חינוך לערכים הינו מתודה פדגוגית לנטיעת תובנות ותכונות שיכולות להניע תלמידים להישגיות ומצוינות, להעצים אותם מבחינה פסיכולוגית ולאפשר להם לפעול באופן יעיל מבחינה מוסרית, חברתית ואזרחית. מודל ה-PRIMED מבוסס על שישה עקרונות וחותר לטפח את האקלים הבית ספרי, לשפר את שיטות ההוראה ולהצמיח ילדים על ערכי רעות ודמוקרטיה. מודל זה יכול לשמש גם כעמוד תווך של תוכניות הכשרה להוראה ולסייע בכתיבת תוכנית לימודים מקדמת ומשמעותית עבור גננות, מורים, מנהלים ומפקחים.

פרק זה מבקש להשיב על שאלות הנוגעות לטיבה של הבנה במסגרת תהליך הלמידה בכלל ועל הבנה איכותית או עמוקה בפרט, בין היתר, באמצעות התבוננות בכתביו המאוחרים של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין. בית הספר הוא שדה אחד (גם אם חשוב) שבו נוכחת סוגיית ההבנה. אבל כדי לפענח הבנה יש להתייחס אליה בהקשרים רחבים יותר, שכן היא נוכחת בחיינו מרגע שאנו מתחילים ללמוד את העולם שאנו חיים בו. רק מתוך הקשרים אלו אפשר לגזור את ההתייחסות לסוגיית הלמידה וההבנה בבית הספר ובמוסדות חינוך אחרים (יהודה בן-דור).

כאשר מתבוננים במהפכות חינוכיות (או לפחות בנקודות מפנה במחשבת החינוך), אפשר לזהות בהן העמדה בשאלה של ההנחות המטפיזיות של החינוך הנוהג. הבנה, ידיעה, חשיבה, למידה, תודעה ומושגים נוספים המהווים מושאים לעיסוק מטפיזי נשקלים מחדש, ומשמעותם המקובלת מתגלה כבלתי מספקת. המשמעויות החדשות, ה"מהפכניות", שניתנות להם מולידות תמורות במעשה החינוכי (נטע סובינסקי).

שדה חקר החינוך האלטרנטיבי בישראל הוא שדה חדש יחסית. הוא מבקש להציע לנו מחקר, גם אקדמי, של המסגרות הקיימות והמציגות את עצמן כאלטרנטיביות או של מרחבי חינוך אשר מרכיבים כאלה ואחרים הבוחרים לכנות את עצמם "אלטרנטיביים" חדרו לתוכם או מתיימרים לחדור אליו. אלא שלצד "יצירתיות" ו"חדשנות" ועתה גם "משמעותיות" – הפכה גם ה"אלטרנטיביות" למילת באז בנאלית ושחוקה התובעת מאיתנו לעצור לבחון אותה (אריה קיזל).

המאמר נסוב על האדם שעצם שאילת השאלות היא ממהותו האנושית. האדם שואף לחרוג מעצמו אל מעבר לעולמו הנוכחי, והצעד הראשון הוא העמדת הנתון בשאלה. הבעייתיות בחינוך היא המתח בין רצונו של המורה להשפיע על תלמידו ולהביאו לכלל חיקוי, ובין שאיפתו לחנך את התלמיד כך שלא יירתע מהצגת שאלות (שמואל שקולניקוב).

המאמר משווה את מושגיו של מרטין בובר – ”אני-אתה״, ”אני-הלז״ ו״זיקת גומלין״, הדנים בסוגי קשר ושיח בין בני אדם, וכן המושגים ”דיאלוג חלקי״ ו״אחריות״ (בין מורה לתלמיד) – למושגים ”הפנים״, ”האחר״ ו״אחריותי הקבועה כלפי האחר״ של עמנואל לווינס. על רקע מושגים אלה מציג המאמר את המשותף לעמדותיהם של שני הוגי החינוך ביחס לחינוך ואת המבדיל ביניהן (יונתן כהן).

המאמר דן באירוניה ובכפל התפקידים שב"אני" של המורה כלפי תלמידיו – דיוקן האדם שלו – המאפשרים את התהליך החינוכי ואת צמיחתו של היחיד-התלמיד מתוך חירות ועצמיות (אריאל הירשפלד).

