לבצע את הקפיצה לסמינרים סוקרטיים

Ely, E. (2012). Making the Leap to Socratic Seminars. Education Week Teacher [TLN]. Retrieved August 22, 2012, from the World Wide Web:

מחברת המאמר מתארת כיצד בשנים האחרונות היא נוטלת חלק בסדנות קיץ בארה"ב אשר מדגישות את היתרונות של סמינרים סוקרטיים. הדיונים נסובו סביב שאלות פתוחות בהנחייתם של תלמידים, אך היא התקשתה לתאר כיצד זה עשוי לעבוד בשיעורים שלה בכיתה ו'. למרות המבחנים עתירי-הסיכונים ומערכת ההערכה חדשה, היא החליטה לבצע זאת באוגוסט בשנה שעברה.

כדי להכין את תלמידה לסמינר הסוקרטי, כבר בשבוע הראשון הגדירה המחברת את ציפיותיה לגבי שלושה כישורים עיקריים: הקשבה פעילה, דיון אקדמי, ועבודת צוות שיתופית. היא גם עבדה על יצירת אקלים שבו התלמידים הרגישו ביטחון לומר את שעל ליבם, המאפשר לקחת סיכונים (ולעיתים להיכשל).

על התלמידים להבין שדיון כולל משוב מתמיד והשתתפות של כל המעורבים ושאפילו שפת הגוף של המאזין עשויה להשפיע על הטון והמיקוד של הדיון. המחברת עודדה ורשמה את רעיונות התלמידים לגבי מהי הקשבה פעילה, ויצרה פוסטר של "כיצד לעשות זאת" תוך כדי הדיון שלהם. במהלך השבוע הראשון היא בנתה הרבה פעילויות דיון בזוגות, קבוצות קטנות, ובסידורי כיתה שלמים. התלמידים למדו להכיר האחד את השני, בנו תחושת קהילתיות, ותרגלו את כישורי ההקשבה הפעילה.

במהלך השבועות הראשונים של שנת הלימודים הפעילויות היו מאוד מובנות, ובהדרגה הן הפכו לפחות מובנות. תלמידים למדו ליזום שאלות או לקיים שיח מבלי שהמחברת הכתיבה את סדר התשובות. במהלך השנה היא הבינה שתפקידה החדש היה לאפשר את הלימוד במקום למסור אותו.

כדי שסמינר סוקרטי יהיה אכן יעיל, על התלמידים לדעת במה מדובר, מדוע הם עושים זאת, מה מצופה מהם, וכיצד תתבצע ההערכה. הם זקוקים לזמן כדי להתכונן. המחברת מדגישה שעל התלמידים להבין את תפקיד הסמינרים בכיתתה ואת חשיבותם. סמינר יכול להיות דיון במאמרים או רומן שהתלמידים קראו, או נקודת השיא של יחידה שלמה. הסמינרים יכולים לסייע בכתיבה מקדימה או לשמש כהערכות מבוססות ביצוע.

חשוב גם שהתלמידים יתפסו את ההשתתפות בסמינר כזכות מרגשת – הזדמנות להיות אחראיים על הלמידה של עצמם. המחברת מעידה על כך שככל שהיא מדגישה את ערך הפעילות, כך התלמידים שמים דגש רב יותר על ביצועים האישיים שלהם.

מחברת המאמר החליטה ליטול על עצמה סיכון נוסף ולהתחייב לכיתה שבה התלמיד במרכז, כלומר שעל התלמידים לקחת חלק בעיצוב הערכה עבור השתתפות בסמינר. התהליך החל בתחילת השנה, כאשר התלמידים התבקשו לזהות את המאפיינים של שומע פעיל. רפלקציה נמשכת על פעילויות הכיתה הובילה לכך שהתלמידים הפכו למודעים יותר לציפיות של המחברת ושל עצמם.

