ניטרליות והיעדר הטיה: ההשקעה הצרפתית בלימודי פילוסופיה, דתות, מוסר ואזרחות
Gaudin, P. (2017). Neutrality and impartiality in public education: the French investment in philosophy, teaching about religions, and moral and civic education
Journal, British Journal of Religious Education, 39, 93-106
עיקרי הדברים:
- מערכת החינוך הצרפתית פועלת בשלושה מסלולים כאשר מדובר בסוגיות של אמונות יסוד
- שלושת המסלולים הם שיעורי פילוסופיה, הוראה של "עובדות על-אודות דת"; וחינוך מוסרי ואזרחי
- צרפת היא מדינה חילונית ביותר, אך עם אוכלוסייתה נמנים נוצרים קתולים רבים והקהילות הגדולות ביותר באירופה של מוסלמים ושל יהודים
- צרפת מקדשת את השוויון של כל בני הדתות בפני החוק ואת ההגנה על חופש המצפון והביטוי. זו גישה אוניברסלית שרואה בכל האנשים בני אדם ואזרחים לפני כל דבר אחר
- השלטון בצרפת אוסר על היחיד לפגוע באחרים ובחירותם, אך לא מכתיב ליחידים מה לעשות כל עוד אינם פוגעים באחרים
- בקודקס החינוך הצרפתי נכתב: "בנוסף להקניית ידע, האומה קובעת כי משימתו החשובה ביותר של בית הספר היא להביא את התלמידים לחלוק את ערכיה של הרפובליקה"
בצרפת נהוגה הפרדה בין דת למדינה, ובתי הספר הציבוריים נמנעים מחינוך דתי או אמוני. עם זאת, במסגרת שיעורי פילוסופיה, אזרחות ומוסר לומדים התלמידים על הדת כתופעה חברתית ומועברים להם מסרים דמוקרטיים ברוח ערכי הרפובליקה: חופש, שוויון, אחווה, צדק ודחייה של כל סוגי האפליה. שיעורים אלה מציבים לאנשי החינוך בצרפת אתגר מורכב, שכן צרפת היא מדינה חילונית ביותר, אך עם אוכלוסייתה נמנים נוצרים קתולים רבים והקהילות הגדולות ביותר באירופה של מוסלמים ושל יהודים.
לקריאה נוספת
אחד האתגרים הקשים ביותר הוא היעלמותו של ידע הומניסטי כללי בקרב התלמידים. הצורך להתמודד עם בעיה זו התחדד ב-2015 עם סדרת פיגועים בצרפת שכוונה נגד הקהילה היהודית, הדמוקרטיה, החופש והמשטרה והדגישה בדרך אכזרית את הקושי שבחיים-ביחד כאשר האוכלוסייה מורכבת מקהילות שונות ואף עוינות זו לזו.
בתי הספר הציבוריים בצרפת נהפכו לחילוניים כבר ב-1882-1880, עוד לפני ההפרדה הרשמית בין דת למדינה עליה הוכרז ב-1905. אז, עם לידתו של בית הספר החילוני, הוצבה השאלה בדבר חינוך שווה לכל, שלא יפגע במצפונו של איש מהתלמידים. בית הספר היסודי סיפק לתלמידים כלים לפיתוחה של "מוסריות חילונית" – פתרון שהתיימר להיות אוניברסלי, אובייקטיבי וחסר פניות.
כאשר מדובר באמונות יסוד, מערכת החינוך הצרפתית פועלת בשלושה מסלולים:
- שיעורי פילוסופיה המועברים בשנה האחרונה של בית הספר התיכון.
- הוראה של "עובדות על-אודות דת", בעיקר בשיעורי היסטוריה.
- חינוך מוסרי ואזרחי לאורך כל שנות הלימוד.
הפרדוקס: כיצד מלמדים אנשים להיות חופשיים
בית הספר נתפש בצרפת כמוסד שמטרתו לקדם את השחרור האנושי. העיקרון החוקתי של אי התערבות הדת בענייני מדינה (Laïcité) קובע את השוויון של כל בני הדתות בפני החוק ומייצג את הרצון הכללי להגנה על חופש המצפון והביטוי. זוהי גישה אוניברסלית שרואה בכל האנשים באשר הם בני אדם ואזרחים לפני כל דבר אחר.
