מדיניות פדגוגיה ותיאוריה

מאז תחילת המאה העשרים ואחת, קהילת החינוך העולמית העניקה תשומת לב רבה לקידום החינוך בהקשרים חברתיים ופוליטיים מעוררי מחלוקת, באיזורי סכסוך ובמרחבים בלתי בטוחים. תשומת לב זו באה לידי ביטוי מוסדי בצמיחתו של תת-תחום חדש בשם חינוך במצבי חירום (Education in Emergencies).

מאמר זה מבקש לבחון באופן ביקורתי הנחה חשובה המהווה את אחת מאבני היסוד בשיטתו של פאולו פריירה ובפדגוגיה הביקורתית בכלל (לפחות במסורת הפדגוגיה הביקורתית הנאו-מרקסיסטית אירופאית). פדגוגיה זו מנתחת את החברות במונחים של מנגנוני דיכוי ורואה בחינוך אמצעי לתיקון עוולות ולשחרור מאי צדק.  מטרת הכותב היא להציע פדגוגיה ביקורתית חדשה שנשארת נאמנה לרוחו המקורית של פריירה אך מסמנת כיוון חדש.

מורי המורים, האחראים להכשרתם של המורים, נדרשים במוצהר או במרומז לתת דין וחשבון על מצב החינוך, ולעתים קרובות נדרשים לתת מענה (ואפילו מואשמים) כאשר בתי הספר אינם עומדים בציפיות לאומיות או בינלאומיות. אך למרות הציפיות הגבוהות תשומת לב מועטה הוקדשה לסוגיית החינוך או ההוראה של מורי המורים ולשאלות המיוחדות שתחום פדגוגי זה מעלה. במאמר זה מוצגות ומנותחות גישות להוראת מורי מורים בארבע מדינות, הנבדלות ביניהן באופן ניכר מבחינת ההקשרים ההיסטוריים הגאו-פוליטיים והמדיניות – ארה"ב, ניו זילנד, ישראל ונורבגיה. כותבות המאמר מציגות את ההצלבות התמאטיות בין הסוגיות השונות שעלו בכל מדינה ומדינה ומציגות עמדה מפרספקטיבה בינלאומית על המדיניות והנהלים הקשורים להוראת מורים והוראת מורי  מורים.

לאור הדגש הרב שקובעי המדיניות מעניקים בשנים האחרונות להכנסת הטכנולוגיה לבתי הספר, חלה גם עלייה בהכרת המורים בחשיבות הטכנולוגיה, יתרונותיה ושילובה במסגרת הדיסציפלינות השונות, ביניהן גם בהוראת הכתיבה. עם זאת ממצאים אחרונים מראים כי בתחום הוראת הכתיבה ייתכן שמורים לא משלבים את הטכנולוגיה בדרכים משמעותיות ו/או יעילות. מחקר זה מבקש להבין טוב יותר את עמדותיהם ואת תפיסותיהם של מורים בנוגע להוראת הכתיבה והקשר לשימוש בטכנולוגיה.

מאמר זה מציג את המניעים, המטרות, הקשיים ודרכי הפתרון של רפורמה לשיפור הישגי תלמידים ומורים בבתי ספר בסין – שנמשכה ארבעה עשורים. הכותב סוקר שינויים שיושמו בתכנית הלימודים, בהכשרת המורים ובפיתוח מקצועי והובילו את מערכת החינוך בסין למקומות הראשונים במדדי ה-OECD, במחקר TALIS ובמבחן פיז"ה.

מאמר זה מציג מחקר שעשה שימוש בנתונים אודות ציוני עבודות גמר של תואר ראשון ותזות (לתואר שני) באוניברסיטה פולנית גדולה, כדי לזהות אפליה אפשרית ביחס למגדר או למשיכה גופנית. כדי לבחון סוגיה זה, התמקד החוקר בפער בין הציונים שהעניק המנחה האישי, המכיר את הסטודנט/ית, לבין ציוני השופט החיצוני, שעל  פי רוב לא מכיר ולא אמור להכיר את הסטודנט/ית/ מכאן גם הונח שלמרכיב המשיכה הגופנית אין השפעה ולמגדר יש השפעה אך היא פחותה, כיוון שלא תמיד ניתן לדעת לאיזה מגדר שייך הנבחנ/ת.

