הפנים והצל: על דיוקן האדם בתהליך הלימוד

הירשפלד, א' (2015). הפנים והצל: על דיוקן האדם בתהליך הלימוד. בתוך י' תדמור וע' פריימן (עורכים), חינוך – שאלות האדם (כרך א) (עמ' 37-28). תל אביב: מכון מופ"ת.

פרופ' אריאל הירשפלד הוא חוקר ומבקר ספרות ואמנות, ומרצה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית

כל תהליך למידה כולל ברקעו דיוקן של אדם. לא תמיד הדבר ברור למורים ולתלמידים, ולעתים נוח יותר לעסוק ולדון ברעיונות עצמם, אך אלה לעולם באים בקולו של מי שמעלה אותם, ונשענים על תפיסות מוסריות ופוליטיות ומהקשרים חברתיים, כלכליים ואחרים. בעולם החינוך הלא-אקדמי, כל שנות הלימוד בבית הספר כרוכות בסיפור גדילת האדם מילדות לבגרות. חומר הלימוד בשנים האלה הוא שותף בבניית דיוקנו של אדם בוגר וסיפור בניית דיוקן זה הוא עז מכל רעיון או חומר לימודי.

הגורם המכריע ביותר בהצטרפותו של נושא לימוד אל תודעת הנערים והנערות הלומדים אותו הוא קולו של המורה המעביר אותו, הבעת הרגשות הקשורה לקונסנסוס הערכי הקשור לנושא זה, השמעת הביקורת ביחס אליו וכיו"ב. בכך, הופך המורה ממוסר סביל של זרמי הפוליטיקה והאמונות לסובייקט מוחשי, ליחיד ולבעל נוכחות מכרעת.

קולו של ה"אני" הדובר במורה קשור בעמדה המכילה כפל עמדות וביניהן פער ("אירוניה"). מצד אחד, המורה הוא בגדר יודע ומעביר שוב ושוב חומר המוכר לו, שבחשיבותו הוא מאמין. עם זאת, הוא לא מגלה זאת לראשונה בזמן השיעור. המורה יודע משהו שהתלמיד אינו יודע. אירוניה זו נובעת גם מכך שהמורה מסתיר את אמונותיו הממשיות הביוגרפיות וגם מהיותו נציג של מוסד וממסד. זאת ועוד, אירוניה זאת פונה הן כנגד עמדתו של המורה כיודע הן כנגד המוסד והממסד.

עם זאת, קולו של ה"אני" הוא התנאי המשמעותי ליצירת דיוקן אדם בתהליך הלמידה והוא המגלם דיוקן זה. דרך קול זה נראה ונתפס היחיד ה"אני" כמוליך של תכנים, רעיונות, מסורת, ידע ולשון. השמעת קולו של ה"אני" המורה מעבירה מסר (כפול) לפיו המורה אינו זהה לבית הספר והוא עצמאי גם בהיותו שייך. סרטוטה הברור של אינדיבידואליות בדמות המורה היא תנאי לאפשרות דיוקן האדם אך היא חייבת להיעשות בדרך שהיא אינה ממזגת לגמרי את המורה עם האידאולוגיה המקיפה אותו (עד היעלמותו) או בביקורת של המורה באיבה גלויה את העמדות הרעיוניות שבחומר הנלמד (עד להפיכתו עצמו נושא הלימוד). זו צריכה לאפשר עוד בחירה ובנייה.

תפיסה זאת על אודות בניית הדיוקן האישי רואה באדם המזדהה עם אידאולוגיה כלשהי כמי שמוותר על משהו חיוני מאופיו, מניחה שמודעות האדם ליחידותו וגם לחלקיותו הינה מצב עשיר יותר המזמן בידיו חירות גדולה יותר, וגם שהאדם נמצא תמיד במתח בין הכלל, הקהילה, המדינה והמסורת לסוגיה ובין יחידיותו וכי דיוקנו נבנה בנקודת מתח זאת. כן מובלעת בה ההנחה, כי השמעת קולו ה"אני" של המורה נוגעת בתחום מסתוריים לא מובנים, אישיים מאוד קדם מילוליים, וזאת בניגוד למישור המוסכם, הממוסד, הרציונאלי והמוצהר של מערכת בית הספר ותכנית הלימודים. השיעור הוא מקום המפגש שבין המימד המובן והמודע, המגיע מכלל ומהחוץ (המישור האובייקטיבי), לבין המימד הלא מובן, המוצפן, המגיע מבפנים (המישור הסובייקטיבי).

ההסבר או ההוראה עשויים להראות אפשרויות של פרשנות ובו בעת הם מעידים שפירושים לא סותמים כליל את פערי המשמעות בטקסט שנלמד. על המורה להראות, כי הטקסטים זקוקים ליחידים היושבים בכיתה ויהיו זקוקים להם לעולם. זוהי תפיסה של שותפות בהוראה ולא הנחלה. שותפות זו זקוקה לאי-הבנה, ליחיד, לבלתי-צפוי, כשהמורה מצביע בבירור אל סוף ההבנה, אל התהום שמעבר למובן. במקום הזה הוא עלול לאבד את עמדת הכוח שלו אל מול תלמידיו כדובר של המוסד אליו הוא שייך ולזכות בשותפות גורל עם תלמידיו.

עיקר מעשהו של המורה הוא להוביל את התלמידים אל המקום שבו ייראו הדברים הבלתי מובנים במלוא כוחם המרתק והמטריד וגם להוביל בהתמודדות עם הבהלה שהשאלות הפעורות מעוררות. העיקר נמצא בתחום הנסתר הזה דווקא. הוא מוקדו של הערך וגם מחוללו של הידע במקום שהוא נוצר. הוא גם המפתח לערך החמור והמחייב של האדם כיחיד, כישות המתמודדת עם חייה וגורלה. מכאן גם נגזרת אחריות התלמידים על לימודם: מהמפגש עם הלא-מובן הבא אחר המובן נוצר המפגש האישי עם מעשה הלימוד העמוק.

הסיכום נכתב בידי ד"ר דניאל שפרלינג ממכון מופ"ת