אקטואליה

החל משנה"ל תשע"ה מיושמת במערכת החינוך בישראל התכנית הלאומית "למידה משמעותית". מדובר במהלך נרחב שמטרתו לקדם למידה משמעותית בכלל מוסדות החינוך. הדוח מהווה תוצר של עבודה שנמשכה שנתיים: תשע"ד ותשע"ה (ראמ"ה מלווה את התכנית החל משנה"ל תשע"ד, עוד בטרם התכנית החלה להיות מיושמת בפועל – כדי לאמוד את תמונת המצב לפני כניסתה של התכנית), והוא משלב בין ממצאים כמותיים (סקרים שבוצעו בקרב תלמידים, מורים ומנהלים) ואיכותניים (ראיונות עומק עם מנהלים ומורים, קבוצות מיקוד עם תלמידים, תצפיות ועוד). הדוח עוסק בשורה של נושאים מרכזיים הקשורים כולם לרפורמת הלמידה המשמעותית: ההטמעה במחוזות; ההטמעה בבתי הספר; הפיתוח המקצועי; תנאים ארגוניים אשר אמורים לקדם הטמעתה של למידה משמעותית; הטמעתה של הוראה אשר אמורה לקדם למידה משמעותית; מידת ההשגה של תוצאות המעידות על למידה משמעותית (ראמ"ה).

מיהו הטיוטור – מנחה עמיתים? מה מאפיין את תפקידו? ומה מייחד אותו מכל תפקידי ההנחיה וההדרכה המוכרים במקצועות האקדמיים השונים? ספר זה יעסוק בשאלות אלה תוך כדי הצגת מגוון מודלים של הנחיה טיוטוריאלית הפועלים בבית הספר ללימודי התמחות מקצועית, וינסה לעמוד על תרומתה של הנחיה ייחודית זו להתפתחותם המקצועית-אקדמית של סגל המרצים מהמכללות לחינוך. כל פרקי הספר הם פרי מחקריהם של אנשי סגל בית הספר. על יסוד מגוון מתודולוגיות מחקריות הם מסרטטים את תפיסת התפקיד של הטיוטור-מנחה מנקודת מבט כפולה: הן של המתמחים-המרצים הלומדים הן של הטיוטורים-המנחים. הספר נועד להעשיר ולהרחיב את הידע בתחום ההנחיה בכלל ובתחום הנחיית עמיתים בפרט. מעגל רחב של אנשי חינוך ואחרים העוסקים בהנחיה עשוי למצוא בו עניין כמו גם כלי עזר שמיש ומועיל (רבקה רייכנברג, רחל שגיא ומרים מבורך).

בפתיחת נאומו הנוכחי מתייחס ריבלין לנאום שנשא במלאות שנה לכהונתו, ובו טען כי החברה הישראלית משתנה מחברה המורכבת מרוב וממיעוטים מובחנים לחברה המורכבת מארבעה "שבטים" עיקריים: חילוניים, דתיים לאומיים, חרדים וערבים. בנאומו הקודם תיאר הנשיא ריבלין ארבעה יסודות הדרושים כדי לבסס שותפות חדשה בין ארבעת המגזרים של החברה הישראלית: תחושת ביטחון, אחריות משותפת, "שוויון והוגנות" ותחושה משותפת של ישראליות. בכנס הנוכחי, הנשיא ריבלין מדבר על הצורך בשינוי מוסדי ומערכתי באמצעות הצבת יעדים לאומיים שניתן להסכים עליהם ולעקוב אחר ביצועם. הוא מזהה "ארבעה מנועים של שינוי" החיוניים כדי ליצור שותפות בין ארבעת המגזרים של החברה הישראלית: "מערכת השירות הציבורי", אקדמיה ושוק העבודה, השותפות האזורית בין רשויות מקומיות ממגזרים שונים ומערכת החינוך: ראובן ריבלין, 2016.

יורם אורעד מפנה זרקור בבלוג המרכזי של רשת שלובים לנושא השינוי והחינוך להתמודדות עמו: "מערכת החינוך מייצרת ומניפה לעתים קרובות דגלים חדשים. חלקם הם ביטוי לצרכים הנובעים מהשינוי העז והמהיר שהחברה עוברת: פיתוח מיומנויות המאה העשרים ואחת (מונח לא מתאים לטעמי), הבנת האחר ולימודי מתמטיקה 5 יחידות לימוד. האם יכול להיות שהגיע הזמן לעסוק בדבר עצמו, אותו הדבר שאחראי לפחות לחלק מן הדגלים – עצם השינוי עצמו? השינוי הזה הוא כה דרמטי, כה עז וכה מהיר והוא נמשך כבר זמן כה ממושך, עד שאני תוהה מדוע עד כה לא התייחסנו אליו" (יורם אורעד).

