הקודמות בחינוך התמקדו בשינויים מבניים, הדור הנוכחי של הרפורמה מבקש לחולל שינוי בדפוסי ניהול הלמידה בכיתה. לא עוד מורה אקטיבי ותלמיד פסיבי בבניית עולם הידע, אלא תלמיד אקטיבי ומורה יועץ, מכוון ותומך (עמי וולנסקי).

בספר זה, המחברים טוענים שלהכשרת מורים יש פדגוגיה מורכבת ומרובדת. בטענה שהפדגוגיה "מרובדת" עבור הכשרת מורים, המחברים מתכוונים בעיקר לכך שהלמידה של ילדים ושל אנשים צעירים נמצאת בליבה של הכשרת המורים אבל עם שכבות מעל לרמה זו, לדוגמא, לגבי הלמידה של מורים ולגבי הלמידה של מורי מורים. כאשר מורי המורים מקדמים פגישה רשמית עם סטודנטים להוראה הם דואגים לרווחה ולהתקדמות של הסטודנטים שלהם, אבל הם גם חושבים על הלמידה של התלמידים הנוכחיים והעתידיים של הסטודנטים להוראה (Pete Boyd, Agnieszka Szplit, Zuzanna Zbrog).

חינוך פוליטי הוא חובה המוטלת על בתי הספר. בוגרי מערכת החינוך אמורים להיות כשירים לאזרחות מושכלת ופעילה. הם לא יוכלו להיות כאלה ללא חינוך פוליטי. אין ביטחון שכל בית בישראל מעניק לכך את היסודות הדרושים. בהכללה, התקשורת בישראל, לסוגיה השונים, אינה מעניקה חינוך פוליטי ברמה טובה. בהיעדר חלופות אחרות, טיב החינוך הפוליטי בבית הספר קובע את הנכונות ואת המסוגלות האזרחית-חברתית של בוגרי מערכת החינוך – האזרחיות והאזרחים (מרדכי קרמניצר).

אחת לכמה זמן שב ומתלהט הדיון הציבורי בדבר מקומה הראוי של הפוליטיקה במערכת החינוך: האם, ובאילו גבולות, מותר למורים לבטא את עמדותיהם האישיות בענייני חברה ומדינה? האם נכון לעקר את תכניות הלימוד מתכנים ביקורתיים? עד כמה ערים אנו לרבדים של אינדוקטרינציה המסתתרים בין שורותיהם של ספרי הלימוד התמימים לכאורה? לעומת המבקשים לשמר את בית הספר כשדה ניטרלי ו"נקי" מפוליטיקה. יש הטוענים כי שיח פוליטי פתוח בין מורים לתלמידיהם חיוני לטיפוח חשיבה עצמאית, אמיצה וביקורתית של אזרחים דמוקרטים המגלים עניין מתמיד במציאות שסביבם ומאמינים בכוחם להשפיע עליה (ניר מיכאלי).

מערכת החינוך בישראל מקיימת שיח כפול סביב מושג האופטימיות. מן הצד האחד, המערכת כבולה בתוכה בשיח דכאני, מנרמל ומקרבן שאין בו זיק אופטימיות (ואולי הוא אפילו פסימי). זהו השיח החבוי, שעליו אין מדברים אבל הוא השיח הנוכח, הנוהג. מן הצד השני, המערכת עוטפת את עצמה בסיסמאות שחוקות ולעוסות אודות אופטימיות ואופטימיזם. זהו השיח החוגג את עצמו בחוצות. כולם מתכנסים סביבו כמדורת השבט, מנסים לגעת בחומו הנעים ודורשים מהאחרים להצטרף אליו. האופטימיזם החינוכי הזה לפיכך הוא בעיני עטיפת צלופן נעימה לעין ולא כבדה לאוזן (אריה קיזל).

יורם אורעד מצביע על דרכים אפשריות לצמצום שחיקתם של מורים: "בתחילת שנת הלימודים הנוכחית קראתי כתבה מטרידה מאד בשם השנה כבר לא אהיה מורה. הכתבה, שנכתבה על ידי מורה בשם דני סטמרי, דנה למעשה בשחיקתם של מורים. היא מתארת את בעיותיו של מורה במערכת החינוך ומספרת על החלטתו לנטוש את החינוך לאחר ארבע שנים ועל סיבותיה. להלן חלק מן הדברים והתייחסותי אליהם".