הפילוסופיה הפוליטית שעומדת בתשתית התפיסה הזו נוסחה בהצהרת זכויות האדם והאזרח של 1789, המכילה חופש ושוויון בפני החוק (סעיף 1); החוק כביטויו של 'הרצון הכללי' (סעיף 6); וחופש ביטוי הכולל דעות על-אודות הדת (סעיף 10). ב-1792 הועברה סמכות רישום האזרחים מידי הכמורה לראשי הערים והיהודים התקבלו כאזרחים שווי זכויות. כך, האזרחות הופרדה מהשיוך הדתי, ובסיס החוק היה האדם כאינדיבידואל יחיד.
תפקידו של בית הספר החילוני היה לשמש כבסיס למשטר הרפובליקאי ולפילוסופיה הפוליטית שהוצגה לעיל, וכך ניסה לעשות במאה ה-19 שסבלה מחוסר יציבות פוליטי ומניסיונות מרובים להשיב את הסדר הישן על כנו. בתי הספר המדינתיים פעלו לפי ההנחה כי החרות היא זכות טבעית של כל בני האדם, אך היתה זו חרות שלילית – כלומר חרותו של היחיד מפני התערבות מדינתית.
השלטון בצרפת אוסר על היחיד לפגוע באחרים ובחירותם, אך לא מכתיב או מורה ליחידים מה כן לעשות כל עוד אינם פוגעים באחרים. מצד שני, החרות הינה דבר שיש ללומדו ולטפחו. גם אם היא נתפסת כמאפיין טבעי של האדם, עדיין היא יכולה לשגשג רק כאשר היא מקבלת עידוד מבחוץ. כל בני האדם מחוננים בחרות, אך כולם זקוקים לסיוע מהסביבה כדי לממשה במלואה. כיצד מלמדים בני אדם להיות חופשיים? זהו הפרדוקס שעל אנשי חינוך בצרפת ובמדינות דומות לה להתמודד אתו.
בית הספר משרת את החברה, את האנשים ובני משפחותיהם, אבל לא כפי שהם אלא גם ומעל לכל "כפי שהם עשויים להיות בעתיד אפשרי טוב יותר", אם להשתמש בביטוי מוכר של קאנט. הפילוסופיה שמנחה את בתי הספר היא פילוסופיה של קִדמה, הימור ברוח רוסו על יכולתו של האדם להשתפר ולהשתכלל עם הזמן.
אתגרי החילוניות בבתי הספר כיום
האתגרים שצוינו לעיל משקפים קושי שעל בית הספר להתמודד עמו: התמוטטות הסמכות המוסדית. אלה שהחליפו את הכמרים: המורים, הרופאים והפוליטיקאים, נאלצים גם הם להתמודד עם הספק והביקורת שמביאה איתה הרוח החילונית, ואינם יכולים להסתמך על כך שדבריהם, שנאמרים פעמים רבות בשם המדע, ייתפשו כמובן מאליו שיש לקבלו ללא ויכוח. שנות השישים והשבעים, בעיקר לאחר מרד הסטודנטים ב-68', נתפסו כחילון של החילוניות: הטלת ספק בערכיה, בצדקתה ובתבונתה. ספק זה הבשיל לאחר האכזבות האיומות שהנחילו הנאורות ומדינות הלאום במלחמות העולם וכן במלחמות הקולוניאליות שניהל צרפת באלג'יריה ובהודו-סין. אנשים רבים איבדו את אמונם באליטות הפוליטיות והמדעיות, באתוס ובמיתוס לפיהם אותן אליטות פועלות בתבונה ובצדק, באופן שמיטיב עם כל האזרחים, וחוסר אמון זה התפשט והופנה בסופו של דבר גם כלפי מערכת החינוך. בתי הספר לא נתפסו עוד כאתר של שחרור, אלא כמקום שבו האליטות מנסות ללמד את האנשים לציית להן ולמלא אחר הוראות שמיטיבות רק עם שכבה קטנה בחברה.
החיפוש אחר עמדה הולמת בחינוך החילוני
המונח הרשמי שמגדיר את ההתנהגות הראויה של משרתי ציבור בצרפת במרחב החילוני הוא ניטרליות דתית, ועליה יש להוסיף ניטרליות מפלגתית בפוליטיקה והימנעות מקידום מסחרי. עקרון הניטרליות אינו נתון במחלוקת, אבל עלול לנבוע ממנו אפקט פסיכולוגי של ריסון עצמי בלתי רצוי בקרב עובדי ציבור העובדים כמחנכים. הדבר עלול להביא להימנעות מעיסוק בשאלות קשות ומנושאים רגישים, ובהם גם חילוניות ודת. כדי לפתור בעיה זו יש להציג את מושג היעדר הנטייה: כלומר כיבוד במסגרת החילונית של מגוון אפשרויות פילוסופיות, פוליטיות, תרבותיות ודתיות שאת כולן יש להכיר ולהיות מסוגלים לפרש מבעד לפריזמה המוסרית-פילוסופית שהוצגה לעיל. לא סביר כי הפריזמה הזאת עצמה תועמד בספק בכיתה.