הנושאים הנידונים בספר זה מצביעים כולם על מגמה משותפת. כולם מבקשים לתרום להנחת היסודות לתפיסה יהודית חינוכית חדשה. נושאים חינוכיים מובהקים, כגון פרשנות, הנחלה וחידוש, חינוך האופי ומשבר הזיקה למסורת בעת החדשה, נידונים מחדש מפרספקטיבות הגותיות וחינוכיות שונות. המאמרים ההגותיים העוסקים במשנותיהם של הוגים ידועים, כגון הרב קוק, בובר, רוזנצוויג, ראבידוביץ, ברדיצ'בסקי ושטראוס – דנים כולם בסוגיות חינוכיות שמעסיקות את המחנך היהודי המודרני. לצדם המסות החינוכיות רוויות בתובנות שנדלו מהשקפותיהם של הוגים יהודים מהעת החדשה. דוגמה מובהקת לקשר האורגני השורר בין המרכיבים השונים של הספר היא ההטמעה החוזרת ונשנית של לוז, שחינוך אמיתי הוא חינוך האדם השלם, על כל ההיבטים של אישיותו ואופיו. ואולם, לדעת לוז, הבעייתיות הספציפית בחינוך יהודי בימינו, קשורה במשבר ההתרחקות מן המסורת הטקסטואלית של העם היהודי. פתרונו של משבר זה נעוץ ביצירת שפה ישראלית-יהודית חדשה, וזהו ייעודו של החינוך (אהוד לוז).

מה משותף לסוכני שינוי בבתי ספר וליזמים בסטארט-אפים בעמק הסיליקון? הם מה שאדם גרנט מכנה "מקוריים" (originals). "מקוריות מתחילה ביצירתיות: יצירת מושג שהוא גם חדש וגם מועיל. אך זה אינו נעצר שם. מקוריים הם אנשים הנוטלים את היוזמה להפוך את החזון שלהם למציאות", הוא כותב. גרנט מסביר כיצד מקוריים מממשים את הרעיונות שלהם ומייעץ כיצד לשלוט בתהליך זה, כולל כיצד לשלוט בסיכון, לזהות רעיונות מקוריים כשאתה רואה אותם, להשמיע את קולך, ליצור שותפויות, וכמו הכותרת של אחד הפרקים, " לנענע את הסירה ולהשאיר אותה יציבה" באותו הזמן. גרנט מבסס את עצתו במחקר מבלי להיתקע בו ומספק דוגמאות רבות של מקוריים מכל המקצועות (Adam Grant).

לקראת עונת המבחנים, 9 דרכים מצויינות להתכונן באופן אפקטיבי: 1. הקפידו על ארוחת בוקר. 2. הרחיקו את הטלפון. 3. התחילו בשלב מוקדם ותכננו את הלמידה בפריסה של מנות קטנות (עדיף ללמוד 10 פעמים, שעה על פעם מ- 10 שעות רצופות בפעם אחת). 4. כמעט הכי חשוב: ביחנו את עצמכם במקום סתם לחזור על החומר. 5. היו אתם המורים ולמדו מישהו אחר את חומר המבחן. 6. אל תישענו על סימון החומר באמצעות עט מרקר- כוחו של הסימון חלש משנדמה. 7. אל תאזינו למוזיקה בזמן שאתם מתכוננים. 8. צאו לשאוף אוויר ולבצע פעילות גופנית. 9. הקפידו לישון. רוצים שתלמידיכם יצליחו במבחנים? ספרו להם על עקרונות "מדע ההתכוננות" ואפשרו להם לחזור על החומר באופן האפקטיבי ביותר (אתר חברת מתודיקה).

