קידוש ההשכלה הטכנולוגית הפך אותנו לבורים, חלולים וקהים. יש עדיין מוצא

ורשיצקי, ע' (2020). קידוש ההשכלה הטכנולוגית הפך אותנו לבורים, חלולים וקהים. יש עדיין מוצא. הארץ, 7 במאי 2020

עיקרי הדברים:

• משבר  מדעי הרוח קשור להסתאבות ולהתפוררות הסולידריות בחברה הישראלית
• מערכת החינוך מייצרת בוגרים טכנולוגיים וקרייריסטים, אך בורים בעניינים אנושיים, חלולים מבחינה רגשית וקהים מבחינה מוסרית
• הטיפוס הישראלי החדש הוא קונפורמיסט נבער מדעת, חסר כישורים אזרחיים בסיסיים וכפוף לשיקולים "פרקטיים" של עלות מול תועלת
• משבר מדעי הרוח נולד עם עליית מעמדו של הפוזיטיביזם המדעי והתבטלותם מרצון של מדעי הרוח בפני המדעים המדויקים עד כדי ניסיונם להידמות להם
• את הדיון בבני אדם ובעולמם החליף העיסוק ב"דיסקורס" (שיח), ושאלות של ערך ומשמעות נזנחו לטובת עיסוק נוקדני בסוגיות של זהות, שמייצר גטאות אינטלקטואליים
• מטרתה של ההשכלה הפילוסופית היא לטפח חשיבה ביקורתית; ידיעת ההיסטוריה נועדה להרחיב את הניסיון האנושי;
• הספרות והאמנויות יכולות לטפח בקרב התלמידים רגישות לניואנסים וכוח מדמה המהווה תרופה כנגד לקונפורמיזם
• רכישת כישורי השפה נועדה להרחיב את יכולות המבע הרגשי והמנעד המחשבתי
• הכרת תרבויות ודתות אחרות מאפשרת להרחיב את נקודת הסתכלותו של הפרט מעבר למעגלי הזהות המיידיים

אלן בלום, מרתה נוסבאום ואנדרו דלבאנקו טענו כי משבר הדמוקרטיות המערביות הוא משבר ערכים הנובע מהזנחת החינוך ההומניסטי ומניוונו במערכת ההשכלה הגבוהה. מעמדה זו עולה כי ירידת קרנם של מדעי הרוח באקדמיה, במערכת החינוך ובציבוריות הישראלית כולה היא סימפטום של מחלה הגורמת גם להסתאבות ולהתפוררות הסולידריות בחברה הישראלית. מחלה זו, הנפוצה בארץ ובעולם, היא ניאו-ליברליזציה של חייה הרוח והתרבות והכפפת החינוך, ההשכלה והשיח הערכי-נורמטיבי לאידיאולוגיית השוק "החופשי" ולהיגיון התועלתני של "שורת הרווח".

לרשימה המלאה באתר הארץ

לקריאה נוספת

במצב הנוכחי מייצרת מערכת החינוך בעיקר בוגרים ידענים בשדה הטכנולוגי, הכלכלי והמשפטי-פורמליסטי, אך בורים בכל הקשור לעולם בני האדם, חלולים מבחינה רגשית וקהים מבחינה מוסרית. לדעת כותב המאמר, ד"ר עמית ורשיצקי, המדובר ב"טכנוקרטים של ידע יישומי שחסרים חשיבה ביקורתית ושיפוט ערכי. הישראלי החדש וחובב ההייטק אינו רק קונפורמיסט צר אופקים, אלא גם חסר כישורים אזרחיים בסיסיים. רק מהפכה בשיח הציבורי והחינוכי תוכל לבלום את ההידרדרות".

לפי ורשיצקי, הטיפוס ישראלי החדש אינו רק קונפורמיסט נבער מדעת, אלא גם חסר כישורים אזרחיים בסיסיים — לפחות על פי אמות מידה דמוקרטיות מערביות — ואשר דעתו כפופה אך ורק לשיקולים "פרקטיים" של עלות מול תועלת. טיפוס זה רואה את הזולת במונחים תועלתניים ומכאן קצרה הדרך לדה־הומניזציה של האחר המוחלש.

ורשיציקי מאשים בכל זה את גם את האקדמיה ומעצבי השיח האינטלקטואלי שלה, שאיפשרו לדעתו את נסיגתה של מערכת ההשכלה הגבוהה מתפקידה החברתי והחינוכי והשתעבדותה למודל שוק המקדש מטרות "רווחיות" קצרות־טווח.

