המאמר נפתח בתהייה לגבי מהות החינוך, ובשאלה אם כלל יש לחינוך מהות ואם כן מה טיבה? השיח שהכתיב הפוסט-מודרניזם בעשורים האחרונים הפך את המושג "מהות" לבלתי תקין פילוסופית ופוליטית. הרעיון האפלטוני שלפיו ביסוד כל התופעות החולפות הנגישות לחושים מסתתרת איזו מהות אידאית קבועה הנגישה לשכל, הפך למפוקפק ודחוי. התודעה הפוסט-מודרניסטית של ימינו נותנת קדימות לתופעות על פני המהות, לריבוי על פני האחדות, לפני השטח על פני העומק, לזמני על פני הנצחי, להווה על פני העבר והעתיד, לפוליתאיזם על פני מונותאיזם. אין מהות אל-זמנית ואל-מקומית שמסתתרת מאחורי התופעות, מכוונת אותן ומאצילה עליהן משמעות כוללת ( הרפז, יורם).

למרות חשיבותן של סוגיות קיומיות המוצגות במאמר נמצא שהעשייה החינוכית העכשווית מתקדמת בעיקרה בציונים, בהישגים לימודיים ובתפקודים הנורמטיביים. כניסיון לביקורת בונה. במאמר מוצגות בהרחבה שלוש תובנות חינוכיות מן העבר העשויות לשמש השראה עבור ליבת החינוך הראויה. מקור ההשראה הראשון הוא סוקרטס (Socrates). מאמר מקיף של ד"ר נמרוד אלוני.

למרות כותרת ספרו המרכזי "ביטול בית הספר" ("Deschooling Society"), איוואן איליץ' (Ivan Illich) אינו יוצא נגד בית הספר כשלעצמו אלא קורא להפרדתו מהמדינה בדומה להפרדת הכנסייה מהמדינה בארה"ב. הוא טוען שבתי הספר אינם מבחינים בין הוראה ולמידה, שהם מנותקים ומובילים לקוצר יד פסיכולוגי. תפקידם של בתי הספר בחברה כה מושרש עד כי מוסדות אחרים נמנעים מלעסוק במטרות חינוכיות. הדבר נעוץ לדעתו בתפיסה המוטעית שרוב הלמידה היא תוצאה של הוראה בעוד שבפועל מרבית הלמידה מתרחשת באופן אקראי מחוץ לכותלי בית הספר ( Clark, Donald).

כחלופה לנוסחים המקובלים לגבי מטרת החינוך, פרופסור ג'ון וייט (John White) מהמכון לחינוך באוניברסיטת לונדון מציע להתמקד במושג האוטונומיה. וייט מנסה למצוא דרך להגדיר מהו חינוך על רקע היעדר הוודאויות הדתיות של העבר ולאור העובדה שאין עוד צורך במקצוע לחיים. לשם כך פונה וייט לפילוסופיה האנליטית ומציב את מושג האוטונומיה בבסיס החשיבה והתכנון החינוכיים. האוטונומיה מתיישבת הן עם צורכי הלומד והן עם צורכי החברה הדמוקרטית. היא מבטאת במונחים של עצמיות את מה שיש ללמוד כדי להיות בוגר המסוגל לתפקד באופן מלא בעולם מורכב. על הלומד להימנע מלהשתעבד לתשוקותיו ובד בבד גם להימנע מהשתעבדות לאוטוריטה הנתונה, ובכך האוטונומיה משקפת את האחריות שלנו כלפי עצמנו וכלפי האחרים ( Clark Donald).

ישראל שפלר (88), פרופ' אמריטוס לפילוסופיה של המדע והחינוך באוניברסיטת הרווארד, הוא אולי אחרון הפילוסופים הגדולים של החינוך, שריד לימים שבהם הפילוסופיה האנליטית הובילה את השיח החינוכי. שפלר כתב ספרים רבים בתחום הפילוסופיה של המדע והחינוך. לעברית תורגם ספרו "תנאי הידיעה: מבוא לתורת ההכרה והפילוסופיה של החינוך", ועתה "שאלה של חינוך". "שאלה של חינוך" הוא אסופת מאמרים, שמקצתם עוסקים בהיבטים שונים של החינוך ובעניינים נוספים, ומקצתם ברשמים אישיים של המחבר על אנשים ואירועים שהשפיעו על התפתחותו ( יורם הרפז).

סוגיית ההתפתחות האוטונומיה בקרב ילדים ותלמידים הפכה להיות נושא מרכזי במחשבת החינוך המודרנית. התפיסה שצריך להקנות לילדים ערכים ויסודות של אוטונומיה חוזרת ומודגשת אצל אנשי החינוך המתקדמים והוגי הדעות בחינוך ובפילוסופיה של החינוך. על פי תפיסתם , הקניית יסודות של אוטונומיה לתלמידים משמעותה הקניית מיומנויות של חשיבה ביקורתית ורפלקציה עצמית של הלומד. מכאן הנטייה שלנו לראות בחינוך דתי או חינוך חרדי כאיום על ערכי האוטונומיה בחינוך. עפ"י דעתם של מחברי המאמר, ממובילי תחומי הפילוסופיה והפסיכולוגיה באוניברסיטאות בהולנד, זו ראייה צרה למדי של עקרונות האוטונומיה בחינוך. האיום העיקרי על האוטונומיה בחינוך אינו החינוך הדתי ( ובכלל זה מתכוונים המחברים לחינוך אורתודוקסי לא רק ביהדות אלא גם אצל המוסלמים והכנסייה הקתולית) אלא חברת הצריכה ואורח החיים שלה אשר בגלל השפע , העדר המשמעת העצמית והשטחיות (הנובעת מעודף הבחירה) יוצרת בקרב התלמידים בחברה המודרנית רדידות מחשבתית ועצלות שאינה תורמת בהכרח להקניית ערכי אוטונומיה בבתי הספר ( Anders Schinkel, Doret de Ruyter, Jan Steutel ).

בגיל 33 הקים לב טולסטוי, מגדולי הספרות העולמית בכל הדורות, בית ספר למען פשוטי העם באחוזתו. טולסטוי דגל בחינוך באמצעות דוגמה אישית ובהנחלה של ערכים שרק הם יכולים לדעתו להעניק לידע הקשר, קוהרנטיות וכוח-מניע. במאמר זה סוקר המחבר את עקרונות החינוך שהנהיג טולסטוי בבית הספר שהקים ובהם ההתמקדות בתלמיד ולא במורה, ויתור על נשיאה והבאה של ספרים או ציוד ("התלמיד מביא רק את עצמו"), אי מתן שיעורי בית ומקומות ישיבה בלתי קבועים ואף חופשיים ("התלמידים יושבים אל השולחן, על אדן החלון, על הרצפה ובכל מקום שהוא").