מאמר זה מבקש להשיב על השאלה מה צריך לכלול החינוך העכשווי שמכין את האזרח, העובד ואיש המשפחה לעוד כשישים שנים. שאלה זו אינהרנטית לעיסוק החינוכי, שמטבעו עוסק בעתיד ובהכשרת הדור הצעיר לכניסה לעולם המבוגרים ולהשתלבותו במציאות העתידית (ניר מיכאלי).

אזהרה: הדברים המובאים להלן הם בחזקת מניפסט. אף על פי שהדברים מבוססים על מספר מאמרים שפרסמתי, אין מדובר בפרסום אקדמי, אלא בהבעת עמדה אישית, שמטרתה לעורר דיון ביקורתי בנושא. בשורות הבאות אגן על הטענה שהמורה-המחנך, מעצם טיבו, אינו אמור להיות מנהיג, ושכל ניסיון להפוך את המורה למנהיג חוטא לתפקידו ועלול להסתיים במפח נפש (שלמה בק).

החינוך לזהות יהודית וציונית הוא אחד מאבני היסוד של החינוך הממלכתי בישראל. לכן ראוי שמחנכים ומעצבי מדיניות החינוך יתנו דעתם לשאלות התשתית בתחום זה: מהי זהות ומהו חינוך לזהות? מהן מטרות החינוך לזהות ומהן האסטרטגיות החינוכיות שיש לאמץ כדי להשיג מטרות אלו? המאמר מציג שלוש תשובות לשאלות אלה לאור שלושה שירים של יהודה עמיחי. מכל אחד מהשירים משתמעת גישה אחרת להבנת המושג "זהות" וכן אידיאולוגיה חינוכית שונה: מן הגישה המהותנית למושג הזהות נובע חינוך המבוסס על אידיאולוגיה של תִרבות; מן הגישה ההבנייתית הרדיקלית נובע חינוך המבוסס על אידיאולוגיה של אינדיבידואציה; ומן הגישה ההבנייתית המתונה נובע חינוך ברוח "המודל השלישי בחינוך", המבוסס על סינתזה בין אידיאולוגיית התִרבות לאידיאולוגיית האינדיבידואציה. המאמר מנתח את השירים ואת פרדיגמות הזהות והגישות החינוכיות המשתמעות מהם, ובוחן את המשמעויות מרחיקות הלכת של יישום כל אחת מהגישות (אוהד דוד).

מאמר זה יוצא מנקודת מוצא תיאורית לפיה העיסוק במשמעות החיים אינו מקבל ביטוי מרכזי בעשייה החינוכית. בהמשך לעמדתו של ויקטור פראנקל (1978), המכירה בשאיפה למשמעות כצורך אנושי בסיסי, נטען, כי אחת המטרות של העשייה החינוכית היא לעורר בלומדים את השאיפה למשמעות ולסייע להם להוביל לחיי משמעות. מתוך טעם זה ממש נגזרת חשיבות הצגתו של עולמו הפילוסופי והחינוכי-מעשי של יאנוש קורצ'אק בתכנית הלימודים בחוגים למחשבת החינוך במוסדות להשכלה גבוהה ובהכשרת מורים בישראל. פרשנות מוצלחת ומעניינת של תשתית פילוסופית זו עשויה ליצור עמדה מפורשת בשאלת משמעות החיים (נורית בסמן מור).

המאמר שואל מהו מקומן של התרבות (והחינוך) ושל הביולוגיה בעיצוב ההתנהגות האנושית. אל מול תפיסות אידאליסטיות ואופטימיות בדבר טבע האדם שהוא סוקר – הפרא האציל, הלוח החלק והרוח במכונה – הוא מביא את המחקר האבולוציוני העדכני בדבר המשקל הרב שיש לביולוגיה ולגנים על ההתנהגות האנושית ודן במשמעות הדבר בחינוך (יוני מזרחי).

המאמר נסוב על האדם שעצם שאילת השאלות היא ממהותו האנושית. האדם שואף לחרוג מעצמו אל מעבר לעולמו הנוכחי, והצעד הראשון הוא העמדת הנתון בשאלה. הבעייתיות בחינוך היא המתח בין רצונו של המורה להשפיע על תלמידו ולהביאו לכלל חיקוי, ובין שאיפתו לחנך את התלמיד כך שלא יירתע מהצגת שאלות (שמואל שקולניקוב).

המאמר משווה את מושגיו של מרטין בובר – ”אני-אתה״, ”אני-הלז״ ו״זיקת גומלין״, הדנים בסוגי קשר ושיח בין בני אדם, וכן המושגים ”דיאלוג חלקי״ ו״אחריות״ (בין מורה לתלמיד) – למושגים ”הפנים״, ”האחר״ ו״אחריותי הקבועה כלפי האחר״ של עמנואל לווינס. על רקע מושגים אלה מציג המאמר את המשותף לעמדותיהם של שני הוגי החינוך ביחס לחינוך ואת המבדיל ביניהן (יונתן כהן).