בית הספר המדינתי הוא המקום שבו מתפתחים הסיפור הלאומי, הזהות הנרטיבית, באמצעות הוראת ההיסטוריה של צרפת. נרטיב רפובליקאי של קדמה החליף עם הזמן את נרטיב ההשגחה הקתולי. עם זאת, אף אחד משני הנרטיבים האלה אינו מהדהד כיום בצורה נרחבת בקרב תלמידי בתי הספר בצרפת. בית הספר מתמודד עם משבר זהות שקשור באופיו הלאומי. משבר האמון בבית הספר מתחזק בשל אי יכולתו להפחית את אי השוויון החברתי. מאז שנות השמונים, מערכת החינוך הצרפתית חוותה שני שינויים עיקריים: הגדלה כמותית ועלייה של רב תרבותיות. שיעור הזכאים לתעודת בגרות עלה בצורה דרמטית מאז שנות השבעים וכתוצאה מהגירה נרחבת תלמידים רבים מגיעים מתרבות מוסלמית. בהתמודדות מערכת החינוך עם אתגרים אלה יש תפקיד מיוחד לשיעורי הפילוסופיה, לשיעורים על-אודות דת ולחינוך המוסרי והאזרחי.
הוראת "עובדות על-אודות הדת"
בביטוי "עובדות על-אודות דת" מתכוונים במערכת החינוך הצרפתית לעובדות על הדת כתופעה חברתית, תרבותית והיסטורית (להבדיל מחומרים שנועדו לשכנע את הלומדים לקבל או לדחות אמונה דתית מסוימת).
החל משנות התשעים של המאה העשרים הובן הצורך ללמוד על הציביליזציות ההיסטוריות ועל הדתות הגדולות הן בהיבט הפנימי שלהן והן על התנאים החברתיים של היווצרותן. במילים אחרות, "העובדות על-אודות הדת" נלמדות בבתי הספר החילוניים בצרפת. כדי לעשות זאת, הוקם בצרפת גוף בשם Institut européen en sciences des religions(המוסד האירופי למדעים ולדתות) או בקיצור IESR. גוף זה מספק מחקר והכשרה למורים שעליהם ללמד אותן "עובדות על-אודות הדת".
ההצדקה להוראת עובדות אלה נעוצה בצורך להבין את העבר ואת ההווה, להשיג גישה למסורת תרבותית ואמנותית ולאפשר לתלמידים מקהילות ומדתות שונות לרכוש ידע תרבותי משותף שיקל עליהם להבין זה את זה ויאפשר להם לחיות ביחד.
הוראת העובדות על-אודות הדת מתבצעת במסגרת מקצועות הלימוד הרגילים, ולא נקבע לה מקום נפרד או מיוחד בתוכנית הלימודים, במבחנים או בתעודות ההערכה. כדי למקסם את התועלת מהוראה זו, מקבלים המורים הכשרה ראשונית ומתמשכת.
הוראת נושא זה אינה נסיגה מעקרון הפרדת הדת והמדינה הנהוג בצרפת, אלא דווקא התקדמות במימושו. באמנה בדבר חילוניות בתי הספר הציבוריים בצרפת נמצא בסעיף 12 המשפט הבא: "בכדי להבטיח לתלמידים את הגישה האובייקטיבית ביותר למגוון השקפות-העולם... אף נושא אינו מודר מראש מחקירה מדעית ופדגוגית".
לפיכך, ההוראה של עובדות על אודות הדת מקבלת מקום מלא בבית הספר משתי סיבות: 1. "כל הנושאים בבית הספר הינם חילונים [במובן של ניטרלים מבחינה דתית]", וחופש המצפון של כל התלמידים מכובד. 2. עובדות על אודות הדת הן מרכיב חשוב בידע הכללי שעל הסטודנטים לרכוש.
בעקבות הפיגועים ב-2015, קיבלה הוראת העובדות על-אודות הדת אישור מחודש מהדרגים השלטוניים הגבוהים ביותר בצרפת.
