המחקר מתאר אסטרטגיית הוראה מובנית של מתן משוב, הערכת עמיתים וניהול דיאלוג לימודי, בהתבסס על תבנית של פיגום (scaffolding), כמקור מידע לדיאלוג כדי לקדם את הלמידה ואת הביצוע של הסטודנטים בקורס אקדמי. מודל ה-SWOT (חוזקות, חולשות, הזדמנויות וסיכונים) שמקורו בתחום העסקי, אומץ ככלי מסייע (Rachel Cohen, 2013).

מחברת המאמר מתארת כיצד בשנים האחרונות היא נוטלת חלק בסדנות קיץ אשר מדגישות את היתרונות של סמינרים סוקרטיים. הדיונים נסובו סביב שאלות פתוחות בהנחייתם של תלמידים, אך היא התקשתה לתאר כיצד זה עשוי לעבוד בשיעורים שלה בכיתה ו'. למרות המבחנים עתירי-הסיכונים ומערכת ההערכה חדשה, היא החליטה לבצע זאת באוגוסט בשנה שעברה. התהליך החל בתחילת השנה, כאשר התלמידים התבקשו לזהות את המאפיינים של שומע פעיל. רפלקציה נמשכת על פעילויות הכיתה הובילה לכך שהתלמידים הפכו למודעים יותר לציפיות של מחברת המאמר ושל עצמם ( Ely, E.).

בעידן שבו ילדים יושבים בכיתה עם אייפון ואומרים למורה "אבל בגוגל דווקא כתוב ש…", אין בררה, לדעתו של ד"ר אסף זלצר, אלא לעבור להוראה דיאלוגית. איך עושים את זה? המעשה הדידקטי, לפי משנתו של זלצר, מבוסס על דיאלוג. במקום המורה הפרונטלי הניצב בלב הכיתה ומדבר, יש שיח הדדי. במהלכו מעודד המורה את התלמיד לחשוב, לשאול שאלות ולהביע עמדה ביקורתית. ראשיתו של המעשה הדידקטי בחשיבה דידקטית שנשאלות בה שתי שאלות בעת ובעונה אחת – מה הנושא הנלמד ומה הקושי ללומד. הקושי ללומד משתנה כל הזמן בהתאם לכיתה הספציפית ( אור סופר) .

בלימודי מוט"ב נדרש התלמיד להציג משימות אשר עוסקות במיומנויות שונות כחלק מתהליך הלמידה. חלק מהמשימות שהתלמיד מבצע הן אישיות וחלקן קבוצתיות. תהליך למידה משמעותי הינו תהליך של שיח בין המורה לתלמיד. בכנס מוט"ב 2012 הציגה ורד אביטל את דרך העבודה והציגה דוגמאות למשימות שהתלמידים מגישים לבדיקה ואת שיח שנוצר בינה לבין התלמידים. חשוב ביותר להדגיש ולחזק את החלקים הטובים בעבודתו של התלמיד ( ורד אביטל).

במערכת החינוך היא עניין מורכב והדרך הטובה ביותר לעשות זאת אינה על ידי קידום הוראה שאפתנית הנוגעת ליחידים בלבד אלא בהצבת יעדים נמוכים יותר הנוגעים לכל העוסקים בתחום. דוגמה מעניינת מעולם הרפואה עשויה להאיר נקודה זו. הדוגמה קשורה לשיטות מיילדות. עולה שהניתוח הקיסרי החליף כמעט לחלוטין את השימוש במלקחיים במקרים של סיבוכים בלידה, למרות שהשיטה האחרונה אינה פחות טובה ולעיתים אף עדיפה. הסיבה לכך היא שבשימוש במלקחיים נדרשת גם מיומנות מקצועית גבוהה יותר וגם הלימוד שלה מורכב יותר. יתרה מזאת, למרות שבידי המומחה השימוש במלקחיים עשוי להיות מתאים יותר, ניתוח קיסרי נמצא אמין יותר כאשר בוחנים זאת בהקשר של כל הרופאים במקצוע. במאמר מובאת במלואה האנלוגיה לתחומי החינוך ( לפסטיין, אדם, ג'וש, גלייזר ).

פרופסור אנה ספרד מסבירה מגוון סוגי למידה ושיח כיתתי ואת תפקיד המורה והתלמיד בכל אחד מהם. היא מבחינה בין שני סוגי למידה: האחת, למידה במסגרת השיח – כללי המשחק ועולם המושגים נשארים קבועים, והילד לומד דבר-מה חדש בתוך מסגרת השיח; כך קורה למשל כאשר הוא מתבקש להגדיר סוג חדש של פרח או לומד סוג חדש של פונקציה (בהנחה שהוא כבר יודע מהי פונקציה מתמטית). הלמידה במסגרת השיח יכולה להיעשות בין תלמידים לבין עצמם ובקבוצות קטנות ( אנה ספרד) .

הפרק דן בשיטת ההוראה הדיאלוגית וזאת בשני מישורים האידיאולוגי והפרקטי. מן הצד האידיאולוגי נטען כי המורה אינו ה"בעלים" של הידע והוראה דיאלוגית במסגרתה התלמיד שותף לבניית הידע היא פעולה של שחרור והעצמה של התלמיד. מן הצד הפרקטי הפרק מציע כלים לניהול דיאלוג שיתופי בכיתה ( איירה שור, פאולו פריירה).

הכותבים מגדירים משוב מקדם (sustainable) כתהליך דיאלוגי, בשונה ממשוב שיש בו העברת מידע גרידא, כמהלך שיש בו פעילויות להרחבת הידע ולתמיכה בסטודנטים בביצוע המטלות בהן הם עוסקים, מנקודת מבט של השפעה על יכולותיהם העתידיות. פרקטיקות משוב נתפשות כאן כמצויות על רצף שבקוטב האחד שלו משוב קונבנציונלי – הערות של מרצים על היבטים בעבודות הסטודנטים הנמסרות בכתב, בטיוטות, מילולית, בדוא"ל ובדרכים אחרות, ובקוטב השני משוב מקדם – שימוש בדרכים הנ"ל אך תוך הדגשת תפקידו הפעיל של הסטודנט בהם. מדובר בלמידה בהכוונה עצמית כשהסטודנט מכוון בעצמו את עבודתו ואת הערכתה. המחקר הנוכחי מבוסס על ההנחה שסטודנטים יכולים לצאת נשכרים מתהליכי משוב המאפשרים להם לעקוב בעצמם אחר עבודתם ברמות הולכות ומתרחבות. התפתחות כישור זה היא המהות של משוב מקדם (Carless, D., Salter, D., Yang, M., & Lam, J).