פאולו פריירה, מי שהגה ופיתח את הפדגוגיה הביקורתית, פונה בספרו לאבן הראשה של מערכת החינוך – המורה. יחסה של המורה לעצמה כנושאת שליחות וכבעלת תפקיד שלו חשיבות ראשונה במעלה הם לב לבו של ספר זה. "מכתבים למורה" הוא קריאה למורה לחרוג ממעמדה המדוכא וחסר הכבוד ולהפוך את הקערה על פיה – להעז לקרוא ולהיאבק למען חברה טובה וצודקת יותר. חברה זו מתחילה במפגש בין אדם לאדם, מפגש שיש בו אמון, תקווה ותעוזה לחלום על שינוי, מפגש דיאלוגי ומחנך, מפגש של תלמיד ומורה. ספר זה הוא חובה לכל אשת חינוך, לכל מורה ולכל מי שרואה את עצמו בעל שליחות חינוכית בחברה הישראלית. תפיסתו של פריירה מרחיבה את האופקים ומספקת כלים רבים למפגש הדיאלוגי והמהפכני בין המורה לתלמידה. רעיונותיו מהווים השראה למעשה החינוכי ומחדדים את הצורך העצום שלנו ושל חברתנו במחנכים (פאולו פריירה).

מה שמבחין בין מורה כשיר למורה טוב הוא היכולת של האחרון לבצע שיפוטים ולהביאם למעשה החינוכי. המעשה החינוכי כמו גם הכשרת המורים צריכים לכוון ליצירת מחנך טוב. זוהי גישה מבוססת מידות-טובות (של המורה), והיא שונה מגישה המדגישה כשירויות או הנשענת על ראיות ונתונים מנותקים ממיהות המורה. הכשרה ראשונית של מורים משחקת תפקיד חשוב בפיתוח מידות טובות של מחנכים, והיא מזמנת לפתחם של מורים חדשים אפשרויות להוסיף ולגדול בחכמה החינוכית, שבמסגרתה, השאלה מה רצוי מבחינה חינוכית, תוסיף ותהיה שאלה מרכזית גם בהמשך (Gert J. J. Biesta).

כתביו של לי שולמן מעוררי השראה. הוא תרם לשיח החינוכי מושגים רבים (הידוע שבהם הוא "ידע תוכן פדגוגי") וזכה באין־ספור פרסים. היום הוא מתרכז באתגרי החינוך היהודי ומעורב בפרויקטים חינוכיים רבים, גם בישראל (יורם הרפז).

למידה משמעותית עלתה לישראל לפני מאה שנה. הפדגוג היהודי־רוסי אהרן כהנשטם הסביר כיצד מניעים אותה בלימודי היסטוריה (נאוה דקל).

פילוסופיה של החינוך מאת נל נודינגס מוערך כספר מוביל ומרכזי בפילוסופיה של החינוך בארה"ב. הספר מציג בשפה בהירה וקולחת את מגוון האסכולות, הזרמים וההוגים המרכזיים, שהשפיעו על מחשבת החינוך בדורות השונים ועד ימינו. הספר בוחן את תשובותיהם המגוונת של פילוסופים ואנשים הגות בחינוך לשאלות כגון – מהו חינוך, לשם מה בעצם הוא נחוץ, אילו תפיסות חינוכיות מתחרות ביניהן ועל מה בדיוק הן ניצות, כיצד השפיעו אסכולות פילוסופיות בולטות על החשיבה החינוכית, מהן השאלות המרכזיות העולות בדיון על פילוסופיה חברתית ופוליטית בת זמננו, אילו הנחות יסוד השפיעו על ייזום רפורמות של בתי ספר בשנים האחרונות, אילו יחסי גומלין מתקיימים בין פמיניזם, פילוסופיה וחינוך, ושאלות מעניינות רבות אחרות ( נודינגס, נל) .

עבודה זו עוסקת בהגותו של הפילוסוף, ההוגה והמחנך, ד"ר יוסף שכטר (1994 – 1901), אשר היה חבר צעיר וחשוב ב"חוג הוינאי" ואחד ההוגים המקוריים בארץ ישראל במאה העשרים. מחקרי ממוקד בזיקה שבין מדע לאמונה בהגותו הוינאית והארצישראלית המוקדמת של שכטר ובעיצובה של תפיסתו הדתית לאור זיקה זו. מתוך התחקות אחר הביוגרפיה שלו ניכר, כי שכטר הושפע בבית אביו, רבי שואל צבי גאבר, מהוויה תלמודית, דתית וחסידית משמעותית. דמות זו כונתה בעבודתי זו "כתום ראשוני" של "האדם הדתי הראשון". זו נראית כעומדת בסתירה מוחלטת לתיאוריות המדעיות האנטי מטאפיזיות שב-"חוג הוינאי". בעבודתי בדקתי כיצד התמודד שכטר עם עולם מנוגד לעולמו הדתי האם המונח 'משכיל דתי', החותר לסינתזה בין התחומים, האם הוא בר קיום עבור שכטר? ואם כן, מה משמעותו? (אשר שכטר).