חינוך מוסרי ואזרחי
ב-2015 נולד בצרפת מקצוע לימוד חדש בשם Education Morale et Civique, כדי לתקן את היעדר הבהירות והעקביות במערכת החינוך. מקצוע זה כולל חינוך מוסרי ואזרחי בבתי הספר היסודיים ובגנים (גילאי 3 עד 11); חינוך אזרחי בגילאי 12 עד 15 וחינוך משפטי ואזרחי-חברתי בגילאי 16 עד 18. מטרת מקצוע הלימוד הזה הוא לבנות מחדש את בתי הספר של הרפובליקה סביב ערכי הליבה שלה, ולקדם כבוד הדדי, חרות וליכוד קהילתי.
בסעיף 111-1 L של קודקס החינוך הצרפתי נכתב: "בנוסף להקניית ידע, האומה קובעת כי משימתו החשובה ביותר של בית הספר היא להביא את התלמידים לחלוק את ערכיה של הרפובליקה".
בנקודה זו אנו נתקלים בקושי משמעותי: אנחנו מסרבים ללמד מוסריות ספציפית, אבל עדיין עלינו להתמודד עם שאיפתנו להקנות לתלמידים "ערכים". והרי ניתן למצוא מטאפיזיקה מסוימת הנמצאת בבסיסם של כל ה'ערכים' הללו: ההבחנה וההכרה בקיומו ובערכו של אדם הנפרד מכל תכונות משניות. אנו מבקשים להתייחס רק ל"אדם" ולא לבצע כל אפליה על בסיס הבדלי מגדר, מעמד חברתי, גזע, מוצא או דת.
גם כאן הבעיות אינן חדשות: אותו "אדם", שנוכח בכל אחד מאתנו וזכאי למידה שווה של כבוד, הוא תוצר של הפשטה. אלא שזה כמה עשורים שנמתחת ביקורת חריפה על ה"רפובליקניזם" המופשט שאינו מתמודד עם מציאויות חברתיות, עם גורמים פרטיקולריים ועם מאפיינים ייחודיים של תרבות ודת. בהתחשב במשקלם של תחושות השייכות הדתיות ושל השפעתן על התנהגות, דרכי חיים ולפיכך גם על מוסר, ההפשטה המבוקשת לוקה בהתעלמות מן המציאות החברתית והאנושית.
מסקנות
אסור להגביל את התגובות להתקפות של 2015 לצעדות הזדהות ולמחאות ברחובות. רק בטווח הארוך נוכל לשפוט את התוצאות של ההכשרה הנרחבת שמקבלים מורים בנושא הפרדת הדת מהמדינה וערכי הרפובליקה. בית הספר הצרפתי, כמו כל בית ספר אחר, אינו ניטרלי. לבחור להיות בצד של הידע, אבל גם של החשיבה הביקורתית, פירושו להיות מעורב בפעולה מוסרית ופוליטית. עלינו להבטיח כי אף תלמיד אינו נזנח, בלא קשר למגדר, מוצא אתני, מעמד חברתי או השתייכות תרבותית. חוסר שלמות וטעויות, משקלם של גורמים חברתיים והתוצאות האמביוולנטיות של החינוך הבית ספרי אינם פוסלים מעיקרה את התפישה האוטופית של בית הספר, אלא רק תובעים מהחינוך הציבורי להשתנות ולהשתפר באופן תמידי בהתאם לאתגרים הקיימים והמתחדשים.
הפילוסופיה, שמהווה מקצוע לימוד בצרפת עוד לפני שבתי הספר נעשו חילוניים, ממשיכה להיות רלוונטית בהקשרים שנדונו במאמר זה. על אף סגולותיה, הפוטנציאל של הוראת 'עובדות על-אודת הדת' עדיין לא מוצה. החזרה לחינוך מוסרי ואזרחי היא הודאה בכישלון הגישה הסבורה כי מטרתו היחידה של בית הספר היא להקנות חינוך מדעי, כלכלי וחברתי. המטרה, כמובן, היא לא לחזור לדרכים הישנות, שאולי כבר התפוררו, אלא לטוות מפרשים חדשים במסע אל חיזוק ערכי הרפובליקה.
הדתות הודרו מבתי הספר בצרפת, ועל המצב להישאר כך. ואולם הדתות חוזרות מהדלת האחורית, דרך רעשי העולם והתנהגותם של יחידים. לפיכך, התלמידים (כמו גם המורים שחלקם חסרים רקע תרבותי מתאים) צריכים לפתח 'אוריינות דתית' בסיסית, כזו שתאפשר להם לפתח את השתייכותם או חוסר השתייכותם.