מהו תפקידו של הדמיון בחיים, וכיצד ניתן לפתחו אצל תלמידים. אשת החינוך הידועה מקסים גרין מטפלת בשאלות אלה בספרה שתורגם לעברית. לדבריה, הדמיון הוא הכלי שמאפשר להתבונן בדברים כאילו היו יכולים להיות אחרת. האומנויות, כך היא מסבירה, יכולות לשחרר את הדמיון, לפתוח נקודות מבט חדשות ולזהות חלופות.

בסקר שנערך לאחרונה נמצא ש-57% מהמורים אינם מחוברים רגשית לעבודתם ו-13% חשים "מבואסים" ואף מנותקים. מידע מטריד זה צריך לגרום למורי, רכזי ומנהלי בתי הספר לשאול עצמם: מדוע המורים מרגישים כך? כיצד נניע אותם להיות יצירתיים, סקרנים ונלהבים יותר? להלן, ארבע הצעות לפתרון: שיתוף מורים, חופש פעולה, הענקת תמיכה ועידוד שינויים.

המאמר סוקר 30 שנות עבודה מחקרית בנושא שיתופי פעולה בין מורים בארצות הברית, בריטניה וקנדה ומתייחס לדרכים, למאמצים ולשגיאות המאפיינות שיתופי פעולה בין מורים. מצד אחד, נמצא שיחסים קולגיאליים מובילים לתפקוד טוב יותר של מורים ובטווח הארוך לשיפור הישגי תלמידים ומוטיבציה של מורים. מצד שני, נטען כי מורים חוששים מהערכות חיצוניות ונמנעים משיתופי פעולה.

ז'אן ז'אק רוסו (1778-1712), מגדולי ההוגים בתולדות המערב, פרסם ב-1762, בהיותו בן חמישים, את "אמיל או על החינוך", אחד הספרים החשובים ביותר בתחום החינוך, שנלמד עד היום בחוגים רבים לחינוך ברחבי העולם. מאמר זה מציג אחדים מעיקרי משנתו החינוכית של רוסו.

דוח זה דן בוחן את מידת התאמתה של מערכת החינוך לצורך להעמיד דור בוגרים בעל מיומנויות וכישורי חיים למאה ה-21. הדוח דן בחסמים הקיימים כיום במערכת ומציע מספר כיווני פעולה להתמודד עם חסמים אלה.

רשימה זו מסכמת את עיקריה של החלטה שיפוטית חדשה, העוסקת בשאלה האם יש פסול בגביית תשלומים עבור "חינוך אפור", דהיינו פעילויות ותכני חינוך המתווספים לתוכנית הלימודים המחייבת. אלה כוללים, למשל מגמות מיוחדות (אמנות, טכנולוגיה, מנהיגות וכיו"ב); תוכניות לימודים ייחודיות (לדוג' בתי ספר דמוקרטיים או אנתרופוסופיים); תוכניות תורניות בבתי ספר ממלכתיים-דתיים; שעות העשרה ועזרי לימוד משוכללים. כן דנה ההחלטה בשאלה האם משרד החינוך מסדיר את תופעת גביית התשלומים עבור ה"חינוך האפור" באופן חוקי וסביר.

האקדמיה עברה למסלול המהיר. ההתייעלות (הכוונה במיוחד לאוניברסיטאות תאגידיות) האיצה את השעון ובתוך כך נפגעו ההוראה, המחקר והסולידריות בין העמיתים. 'תנועת ההאטה' – שהחלה אמנם בקריאה לחזור לאוכל איטי (כתגובה לגל האוכל המהיר ולנזקיו) – מציבה אתגר לקצב המטורף ולהומוגניזציה המאפיינת את התרבות העכשווית. עתה יש המבקשים לאמץ את עקרונות ההאטה גם לחינוך ולהשכלה הגבוהה בפרט מתוך תקווה שכאן עשוי להימצא הפיתרון לזמן הדוחק תוך שמירה על חינוך הומניסטי המתנגד להשלכות ההרסניות של תהליך הקורפוריזציה של האקדמיה.

ככל שלמידה אלקטרונית הולכת והופכת מרכזית במערכות החינוך ברחבי העולם, תחום הפדגוגיה המקוונת ממשיך להתרחב, וההוראה בכיתות מקוונות ומעורבות (בחלקן פרונטליות ובחלקן מקוונות) הופכת למרכיב חיוני בהכשרת המורים. כתוצאה מכך, הצורך בפיתוח מקצועי של מרצים בהשכלה הגבוהה מעולם לא היה דחוף יותר.