יום לאחר שהוכנסו המושגים הבסיסיים של סמינרים סוקרטיים, התבקשו התלמידים לשקול כיצד יש להעריך את הסמינרים. התלמידים קיבלו תבנית עם קטגוריות (השתתפות, איכות הדיון, והתנהגות/גישה) ועמודות ניקוד (מופתי, מיומן, ומתפתח). תכני ההערכה נותרו ריקים, וקבוצות תלמידים התבקשו לייצר מדדים עבור כל ניקוד אפשרי בקטגוריות השונות. תרומות התלמידים נרשמו והם התבקשו לבצע תיקונים מפורטים ככל שניתן.

מחברת המאמר מצאה שבהינתן ההזדמנות, התלמידים הציבו ציפיות גבוהות מעצמם. פעילות בניית ההערכה מסייעת לתלמידים להיות אף יותר מודעים למה שמצופה מהם ביום הסמינר. לאחר צפייה בסמינר סוקרטי בכיתתה של המחברת, תגובת ההנהלה הייתה שהדבר היחיד שהיה יכול להיות מרשים יותר היה לו מחברת המאמר הייתה מסתובבת ועוזבת את הכיתה. ביום זה היא הבינה שהתלמידים שלה היו מספיק מעורבים וחדורי מוטיבציה כדי ללמוד האחד מהשני בלעדיה.

המאמר סוכם מאנגלית ע"י ד"ר נתן ברבר ממכון מופ"ת

 ראה גם :

דיאלוג סוקראטי במאה ה-21 והמערכת של גוגל מסמכים

 השיטה הסוקרטית בהוראה רגילה ובהוראה מתוקשבת: אסופת מקורות מידע

"משא ומתן כיתתי" כשיטת הוראה קונסטרוקטיביסטית

שיח לימודי ( מנוחה בירנבוים, צופיה יועד, שרה כ"ץ והלנה קימרון )


ד"ר תמר יחיאלי
שיטת "המשא ומתן כיתתי". שיטה זו מכונה בספרות בשם "הוראה דיאלוגית" (רון, תשנ"ג 1993) או "משא ומתן אודות ידע" (negotiating knowledge) והיא מאופיינת בכך שבמהלך השיעורים מתקיימים דיונים כיתתיים, בין המורה לבין התלמידים, ובין התלמידים לבין עצמם, כך שהמורה איננו הדובר היחיד בכיתה.

שיטת הוראה זו משקפת את התמורות שחלו בתפיסת הלומד בשנים האחרונות. בעוד שבשנים שעברו התמקד חקר ההוראה (בעיקר בעקבות פיאז'ה) בלומד היחיד ובניסיונותיו להבין את העולם סביבו ולבנות את הידע שלו (הזרם המכונה "קונסטרוקטיביזם"), הרי בשנים האחרונות החלו חוקרי ההוראה למקד את תשומת ליבם בהיבט החברתי של בניית הידע ובהשפעתן של האינטראקציות הכיתתיות על בניית הידע של התלמיד היחיד.

הבדל בין הדיאלוגים הסוקרטיים לבין שיטת ההוראה באמצעות משא ומתן הוא שסוקרטס בדיאלוגים המוקדמים שלו חוזר ואומר שאין לו שום תורות חיוביות ללמד - שהוא רק שואל שאלות וזה הכל (וזו היתה גניבת דעת, כי מקריאת הדיאלוגים מבצבצת השקפתו הברורה בנושאים הנדונים). בשיטת ההוראה באמצעות המשא ומתן אין המורה צריך לומר כי אין לו דעה (כי הרי זו תהיה גניבת דעת). בשאלות מסוימות - המורה לא יציג את דעתו, ויתרץ זאת בכך שעל התלמידים לגבש בעצמם את דעתם, ושהוא איננו רוצה להשפיע עליהם. בשאלות אחרות, המורה יכול להציג את דעתו (המייצגת את הדעה המקובלת במדע), אבל כדי שתתרחש למידה משמעותית - על התלמידים להבין מדוע זו הדעה המדעית המקובלת ולא לאמצה בצורה עיוורת, רק משום שזו דעתו של המורה.