נייר העמדה "אדם מחונך עוצר בזמן" מציג לאנשי החינוך וההוראה הסבר תמציתי על תופעות הגזענות, פשעי השנאה והאלימות הפוליטית. בהמשך הוא מציג אבחנות והבחנות לגבי תהליכי ההיגרפות ב"נחשול". בחלק הארי מוצגים עשרה יסודות חינוכיים – אינטלקטואליים, רגשיים, חברתיים ופוליטיים – שאם נשכיל לטפחם כהלכה נצליח לטפח בדורות הצעירים את העמידות והחוסן כנגד הרוע, העוולות והזוועה שמחלות תרבות אלה גזורות על האנושות (נמרוד אלוני).

מה שמבחין בין מורה כשיר למורה טוב הוא היכולת של האחרון לבצע שיפוטים ולהביאם למעשה החינוכי. המעשה החינוכי כמו גם הכשרת המורים צריכים לכוון ליצירת מחנך טוב. זוהי גישה מבוססת מידות-טובות (של המורה), והיא שונה מגישה המדגישה כשירויות או הנשענת על ראיות ונתונים מנותקים ממיהות המורה. הכשרה ראשונית של מורים משחקת תפקיד חשוב בפיתוח מידות טובות של מחנכים, והיא מזמנת לפתחם של מורים חדשים אפשרויות להוסיף ולגדול בחכמה החינוכית, שבמסגרתה, השאלה מה רצוי מבחינה חינוכית, תוסיף ותהיה שאלה מרכזית גם בהמשך (Gert J. J. Biesta).

מאז כניסתו של החינוך הציבורי במאה התשע עשרה, מורים במדינות מערביות רבות ניסו להשיג הכרה מקצועית. למשך תקופה קצרה בחלק האחרון של המאה העשרים, המקצועיות נתפסה כשיח של התנגדות או כ"אויב" של רציונליזם כלכלי ופרפורמטיביות. אולם לאחרונה, ממשלות הגיבו באמצעות "קולוניזציה" של מקצועיות ואכיפת "סטנדרטים" כך שהמושג הוגדר מחדש. במחקר זה, המחברים מנתחים תעתיקים של ראיונות עם 20 מורים מ-Queensland ומסיקים שדעות המורים לגבי מקצועיות בעשור השני של המאה העשרים ואחת הן למעשה הישנות של טכנולוגיות דיסציפלינריות מהמאה התשע עשרה (כפי שהציע מישל פוקו) המגולמות בדרכים חדשות (Bourke, Terri; Lidstone, John; Ryan, Mary, 2015).

באמצעות סיפור המסגרת של "משל המערה" לאפלטון מבקש המאמר לבחון את טיבו המיוחד של ארוס הפועל במעשה החינוך בבית הספר. היגיון זה נבחן במאמר לאור שתי מורכבויות של טבעה של הפעולה החינוכית. המורכבות הראשונה, אפיסטמולוגית, דנה בטיבה של פעולת הלמידה ובהגיונו של הדחף אליה. המורכבות השנייה, אתית, דנה בטבעה של המחויבות להוראה ובטיב רצונם של מחנכים ומחנכות לעסוק בה. את פתרונן של מורכבויות אלו מבקש המאמר להבין ולהבהיר באמצעותו של מושג ה"ארוס" — אותו כוח מניע ראשון ועז הדוחף אל הידיעה ואל הפעולה. במאמר נבחנים גילוייו המורכבים של ארוס בפעולה החינוכית, על רקע ניסיונו הפדגוגי של המחבר כמחנך בבית ספר וכמורה במוסדות להכשרת מורים (בועז צבר).

ג'ון ווייט הוא אחד מהוגי החינוך היחידים המציעים לחינוך חזון רציונלי לאור ערכי הדמוקרטיה הליברלית – והוא עושה זאת בהתמדה כבר ארבעים שנה (רוני אבירם).