הספר מציע דיון באתגר שמהפכת המידע מציבה בפני מערכת החינוך. בית הספר עוסק בידע ובלמידה, אך לעתים רחוקות מתקיים בין כתליו דיון המתייחס למהות הידע, לצורת ארגונו ולקשר שבין אלה לבין תהליך הלמידה. מהפכת המידע של ימינו מחייבת התמודדות מחודשת עם סוגיות אלה, ומעלה את השאלה אם ניתן כיום להציע רציונל בר-הצדקה לתכנית הלימודית הבית-ספרית, לצורת ארגון הידע בה ולתהליכי ההוראה למידה שהיא טומנת בחובה. במוקד הספר חמישה מאמרים העוסקים במושגים מידע, ידע ודעת ובהשלכותיהם על כישורי חשיבה, על החינוך למשמעות, על הפליאה ועל הדמיון. שניים מהמאמרים עוסקים במחשבתם של הפילוסופים דלז וגואטרי ומישל סר ובוחנים את השלכות הגותם. על כל אחד מהמאמרים מגיבים שני אנשי חינוך נוספים (שלמה בק).

עמנואל לוינס הוא מגדולי הפילוסופים בעת החדשה, ורבה חשיבותו לשיח המוסרי של המאה העשרים ואחת, הן לשיח היהודי הישראלי והן לשיח הפילוסופי והפוליטי בכללו. בספר זה חושף חנוך בן-פזי, מן החוקרים הבולטים בישראל של משנת לוינס, את הרלבנטיות של לוינס למחנכים ולחוקרי חינוך. משנתו של לוינס מתגלה כאן ככזו הממירה את שיח הזכויות הרווח בשיח של חובות וצווים מוסריים, והופכת את הערבות ההדדית והסולידריות החברתית ליסוד המארגן של כל עשייה חינוכית. באותה נשימה היא מלמדת על חשיבותו של המפגש האישי בין מורים ומורות לתלמידיהם ומצביעה על הנשגב, הפורה והמתחדש שיכול להתרחש רק בתחום ההוראה (חנוך בן-פזי).

אקטואליה, אוריינות ותקשורת הם הצירים סביבם נע ספרה האחרון, ולעניות דעתי הבלתי אובייקטיבית, החשוב של ד"ר מירה פוירשטיין מדברים אקטואליה: אוריינות תקשורתית (הוצאת מכון מופ"ת, 2016) שבו היה לי העונג לכתוב פרק אודות "שכול ותקשורת". פרשנויות רבות מצויות כיום למילה אוריינות: מהיכולת של האדם הלומד להבין את המציאות עבור ביכולת הפענוח של האדם הלומד את אותה מציאות וכלה ביכולת של האדם הלומד לתפקד באותה מציאות באמצעות שורה של כלי סריקה, סקירה, ביקורת ובעיקר אינטגרציה של כל השלוש לכלל סיכום בעל ממשות. אלא שבתוך סבך ההבנות הללו, המיומנויות אם תרצו, שבהם עוסקת פוירשטיין באופן מושכל, מצויים אנו כיום, במיוחד בישראל, במשבר סביב תפקידה הערכי של התקשורת (אריה קיזל).

השאלה "למה בכלל בית ספר?" מובילה כמתבקש אל מטרות החינוך של העשור השני במאה ה-21. השאלה הזאת עולה יותר ויותר בתקופה שבה ניתן להשיג כמויות אדירות של מידע וידע באופן עצמאי ובקלות. הספר בוחן את מאפייני תקופתנו, ובעקבותיהם סוקר 22 מקורות (אישים או אסכולות) מחוללי מטרות חינוכיות. בעקבות הסקירה מחלץ המחבר 14 מטרות מרכזיות, שלטענתו אין אפשרות לקיים בית ספר עם אחת מהן בלבד, ואין אפשרות לממש באותו בית ספר את כולן יחד. הספר בוחן כל אחת מן המטרות מה יש בה ועם אילו מטרות אחרות מתאים לה לחבור, או אם אילו מטרות אחרות היא נמצאת בסתירה. הספר מציג את הבעייתיות לממש מטרות חינוכיות בכלל, ומדוע בתי הספר מתקשים להשתנות, בניגוד לכל מה שקורה בסביבתם. הספר מסתיים בדיון על מטרה חינוכית לאומית – מעבר למוטת כנפיו של בית ספר בודד – כיצד ניתן לצמצם את הפערים החינוכיים הגדולים שקיימים בישראל (אברהם פרנק).