שורשי המשבר

את שורשי המשבר במדעי הרוח מאתר כותב המאמר במחצית השנייה של המאה ה–19, עם עליית מעמדו של הפוזיטיביזם המדעי והתבטלותם מרצון של מדעי הרוח בפני המדעים המדויקים עד כדי ניסיונם להידמות להם: "ארגונה מחדש של האקדמיה המודרנית סביב עקרונות של התמחות והתמקצעות השאולים מעולמות הביורוקרטיה והתעשייה הביאו אף הם לטיפוח זן של למדנות עקרה המקדשת עיסוק בקוצו של יוד ומלווה בפלפולים סכולסטיים אשר אינם תורמים כהוא זה לידע האנושי. ההיגיון המדעי של מיפוי ותיאור דחק אפוא את מלאכת הפרשנות (ההרמנויטיקה) והפך את מדעי הרוח לחיקוי נלעג של 'מדע' שאין לו דבר להציע זולת ידע התמחותי מצומצם שפונה לקבוצת מומחים צרה ומסוגרת ונמנע במפגיע מעיסוק ב'שאלות הגדולות"".

הפוסט מודרניזם כבעיה

אויב נוסף של ההומניזם רואה המחבר בפוסט-מודרניזם. לדבריו, הפוסט-מודרניזם חיזק מגמות של רלטיביזם ונרטיביזם, שחתרו אמנם תחת יומרתם של מדעי הרוח לפוזיטיביזם, אך בה בעת עיקרו מתוכן כל אפשרות לאמירה בעלת משמעות וערך: "הרעיון שלפיו הרלטיביזם פותח פתח לגישה שוויונית, פלורליסטית וסובלנית, התברר, באורח פרדוקסלי, כבעל השלכות הפוכות: בשם ההבטחה ל'ניטרליות' ערכית ותקינות פוליטית, הוא כונן דיקטטורה מחשבתית שהתבטאה בבריחה מכל עמדה ערכית ובוויתור על החיפוש אחר הטוב והראוי".

כתוצאה מכך מסווגת כל עמדה החורגת מקו רעיוני זה באופן אוטומטי כ"שמרנית" או "ריאקציונית". למרבה האירוניה, אימוץ הרלטיביזם הפוסט־מודרני רק הרחיק את המחנה הליברלי־דמוקרטי מן הערכים הליברליים האמיתיים, המקוריים, שהעלו על נס את התבונה האנושית כאמצעי לכינון עולם צודק וטוב יותר.

תרומתם של מדעי הרוח

מטרתה של ההשכלה הפילוסופית היא לטפח חשיבה ביקורתית; ידיעת ההיסטוריה נועדה להרחיב את הניסיון האנושי; הספרות והאמנויות יכולות לטפח בקרב התלמידים רגישות לניואנסים וכוח מדמה המהווה תרופה כנגד לקונפורמיזם על כל סוגיו; רכישת כישורי השפה נועדה להרחיב את יכולות המבע הרגשי והמנעד המחשבתי; הכרת תרבויות ודתות אחרות מאפשרת להרחיב את נקודת הסתכלותו של הפרט מעבר למעגלי הזהות המיידיים שלו ולפתח אצלו רגישות למורכבות האנושית ואגב כך אמפתיה לאחר. "כל אלה", קובע מחבר המאמר, "נועדו לעצב אינדיבידואל בעל עמדה אוטונומית בעולם, שמסוגל לגבש את השקפת עולמו בכוח תבונתו ולהכריע בסוגיות בעלות משקל מוסרי".

ואולם כיום פינה טיפוח האישיות את מקומו לטובת רכישת תואר או קידום קרייריסטי. את הדיון בבני אדם ובעולמם החליף העיסוק ב"דיסקורס" (שיח), ושאלות של ערך ומשמעות נזנחו לטובת עיסוק נוקדני בסוגיות של זהות, שמייצר גטאות אינטלקטואליים של סתגרנות פוליטית, תרבותית ומגדרית.

אינפלציה של מחקרים מופרכים

הניסיון להעתיק מתודות מדעיות אל תחום מדעי הרוח והפנמת עקרון הקידמה המדעית הביאו לאינפלציה של מחקרים מופרכים שתכליתם היחידה היא "עדכון" ו"חידוש" בכל מחיר. בכל אלה שולט היגיון השוק והצורך לספק את דרישתה של המערכת האקדמית ל"אימפקט" — "אותה מילה מקודשת שסביבה נסבים חייו של האקדמאי בימינו ושמזקקת יותר מכל את תהליך הפיכתם של חיי ההגות והרוח לקרייריזם ציני ונטול עכבות המונע בידי צורך תמידי להוכחת 'נחיצות'".

כך קרה שביסוסה של הערכת המחקר על "מדדי אימפקט" הביאה לא רק לעיוות בנושאי המחקר, המונעים יותר ויותר משיקולים תועלתניים וחוץ־מדעיים, אלא להפיכתם של החוקרים ליצרני פרסומים ולאנשי מכירות שעסוקים כל העת בשיווק מרכולתם. התוצאה היא שחיקת מעמד האינטלקטואל בחברה וזניחת העיסוק בשאלות שהיו לפנים עניינם הסגולי של מדעי הרוח.