המאמר יוצא בביקורת נוקבת נגד זרמים פוסט-מודרניים ופוסט-ציוניים בחינוך. תוך כדי שהוא בוחר בס' יזהר כמייצגם, המאמר קורא לשיקומה של התפיסה החינוכית ההומניסטית-יהודית והלאומית-ציונית, ליישומה במציאות החברתית והכלכלית של ימינו ולהחזרת עטרת הפילוסופיה בהכשרת המורים, בעיצוב תכניות הלימודים ובתפקוד המחנכים (אליעזר שביד).

מאמר זה מנסה לחלץ אפיון כולל וחיובי (לא שולל) של סמכות חינוכית מתורתו של הפילוסוף פרידריך ניטשה. ניסיון זה משמעותי במיוחד בעידן בו הסמכות החינוכית מצויה במשבר גדול. עיקרו של משבר זה הוא ערעור האמון המוחלט בתבונה, במדע ובקידמה – ערעור שנעשה על-ידי ניטשה (ניטשה, 1999א, 1999ב) ומשתלב גם ברוח התקופה. הסמכות החינוכית דינמית ומתפתחת. היא מופיעה כסמכות חיצונית, שקיימת אצל מחנך אותנטי וראוי, עוברת דרך סמכות עצמאית ואותנטית אצל המתחנך, המשתחרר מסמכות חברתית חיצונית ומזויפת, מתעלה מעליה ומתקדם לעבר עצמאות ואותנטיות. התפתחות סמכות חינוכית זו נשענת גם על לימוד הידיעות והדוגמה האישית של אחרים, תוך קביעת יעדים ומטרות לחינוך, דהיינו מתוכו של בעל הסמכות. רעיון הסמכות החינוכית הדינמית ניתן להצדקה על דרישתו של ניטשה לאותנטיות של היחיד, להתגברותו העצמית, לחיפושו העצמי וליצירתיותו. המחבר טוען, כי סמכות זו ניתנה להכלה לא רק על יחידי סגולה אלא על כל בני החברה, אף אם הדבר חורג מכתביו של ניטשה המפורשים ולמרות העובדה, שקשה למצוא בדבריו דרישות להיבט של סולידריות ולפן שיתופי בחיי היחיד, הנחוצים לאפיון של סמכות חינוכית ראויה (ערן גוסקוב).

מחבר המאמר מציע לייבא לישראל תכנית לימודים הרווחת באוניברסיטאות מובילות בארצות הברית. כמענה למשבר במדעי הרוח, מזמין המחבר את הקוראים לבחון את האפשרות של לימודי ליבה שיהיו מובֽנים לתוך תכניות הלימודים במערכת ההשכלה הגבוהה. המענה שמציע המחבר מושתת על תכניות שקיימות באוניברסיטאות ייל וקולומביה והמתמקדות ב"ספרי מופת" (Great Books). התכניות מפגישות סטודנטים באופןישיר עם טקסטים קלאסיים, העוסקים בין היתר ב"דילמות הגדולות" של הקיום האנושי והמאפשרים גיבוש זהות ופיתוח אנושיות. המחבר דן בהיבטים של תוכן ופדגוגיה ומציע שתי אפשרויות ליישום הגישה במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל. הוא מסכם בקָבעו שמודל זה מתאים במיוחד לחברה הישראלית, שכן הוא "מעודד מפגש בלתי אמצעי עם הטקסטים התרבותיים המכוננים ומבוסס על דיון ביקורתי, שבו בוחן הסטודנט את עצמו ואת החברה שבה הוא חי למול מורשת העבר" (עידו חברוני).

כותב המאמר מבסס את טיעוניו על תפיסת תפקיד המורה ומהות ההוראה על תורתו של מרטין בובר (Martin Buber) ובמיוחד על רעיון ה"אני אתה" (I and Thou) שבה. הוא מביא פרשנויות ודיון עיוני תוך הסתמכות על פרשני בובר שונים כדי להבהיר את התפיסה שלו בנושא. אבן יסוד בפילוסופיה החינוכית של בובר היא היחסים הדיאלוגיים המבקשים מאיתנו לגשת לאחר תוך קבלת השוני והייחודי, בפתיחות וללא תפיסות קודמות, תוך בירור מה האחר מביא לעולם. הכותב רואה בכך חלק נכבד בהיבט המעשי של עבודתו של בובר בחינוך (Alexandre Guilherme).