הספר עוסק בהתמודדות של בני דור ההמשך בתנועה הקיבוצית עם זהותם היהודית. במוקד הספר – סיפורו והגותו של "חוג שדמות", שהתגבש סביב כתב העת "שדמות" בראשית שנות השישים. רבים מחברי הקיבוץ שנמנו עם החוג, השתתפו בפעולות התגמול ובמלחמת סיני. "חוג שדמות" זוהה עם יוצרי הקובץ "שיח לוחמים", שנערך ופורסם בעקבות מלחמת ששת הימים. הספר מציג את מקורות ההשפעה הרוחנית של החוג, ואת דרכה של החבורה אל "ארון הספרים היהודי". החבורה בקשה לאחות את הקרע בין מקורות היהדות לקיבוץ, שבו ראתה המשך ליצירה יהודית אותנטית. באיחוי הקרע ראו חברי החוג דרך לריפוי השבר האידאולוגי, התרבותי והמוסרי, שפקד את התנועה הקיבוצית (גד אופז).

שחיקת מורים ונשירה מהוראה מעסיקים רבות חוקרים, חינוכאים ומקבלי החלטות. בשנים האחרונות החל להעסיק את החוקרים גם המושג זהות מקצועית והקשר שלו לשחיקה. בספר זה תשעה מחקרים שנערכו בעשור האחרון. המחקרים מבקשים להשוות בין קבוצות שונות של מורים ביחס לזהותם המקצועית, לשחיקה שלהם ולקשר שבין הזהות המקצועית והשחיקה (שרגא פישרמן).

ספר זה דן בשאלת הסמכות החינוכית בבית הספר על רקע מעמדה המתערער בישראל ובכלל העולם המערבי. הספר מאיר ומבהיר את מושג הסמכות החינוכית מזוויות ראייה מגוונות, ומראה שלא ניתן לקיים את הפעילות הבית-ספרית ללא סמכות חינוכית. הוא מצביע על הפיחות ועל המשבר שחלו בסמכות זו בתקופתנו ועל הגורמים האחראים לכך, ומבקש לתלות את שורשי המשבר העכשווי בסמכות החינוכית בהלכי הרוח המצויים בליבת תפיסת העולם הפוסט-מודרניסטית ובאידאולוגיות הכלליות והחינוכיות הנגזרות ממנה, ומשפיעים על המציאות הפוסט-מודרנית. בחלקו האחרון של הספר מוצגת ביקורת על גישות שונות העוסקות בניסיונות שיקום הסמכות החינוכית, והוא מסתיים בפרישת מצע תאורטי לבנייה מחודשת של מושג הסמכות החינוכית בתנאי המצב הפוסט-מודרני (ערן גוסקוב).

ערכים ופרקטיקות של קיימות הם "הנושא החם" במדינות רבות. גם בישראל הולכות ומתרחבות יוזמות עירוניות, קהילתיות ופרטיות להנחלתה של תודעת הקיימות. במציאות המתהווה, שיתוף קהילתי, אחריות סביבתית וצדק חברתי הם גורמים דומיננטיים בתהליכי השינוי לקראת חברה מקיימת. הספר אתגר הקיימות עניינו בפרישה רחבה של הקיימות כתפיסת עולם רב-תחומית, רעיונית, ערכית וחינוכית, אשר כורכת יחד סוגיות סביבתיות, חברתיות ואזרחיות. מטרתו העיקרית היא הנחלת תודעה אזרחית פעילה וביקורתית הנדרשת בחברה דמוקרטית בת-זמננו. הוא קורא לאקטיביזם סביבתי, חברתי וחינוכי, מעמיד אתגרים קונקרטיים ומציע פתרונות ויישומים (אילנה אבישר).

הספר מדברים אקטואליה: אוריינות תקשורת מציג בהרחבה את נקודות ההשקה שבין המדיה למציאות החדשותית והאקטואלית, ואת חלקן של שתי אלו בעיצוב האקטואליה בעיני הציבור. הספר מעוגן בתחום החינוך לאוריינות מדיה ביקורתית, ומטרתו להכשיר אנשי חינוך להיות סוכני שינוי ותקשורת משמעותיים לקהל הצעירים בעולם המידע של המאה ה-21, עידן המדיה הדיגיטלית והרשתות החברתיות. הדגש בספר מושם על שילוב בין ניתוח והבנה ביקורתיים של טקסטים מגוונים במדיה לבין התנסות בהפקה וביצירה של טקסטים חדשים. מטרתו לחנך צעירים להיות אזרחים מעורבים ופעילים בחברה ו"אזרחי רשת" – באמצעות שימוש מושכל ואקטיבי במדיה. תפיסת החינוך לאוריינות מדיה ביקורתית היא צורך השעה עבור מורי מורים, מורים וצעירים, המתמודדים עם האפקטים הווירליים של החיים במרשתת ועם סוגיות אתיות וערכיות שהסביבות המגוונות של התקשורת מעוררות (מירה פוירשטיין).