נראה שההתייחסות כלפי ההשכלה המקצועית שנזנחה בישראל מזה שנים רבות, זקוקה לשיפור משמעותי הן מבחינה תדמיתית והן מבחינת האופי שבו יש לנהלה. ראשית, כדאי להתמקד קודם כל בשינוי במישור המסרים. מסרים אלה, שהם שליליים בחלק ניכר מן המקרים, הופכים אותה מזה שנים רבות לבלתי אטרקטיבית. השינוי הרצוי במסרים יכול להתבטא במגוון פעולות שבהן שינוי היחס אל ההשכלה המקצועית במישור המורה בפרט ובאופן רחב יותר – של המסר מצד מערכת החינוך בכללה. במסגרת הפעילויות במישור זה אפשר, למשל, לארגן אירועים מקדמים כדוגמת פרסום באמצעי התקשורת – טלוויזיה, אינטרנט ואחרים, וארגון תחרויות בין תלמידים (כפי שנעשה למשל בתחום המדעים). שנית, במישור הניהול צריך לחשוב ולתכנן את השיפור כך שניתן יהיה להעניק לתלמידים הלומדים במסגרת השכלה מקצועית, רוחב יריעה גדול יותר ומעמיק יותר (יורם אורעד).

כתבה שפורסמה בתחילת חודש זה ב"הארץ" מדווחת על תכנית המתגבשת במשרד החינוך לצירופם של סטודנטים להוראה אל מורים מנוסים. הכוונה היא להקטין את היחס בין מספר התלמידים לבין מספר המורים. הסטודנטים שיצורפו יהיו סטודנטים בשנת לימודיהם השלישית שלהם. היא נועדה לאפשר התמודדות עם הצפיפות בכיתות הלימוד בישראל, צפיפות שהיא גבוהה באופן משמעותי מזו המקובלת במדינות ה-OECD (יורם אורעד).

הספר עוסק בהיסטוריה המודרנית של לימודי הערבית בבתי הספר היהודיים בארץ ובשינויים שהתחוללו בתחום זה לאורך השנים. הוא עומד על העלייה ההדרגתית בחשיבות השיקולים הביטחוניים והפוליטיים בהוראת הערבית, ועל האופן שבו הדבר גרם ל"יצירת" שפה שאינה מקרבת אלא מרחיקה (יונתן מנדל).

תוכניות הנרקמות במשרד החינוך – המבקשות בין היתר להתמודד עם "מחאת כיתות הסרדינים" מבשרות את המהפכה/רפורמה הבאה בדרך – כיתה אחת, שני מורים. משרד החינוך אינו מתכוון להכניס לכיתה אחת בישראל שני מורים מנוסים, בעלי ותק בהוראה אשר יקלו את העומס אלא עומד להכניס לכיתה "מורה ותיק, מורה טירון".תהיה זו טעות לאמץ שינוי בדגם הכשרת הסטודנטים להוראה על ידי הכנסתם – בטרם עת – לכיתות ולבשר לציבור הישראלי שהסטודנט או הסטאז'ר להוראה (כלומר, המורה בשנתו הראשונה) הוא הבשורה להקלת הלחץ בכיתות (אריה קיזל).

ספר זה הוא כרך ראשון מתוך שניים, אשר אמורים למלא חלל בשדה המקצועי של חינוך וטיפול בילדים ובמתבגרים במצבי סיכון בישראל. מטרת העורכים הייתה לספק לאנשי המקצוע בישראל, הן בשדה הן באקדמיה, כמו גם לסטודנטים המכשירים את עצמם לקראת השתלבות בעבודה חינוכית-טיפולית עם נוער בסיכון, לקט נבחר של מאמרים עדכניים, שרובם מתבססים על מחקר שיטתי ואמפירי (עמנואל גרופר, שלמה רומי).