אמנם, כפי שראינו במלחמת העולם השנייה, מדעי הרוח אינם מהווים תנאי מספיק למניעת ברבריות. ואולם לפי מחבר המאמר מדעי הרוח הם תנאי הכרחי לקיומה של חברה דמוקרטית, פתוחה ופלורליסטית. זאת משום שרק בכוחם של מדעי הרוח לטפח אזרחים בעלי תודעה ביקורתית ואחריות מוסרית.

תשעה צעדים לפתרון המשבר

כדי להביא לשיפור המצב, ממליץ מחבר המאמר על שורת צעדים:

1. הידוק הקשר בין מדעי הרוח והחינוך לערכים מתוך הבנה כי ההומניסטיקה — שלא כמדעים המדויקים — אינה צריכה, ואף אינה יכולה, להיות ניטרלית מבחינה ערכית. זאת משום ש"הומניזם ניטרלי" הוא תחבולה שמביאה בהכרח לחוסר הומניות.
2. שינוי תפקיד מערכת ההשכלה הגבוהה: במקום להסתפק רק בחקר האדם והבנתו, על המערכת לחנך את הסטודנטים ולסייע להם להפוך לבני אדם מוסריים ובעלי מודעות חברתית.
3. שינוי תפיסתם העצמית של האינטלקטואלים מפרטים שעסוקים בקידומם המקצועי לאליטה משרתת שמחויבת לרווחת החברה.
4. פיתוח מודלים חדשים של למידה הומניסטית שמתמקדים בטיפוח ידיעה עצמית של האדם ומדגישים את החיוניות והרלוונטיות של החינוך ההומניסטי לחיים.
5. זניחת הגישה הקושרת לימוד ועיון הומניסטיים עם "פרוגרס" ולפתח מודלים חדשים שמעמידים במרכזם גישה קונטמפלטיבית, שבאמצעותה ניתן יהיה לחשוב מחדש על סוגיות ובעיות יסוד אנושיות.
6. טיפוח גישה בין־תחומית שמשלבת השכלה טכנית והומניסטית. אחת הדרכים היא יצירת תרבות של השכלה גבוהה המבוססת על מודל של לימודים כלליים ברוח ה–Liberal Arts שמאפשרת לסטודנט לשלב קורסים בנושאים "בלתי רווחיים" עם לימודים "מעשיים".
7. שילוב קורסים במדעי הרוח במסגרת לימודי מדע וטכנולוגיה תוך מודעות לסכנה לאינסטרומנטליזציה של מדעי הרוח ולהפיכתם כלי שרת "מעשי" נטול כל ערך ממשי.
8. עידוד יצירת קשרים בין האקדמיה והציבור הרחב, לרבות קידום שיתופי פעולה עם מערכת החינוך העל־יסודית (כפי שנעשה למשל בתוכנית "אידיאה" באוניברסיטת תל אביב או במסגרת יוזמות פרטיות כדוגמת "דרך־רוח").
9. שינוי יסודי בשיח הציבורי בדבר ערכם הפנימי של מדעי הרוח, המגובה בנכונות של מעצבי השיח ההומניסטי לחלץ את מדעי הרוח מלפיתת החנק של האינסטרומנטליות המדעית מכאן ומהניטרליות הערכית הפוסטמודרניסטית מכאן: "כפי שניסח זאת הפילוסוף וילהלם דילתיי לפני יותר ממאה שנה, ההבדל בין מדעי הטבע ומדעי הרוח נעוץ באופן שבו הם מבקשים להסביר את העולם: בעוד מדעי הטבע שואפים לחשוף את קשרי הסיבתיות שבין תופעות הטבע, מדעי הרוח שואפים לחשוף את משמעותם. כך, בעוד שמדעי הטבע מבוססים על התבוננות אמפירית בעולם הטבע ובכל מה שאינו מעשה ידי אדם, מדעי הרוח עוסקים בעולמו של האדם, במשמעות שהוא מעניק להווייתו ובמפעליו ההיסטוריים — התרבותיים, הפוליטיים והרוחניים. הבדל זה מקפל בתוכו גם הבחנה הכרחית באשר לתפקידם של המדעים המדויקים ומדעי הרוח בחברה: בעוד המדע, כדברי מקס ובר, יכול לומר 'מה יש' אך לא 'מה ראוי שיהיה', מדעי הרוח, ובכלל זה השיח התרבותי כולו, צריכים לשמש מרחב שבו מתקיים הדיון על אתיקה, ערכים ומשמעויות".