הפילוסופיה של החינוך מתמקדת בניסיונות להגדרת מהות החינוך ובבחינות ביקורתיות של מציאויותיו השונות. בכך היא עשויה גם להציב מודלים אידיאליים של חינוך, להגדיר את הראוי ביחס למצוי, או לפחות לחשוף את הלא-ראוי שבמצוי. העיסוק בה עשוי לסייע למורים ולתלמידים לקיים תהליך של רפלקסיה עצמית ביחס לכמה מהנדבכים החשובים בחייהם

ספר זה עוסק בחינוך, דהיינו בנושא המוכר לכל אחד מאיתנו באשר הוא אדם: "האדם הוא הברייה היחידה הזקוקה לחינוך" (עמנואל קאנט). ואכן כל בני האדם התנסו בחינוך בהיותם חניכים ותלמידים, ורוב בני האדם התנסו בחינוך גם בהיותם הורים ומחנכים. בקובץ המאמרים הנוכחי עיונים (בעיקר פילוסופיים) בנושאים שונים ובהיבטים שונים של החינוך. החינוך הוא מעש (פרקסיס) בעיקרו; הספר שלפנינו הוא (רק) עיונים בחינוך, המבקשים להאיר באורח תאורטי עניינים שונים ותובנות מסוימות באשר לתחום הרחב, הבלתי-נדלה, של מלאכת החינוך.

בצרפת נהוגה הפרדה בין דת למדינה, ובתי הספר הציבוריים נמנעים מחינוך דתי או אמוני. עם זאת, במסגרת שיעורי פילוסופיה, אזרחות ומוסר לומדים התלמידים על הדת כתופעה חברתית ומועברים להם מסרים דמוקרטיים ברוח ערכי הרפובליקה: חופש, שוויון, אחווה, צדק ודחייה של כל סוגי האפליה. שיעורים אלה מציבים לאנשי החינוך בצרפת אתגר מורכב, שכן צרפת היא מדינה חילונית ביותר, אך עם אוכלוסייתה נמנים נוצרים קתולים רבים והקהילות הגדולות ביותר באירופה של מוסלמים ושל יהודים.

רשימה זו סוקרת ספר חדש, הדן בנושא של הפרטה במערכת החינוך בישראל ומדגימה תופעה זו במישורי חינוך מגוונים.

מדעי הרוח נמצאים במשבר בישראל ובעולם כולו: מספר הסטודנטים הנרשמים ללימודים במדעי הרוח נמצא בירידה תלולה וכתוצאה מכך מבוטלים קורסים רבים, ולעתים אף נסגרות מחלקות שלמות. משבר זה משקף בין השאר את ערכי החברה המערבית הקפיטליסטית המודרנית ואת סדר העדיפויות שלה, ובראשם הצלחה כלכלית ותועלת מעשית. ואולם, האם באמת אין כל תועלת מעשית במדעי הרוח? האמנם ניתן להסתדר בלעדיהם או שמא הם יכולים למלא תפקיד שאין בכוחם של מדעי הטבע ומקצועות לימוד אחרים למלא?מאמר זה משרטט את תרומתם הייחודית של מדעי הרוח, וטוען כי רק הם יכולים לספק משמעות והנחיה מוסרית, עניינים שאף חינוך אינו שלם בלעדיהם.

המפתח לשיפור משמעותי בטיב החינוך נעוץ בהיבט מהותי של אתיקה מקצועית: במהפך בדימוי העצמי הפרופסיונלי של המורים ובכינונה של ריבונות חינוכית חדשה. על המורים לא לראות עוד את עצמם כסוכני חִברות פסיביים של בעלי הכוח בחברה ובתרבות, אלא כמובילים אוטונומיים של שליחותם המקצועית. על המורים לשחרר את עצמם מן ההתניה המסורתית של נאמנות עיוורת לממסד הדתי, לשלטון הפוליטי, לסנטימנטהלאומני או לתחרות הכלכלית, ובמקום זאת להגשים את התכלית המהותית של עיסוקם המקצועי ולהתייצב בנחישות לצד הדורות הצעירים: להעמיד בראש מעייניהם את שלומם, התפתחותם וכבודם של התלמידים, ולקדם אותם לחיים אוטונומיים ומלאים של משמעות, הגשמה עצמיתושותפות פורייה והוגנת במעגלי התרבות והחברה (נמרוד אלוני).

פרק זה מבקש להשיב על שאלות הנוגעות לטיבה של הבנה במסגרת תהליך הלמידה בכלל ועל הבנה איכותית או עמוקה בפרט, בין היתר, באמצעות התבוננות בכתביו המאוחרים של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין. בית הספר הוא שדה אחד (גם אם חשוב) שבו נוכחת סוגיית ההבנה. אבל כדי לפענח הבנה יש להתייחס אליה בהקשרים רחבים יותר, שכן היא נוכחת בחיינו מרגע שאנו מתחילים ללמוד את העולם שאנו חיים בו. רק מתוך הקשרים אלו אפשר לגזור את ההתייחסות לסוגיית הלמידה וההבנה בבית הספר ובמוסדות חינוך אחרים (יהודה בן-דור).

המושג "הסבר" משמעו הכפפת מקרה פרטי לחוק כללי, שמטרתו להשיב על השאלה מדוע. מהלך זה נהוג במדעי הטבע הניסויים והתצפיתיים והוא מתייחס למקרה פרטי של חוק כללי תוך התעלמות מפרטיותו. בתוך כך, כל מקרה שנבחן דומה לכל המקרים האחרים ביחס להיבט הנבחן. המושג "הבנה", לעומת זאת, משמעו ראיית הפרט בפרטיותו. מכאן, שהבנה עוסקת בייחודו של המקרה, בנבדל ממקרים דומים לו, ובחינה זו הינה עיקר מושא ההבנה (שמואל שקולניקוב).

כאשר מתבוננים במהפכות חינוכיות (או לפחות בנקודות מפנה במחשבת החינוך), אפשר לזהות בהן העמדה בשאלה של ההנחות המטפיזיות של החינוך הנוהג. הבנה, ידיעה, חשיבה, למידה, תודעה ומושגים נוספים המהווים מושאים לעיסוק מטפיזי נשקלים מחדש, ומשמעותם המקובלת מתגלה כבלתי מספקת. המשמעויות החדשות, ה"מהפכניות", שניתנות להם מולידות תמורות במעשה החינוכי (נטע סובינסקי).