מקסין גרין, הפילוסופית החשובה ביותר של החינוך, נפטרה השנה ב־29 במאי בעיר הולדתה ומגוריה, ניו יורק, בגיל 96. אני ועוד רבים כמותי למדנו על מותה באופן מידי, מהרשתות החברתיות, ורגש עז ומצמית של אובדן הציף אותנו — עשרות אלפים שאינם מכירים זה את זה ואינם שותפים בדת, לאום או תרבות. מקסין גרין הייתה לכולנו הרבה יותר ממרצה מבריקה, מנטור אישי, הוגה חינוכית וסופרת מחוננת. היא הייתה מקור השראה נדיר באיכותו וביופיו לכל המעולה שיכול להיות ואיננו — בחינוך, בחברה, בפוליטיקה ובאמנות (נמרוד אלוני).

לפעמים התפאורה מתמוטטת, כותב אלבר קאמי, ואנו מוצאים עצמנו בעשייה מכנית, ללא אוריינטציה ערכית ורעיונית – מתנסים בחרדת האבסורד. בעקבותיה, על פי רוב, יגיעו יקיצה ותובנה בדמותה של תביעה למשמעות, פשר וכיוון. מאמר זה מבקש להתמודד עם חרדת האבסורד כפי שמתנסים בה מורים ומחנכים אידאליסטים, בבקשם את ההגיונות המנחים והמצדיקים של מלאכת חוקם בחינוך ובהוראה (נמרוד אלוני).

כל תקופה והוגיה הגדירו מחדש את הבוגר הרצוי. וכיוון שכל אדם מתפתח לכדי בוגר רצוי המתאים לו, השאלה החשובה אינה מיהו הבוגר הרצוי אלא מיהו המחנך הרצוי . רק יציאה מנקודת הנחה שאין בוגר רצוי, אלא שהרצוי משתנה בהתאם ליחיד שעליו מדובר, יכולה להביא לחינוך מיטבי, שבו היחיד מתפתח לבוגר ראוי. התנאי ההכרחי לכך, כפי שמציין ניטשה במסתו, הוא מפגש של החניך עם מחנך ראוי שמשחרר אותו מן העצלות והפחד להתפתח בדרכו. השאלה הבוערת יותר משאלת הבוגר הרצוי היא אפוא שאלת המחנך הרצוי. יתר על כן, מי שפגש במחנך ראוי יודע זאת היטב ושאלת הבוגר הרצוי הופכת עבורו למיותרת. בחינוך ראוי המפגש החינוכי קודם לניסוח דמות הבוגר הרצוי, מפני שבחינוך מיטבי אין לקבוע מראש מה רצוי לחניך. לכן המחנך שיודע לאפשר לחניך להתפתח באופן מיטבי מנסח למעשה, בכל פעם מחדש דרך פעילותו החינוכית, את דמותו של בוגר רצוי. ( שי פרוגל) .

בחודש אוקטובר 2012 יצא לאור הספר תיאוריות למידה בעריכת פרופסור David Scott מאוניברסיטת לונדון . האסופה כוללת 4 כרכים ובהם מאות מאמרים ומחקרים של מומחי חינוך לגבי כל המכלול של תיאוריות למידה . זהו מפעל מונומנטלי של הבניית ידע פדגוגי כאשר הכרך הראשון מוקדש לתיאוריות למידה בתחומי הפסיכולוגיה , הסוציולוגיה והפילוסופיה. הכרך השני מציג מודלים של למידה היכולים לשמש כאושיות פדגוגיות . הכרך השלישי מציג את הזיקה בין תיאוריות הלמידה ובין תכניות לימודים , פדגוגיה והערכה. הכרך הרביעי מוקדש לסוגיות שונות ומגוונות של יישום תיאוריות הלמידה ( David Scott) .

