החינוך כדיאלוג

לסרי, דני (2012). החינוך כדיאלוג. בתוך ישעיהו תדמור ועמיר פריימן (עורכים), חינוך - מהות ורוח, (עמ' 111-105). תל אביב: מכון מופ"ת.

המאמר מציג גישה חינוכית אלטרנטיבית הנקראת חינוך דיאלוגי. נקודת המוצא שלה נעוצה בפילוסופיה האקזיסטנציאלית-דיאלוגית העוסקת בטבע ההתייצבות של היחיד בעולם. התייצבות זו אינה נתפסת כמבודדת מן העולם אלא כעומדת מראש בזיקה אליו.

משמעותו של היחיד מובחנת כאן מתפיסות כגון סובייקט פסיכולוגי או אובייקט חברתי. אין מדובר כאן במושג מופשט שניתן לעבדו במונחים כלליים אלא רק לחיות אותו כ"אני", כהתייצבות וכהסכמה למפגש. על פי התפיסה הדיאלוגית האני הוא תמיד קוטב אחד בצירוף אני-אתה או אני-לז. היחיד איננו נתפס כאינדיבידואל מופרד אלא כמי שפניו החוצה, שעצם טבעו הוא כבר דיאלוג ותנועה.

חינוך היחיד, אם כן, איננו חינוך הפרט. תכלית החינוך אינה יכולה להתמצות בהתוויית יעדים כלליים הואיל ומדובר בנקודת ייחוד שאיננה ניתנת להכללה. לא ניתן לעשות עמו צדק על ידי שיוכו של היחיד לקבוצה כלשהי. כיחיד ממשי ומסוים הוא זקוק למרחב של שייכות שתהווה את המצע שמתוכו הוא גדל, הוא זקוק למי שיפגוש אותו ושבנוכחותו תתאפשר חירותו. כדי לחנך ליחידות, ולדאוג לכל אחד ואחד, יש צורך ביצירת מסגרות דיאלוגיות המאפשרות מקום ללמידה, כלומר בתי ספר קטנים, משפחתיים, ביתיים, גמישים, המעודדים מפגשי פנים אל פנים.

הטענה המרכזית היא שאי אפשר לחנך ילדים במוסדות וכחלק מחינוך ההמונים. ואכן, מחבר המאמר (דני לסרי ) הקים בשנת 1995 את מיתר, בית חינוך ברוח דיאלוגית. מדובר במקום משפחתי, לא פורמלי, לא ממסדי, שבו ילדים יכולים לחיות את חייהם תוך כדי מפגש תומך עם מבוגרים משמעותיים. מסגרות נוספות ברוח זו הובילו בהדרגה ללימוד והמשגה של הנושא שאופיין בסופו של דבר כאיכות דיאלוגית. מדובר במרקם יחסים אנושי החורג מעבר לממד התקשורת הבין-אישית ואשר נותן ביטוי לחוכמה יוצרת המתבטאת כתופעה על-אישית.

האיכות הדיאלוגית פותחת מרחב "תלת ממדי", אקלים שיח שבו מתאפשרות דעות סותרות מבלי שהאחת תוציא את השנייה. מרחב זה בלב הדיאלוג הופך את העולם לבית. הכוונה איננה למחסה מפני עולם עוין המגדיר את המרחב ההישרדותי אלא לנוכחותו של האדם. כאשר מתפנה מעט המתח ההישרדותי, נפתח מרחב יצירתי שממנו עולה המוטיבציה ליצירה המתבטאת ברצון לגעת, לפעול, לשחק, לבנות ולתת ביטוי לחדוות החיים. מדובר בהבעה יוצרת של האני הקשורה באיכות הנוכחות.

יש ליצור, אם כן, מרחבים יצירתיים לילדים, המטפחים את שפת היצירה ומערך תשוקותיה. מרחבים אשר ייסעו להם לראות את החיים מעבר למאבק הישרדותי, עם היכולת להפוך את העולם לביתם. מדובר בחינוך שעיקרו בליווי של אותה התעוררות הולכת ומעמיקה של אדם לעצמו, לעצמאותו ולעוצמתו. חינוך הרוצה בכל פעם מחדש להזמין את הילד למפגש ולהזכיר לו את נוכחותו שלו.

המאמר סוכם ע"י ד"ר נתן ברבר ממכון מופ"ת