המנצח ליאונרד ברנשטיין קיים בשנים 1958 עד 1972 בניו יורק סדרת קונצרטים לילדים שבה ניסה להשיב על השאלה על מה מדברת המוסיקה. הוא שלל כמה חלופות, ולבסוף טען כי המוסיקה אינה מספרת סיפור, מציירת תמונה או מתארת רגש. לדבריו, למוסיקה יש משמעות משלה – ועל המאזינים מוטל לגלותה. ברנשטיין הקדים דור שלם של חוקרים בחינוך המוסיקלי הרואים ביכולתם של תלמידים להרהר ולדבר על החוויה המוסיקלית שלהם כלי חשוב בהתפתחותם המוסיקלית.

כיצד בוחנים ומעריכים ספרי לימוד באזרחות? לפי הכתוב בפרק זה, יש לבדוק עד כמה מצליחים הספרים להקנות ערכים דמוקרטיים לתלמידים. זאת ניתן לעשות בין השאר באמצעות הצגת השאלות הבאות:

לימודי המוזיקה נתפסים על פי רוב כשוליים ורחוקים ובוודאי פחות רלוונטיים לתלמידים מנושאי הליבה המקובלים. בתי הספר הכלליים, בעקבותיהם המוסדות להשכלה גבוהה, ובהתאמה, גם המוסדות להכשרת מורים, שומרים את תולדות המוזיקה רק לשולי המערכת. אל מול משאבים מוגבלים וזמן מצומצם המוקדש לנושא, זקוקים המורים לדרכי הוראה חדשות ואפקטיביות לשילוב הדיסציפלינה לתוך השיעורים האחרים העוסקים למשל באמנויות הפרפורמנס (מיצג) או במסגרת הלימודים ההומניסטיים, על מנת שהנושא לא יידחק לחלוטין מחוץ למערכת.

פרק זה מצביע על טשטוש הגבולות בין היסטוריה לספרות, באופן המאפשר ליישם טכניקות ניתוח ספרותיות על טקסטים היסטוריים, במסורת שיצר היידן וייט. וייט זיהה בעבודותיהם של היסטוריונים ופילוסופים של ההיסטוריה במאה ה-19 סגנונות רטוריים שונים שבאמצעותם הציגו את ניתוחיהם ההיסטוריים, וכן ארבעה ז'אנרים ספרותיים שדרכם הוצג "הסיפור ההיסטורי' שלהם: רומנטי, טרגי, קומי ואירוני.