במהלך 80 השנים האחרונות, ארצות הברית עדה לעלייה דרמטית בהרשמה למכללות ובמספר בעלי התארים האקדמיים. ב-1950 רק 7.7 אחוזים מאוכלוסיית ארצות הברית בני 25 עד 29 היו בעלי תואר ראשון ומעלה, ב-1980 מספר זה שולש והיה ל-22.5 אחוזים וב-2010 היו כבר 31.7 אחוזים מאוכלוסיית ארצות הברית אקדמאים. עם התגברות התמיכה הממלכתית באוניברסיטאות ובמכללות במהלך המאה ה-20 ולאור ציפיות המעסיקים המייחסים לחינוך ערך הולך וגובר, הופכת המכללה לעוד שלב שגרתי, לחלק אינטגרלי ממסלול החיים.

דוח זה מביא שבעה לקחים משמעותיים ממחקר, שנמשך שלוש שנים ושהתמקד ברשתות של בתי ספר, הפועלות לשיפור איכות ההוראה וארגונה בבתי הספר. הדוח מספק דוגמאות מעשיות והנחיות מעשיות למנהלי בתי ספר, מפקחים, ממונים וקובעי מדיניות בנוגע לארגון שירותי החינוך ולקשר שבין בתי הספר.

האמנויות טומנות בחובן יתרונות שונים ומגוונים עבור התלמיד. רבים סבורים שלימוד האמנויות הוא דרך נפלאה להעביר לדורות הבאים את ההיסטוריה העשירה של ההישגים האנושיים של הדורות שקדמו להם. המאמר הנוכחי בוחן יתרון נוסף של האמנות באמצעות השאלה: האם חשיפה לאמנויות עשויה להשפיע על יכולתם של תלמידים לפתח חשיבה ביקורתית?

במחקר זה ביקשו החוקרים להבין את חוויותיהם של עשרה מורים פלסטינים וערביים ישראלים המלמדים תרבות ושפה ערבית בבתי ספר יהודיים בישראל. שתי תמות מרכזיות עולות מן המחקר, הראשונה עוסקת במסר האמביוולנטי הכרוך בהוראת ערבית כשפת האויב וככלי לעידוד ולבניית שלום, ואילו השנייה מבהירה כיצד מורים השייכים למיעוט מנתבים דרכם ומתמודדים עם המתח בין זהותם הלאומית (פלסטינית) לבין זהותם המקצועית באמצעות שימוש במודל נרטיבי. בסיום המאמר החוקרים המתייחסים גם להשלכות הרלוונטיות להוראה ולהכשרת מורים בחברות החיות במצבי קונפליקט.

בפרק שסיכומו מובא להלן ניתן למצוא הצגה בהירה וממצה של עקרונות החינוך ההומניסטי ביוון העתיקה, ובעיקר באתונה. עקרונות אלה עיצבו במידה רבה גם את החינוך באימפריה הרומית וברנסנס, וניתן להבחין בהשפעותיהם על החינוך בעולם המערבי עד ימינו.

בעבר היו השינויים בחברה ובטכנולוגיה איטיים, כמעט בלתי-קיימים. רוב בני האדם מתו בדיוק באותו עולם שלתוכו נולדו. היום, לעומת זאת, אין לנו שמץ מושג איך ייראו החיים בשנת 2050. איננו יודעים במה נעבוד, איך יפעלו צבאות ומנגנוני מינהל, מה יהיו היחסים בין גברים ונשים או מה תהיה תוחלת החיים. הגוף האנושי עצמו עשוי לעבור שינויים דרסטיים הודות לביו-טכנולוגיה ובינה מלאכותית. לכן, חלק ממה שילדינו לומדים כיום בבית הספר עלול להתגלות כלא רלוונטי בעליל בשנת 2050. רוב בתי הספר עסוקים בהאבסת תלמידים במידע. בעבר היה בזה היגיון, כי מידע היה מצרך נדיר, אולם כיום המצב שונה – ואנו מוצפים בכמויות אדירות של מידע נגיש וזמין ברשת ובמקומות אחרים.