הדו"ח המוגש כאן הוא פרי יזמה של הוועדה הקבועה של מל"ג-ות"ת למדעי הרוח, שתפקידה לפקח על כלל היזמות של מל"ג-ות"ת בתחום מדעי הרוח ולייעץ בהתוויית מדיניות אשר תקדם את התחום ותבטיח את שגשוגו. כבר בראשית דרכה נוכחה הוועדה לדעת שבתחום מדעי הרוח חסר מסד נתונים מקיף ועדכני שניתן לקבל ממנו תמונה ברורה על מצבם של מדעי הרוח, ושעל בסיסו ניתן לקבוע מדיניות ולהמליץ על דרכי פעולה. הדו"ח משקף את עמדת הוועדה, שדרושה ראייה כוללנית של התחום ולא ניתן להבטיח איתנות בת-קיימה למדעי הרוח בהשכלה הגבוהה במנותק מהנעשה בזירות אחרות. לכן, הדו"ח כולל נתונים על מדעי הרוח בהשכלה הגבוהה בהוראה ובמחקר – כולל במכללות האקדמיות ובמכללות להוראה – בחינוך העל-יסודי ובזירה הציבורית (יוכי פישר ואדם קלין אורון).

פרשת הקישון חשפה קשר אפשרי בין שהותם של לוחמי חיל הים ודייגי הקישון במי הקישון, המזוהמים משפכי המפעלים הפטרוכימיים, לבין ריבוי התחלואה בסרטן. העדויות בפרשה זו, ההכחשות, הגילויים, ההכרה בהעדר יכולת להביט במה שנשאר מתחת לשכבות של עכירות, טלטלו את אושיות היסוד של ישראל כחברה בעלת קוד מוסרי ערכי משותף. סמדר בן-אשר מציגה נקודות מבט שונות המעומתות זו עם זו באמצעות עדויות לוחמים ומפקדים, הורי הלוחמים ששברו את השתיקה או ששמרו עליה, הדייגים, חברי ועדת החקירה, אנשי משפט, מומחים ותקשורת. הדילמות המוצגות מאפשרות פיתוח שיח חברתי נוקב, העשוי להביא לבנייה משותפת של חברה המעמידה בין ערכיה ערבות הדדית, שוויון וצדק. הספר הוא מסמך המציג כתיבה מחקרית מורכבת, שבו ארוג נרטיב אישי, כואב, פולח ומעודן (סמדר בן-אשר).

ניתוח זיכרונות ילדות בגישה אדלריאנית הוא טכניקה מרתקת, עוצמתית ומפתיעה. אדלר התעניין דווקא במה שהמטופלים בחרו לגלות, ולא להסתיר, בזיכרונות שלהם. הוא ראה בזיכרונות המוקדמים מטפורות הפותחות צוהר להבנת אישיותם שלה מטופלים, מייצגות את המתרחש בחייהם בהווה ומנבאות את התנהלותם בעתיד. הספר מציע סקירה מקיפה של העבודה עם כלי מרכזי זה בפסיכולוגיה האינדיווידואלית – הלכה ומעשה (גיסי שריג).

ספרה של אתי חגי מציג תשתית רעיונית המציעה משמעות לעשייה חינוכית – כינון אדם כתכלית וכיסוד לקיומה של חברה, לקיומו של עולם. למעשה מדובר בפיתוח סובייקט שעצמיותו נוכחת באופן אותנטי, יוצר, ממומש ומסופק; סובייקט נראה ורואה "אחר", אשר בוחר בנטילת אחריות כעמדה אתית, תוך כדי כך שהוא חווה את עצמו כחלק מקיום רחב, כולל, הוליסטי. "אפיון זה של המעשה החינוכי", כך כותב פרופ' שלמה בק, פילוסוף חינוכי, "שונה מהתפיסה הרווחת שקושרת בין חינוך לידע, בין ידע לציונים, והוא מחייב הבהרה (למה בדיוק הכוונה) והצדקה (מדוע הוא נכון). הספר מתמודד עם שתי משימות אלה בהצלחה. הוא דן בשאלה מיהו האדם, ומדגיש את חיפוש המשמעות כמאפיין המרכזי של חייו (אתי חגי).