בימיו של דיואי לא היו תנאים למימוש הפילוסופיה הגדולה שלו; כיום התנאים ישנם, אך אין פילוסופיה גדולה. "דיואיזציה" של החשיבה החינוכית תוכל לרתום את התנאים לטובת חינוך אלטרנטיבי שהמאה העשרים ואחת זקוקה לו . הסיבה העיקרית לכישלונו של החינוך הפרוגרסיבי נעוצה באי־הבנה של הפילוסופיה שלו – של דיואי ( אמנון כרמון) .

ג'ון דיואי הוא האבא של מהפכת החינוך המודרני, שהעמידה את הילד במרכז. אך המהפכה של דיואי נתקעה באמצע הדרך; צריך לחלץ ולמצות אותה . התלמידים של ימינו אינם מכירים את השם ג'ון דיואי, אך כל אחד ואחת מהם – ביסודי, בחטיבת הביניים ובתיכון – חייבים לו תודה. על מה? על שיעורי אמנות ושיעורי מחשבים; על הוראה מגוונת שכוללת עבודות חקר, שיחות, צפייה בסרטים; על טיול שנתי; על נוכחותם של יועצים ואבחונים לליקויי למידה; על כל הבחירות וההתאמות; על היחס האישי. כל האפשרויות הללו, הנראות לתלמידים (ומורים) מובנות מאליהן, הן תוצאה של מהפכה חינוכית שהגה והנהיג ג'ון דיואי ( אורית שוורץ-פרנקו ) .

פילוסופיה של החינוך מאת נל נודינגס מוערך כספר מוביל ומרכזי בפילוסופיה של החינוך בארה"ב. הספר מציג בשפה בהירה וקולחת את מגוון האסכולות, הזרמים וההוגים המרכזיים, שהשפיעו על מחשבת החינוך בדורות השונים ועד ימינו. הספר בוחן את תשובותיהם המגוונת של פילוסופים ואנשים הגות בחינוך לשאלות כגון – מהו חינוך, לשם מה בעצם הוא נחוץ, אילו תפיסות חינוכיות מתחרות ביניהן ועל מה בדיוק הן ניצות, כיצד השפיעו אסכולות פילוסופיות בולטות על החשיבה החינוכית, מהן השאלות המרכזיות העולות בדיון על פילוסופיה חברתית ופוליטית בת זמננו, אילו הנחות יסוד השפיעו על ייזום רפורמות של בתי ספר בשנים האחרונות, אילו יחסי גומלין מתקיימים בין פמיניזם, פילוסופיה וחינוך, ושאלות מעניינות רבות אחרות ( נודינגס, נל) .

מחבר המאמר טוען שקבלת רוסו על ידי הפרוגרסיבים מרמזת על טעות מזיקה בהיסטוריה של החשיבה החינוכית, טעות שעלינו לזהות ולתקן היום. עלינו לחדש את המסורת הפרוגרסיבית של ההבחנה בין הכאבים החינוכיים בעלי הערך לבין אלו המזיקים, אפילו אם איננו מסכימים עם סוגי הכאב המיוחדים שרוסו זיהה כבעלי ערך חינוכי ( Mintz, A.I) .

מאמר נפתח בהצגת שלוש האידיאולוגיות החינוכיות שהציע צבי לם. הראשונה, אידיאולוגיית הסוציאליזציה (חיברות), מבקשת להכשיר את התלמידים להשתלבות מועילה בחברה תוך מענה לצרכיה הכלכליים-תעסוקתיים ולאלו הנורמטיביים-תפקודיים. השנייה, אידיאולוגיית האקולטורציה (תירבות), עוסקת בהנחלת מטען ערכי ומצע מורשתי מבית מדרשה של אותה תרבות של החפצים ביקרה. השלישית, אידיאולוגיית האינדיווידואציה (ייחוד), היא זו המקדשת את הפרט ומפנה לו מרחב לחיפוש, לפיתוח וליצירה אישיים. על פי לם, כל פעולה חינוכית, תנועה חינוכית, הגות חינוכית, מוסד חינוכי וכיו"ב משרת ביודעין או שלא ביודעין את אחת מהאידיאולוגיות הללו (מיכאלי, ניר ).