הפילוסופיה של החינוך מתמקדת בניסיונות להגדרת מהות החינוך ובבחינות ביקורתיות של מציאויותיו השונות. בכך היא עשויה גם להציב מודלים אידיאליים של חינוך, להגדיר את הראוי ביחס למצוי, או לפחות לחשוף את הלא-ראוי שבמצוי. העיסוק בה עשוי לסייע למורים ולתלמידים לקיים תהליך של רפלקסיה עצמית ביחס לכמה מהנדבכים החשובים בחייהם

ספר זה עוסק בחינוך, דהיינו בנושא המוכר לכל אחד מאיתנו באשר הוא אדם: "האדם הוא הברייה היחידה הזקוקה לחינוך" (עמנואל קאנט). ואכן כל בני האדם התנסו בחינוך בהיותם חניכים ותלמידים, ורוב בני האדם התנסו בחינוך גם בהיותם הורים ומחנכים. בקובץ המאמרים הנוכחי עיונים (בעיקר פילוסופיים) בנושאים שונים ובהיבטים שונים של החינוך. החינוך הוא מעש (פרקסיס) בעיקרו; הספר שלפנינו הוא (רק) עיונים בחינוך, המבקשים להאיר באורח תאורטי עניינים שונים ותובנות מסוימות באשר לתחום הרחב, הבלתי-נדלה, של מלאכת החינוך.

מטפורה היא כלי חיוני לחשיבה. בבסיסם של כל גופי הידע השיטתיים מונחות שלוש מטפורות שורשיות: מכניזם, אורגניזם ותודעה. מטפורות שורשיות אלה והפילוסופיות המתאימות להן מספקות פרדיגמות העומדות בתשתית גישות חינוכיות ידועות. המאמר שלפנינו מראה כיצד המטפורות והפרדיגמות מעצבות את החשיבה החינוכית תוך שימוש בשלוש דוגמאות מפורסמות: מדליין האנטר, ז'אן פיאז'ה וג'רום ברונר.

ז'אן ז'אק רוסו (1778-1712), מגדולי ההוגים בתולדות המערב, פרסם ב-1762, בהיותו בן חמישים, את "אמיל או על החינוך", אחד הספרים החשובים ביותר בתחום החינוך, שנלמד עד היום בחוגים רבים לחינוך ברחבי העולם. מאמר זה מציג אחדים מעיקרי משנתו החינוכית של רוסו.

בפרק שסיכומו מובא להלן ניתן למצוא הצגה בהירה וממצה של עקרונות החינוך ההומניסטי ביוון העתיקה, ובעיקר באתונה. עקרונות אלה עיצבו במידה רבה גם את החינוך באימפריה הרומית וברנסנס, וניתן להבחין בהשפעותיהם על החינוך בעולם המערבי עד ימינו.

במאמר זה מופיע מיפוי של מגמות מרכזיות בתיאוריה ובפילוסופיה ישראליות של חינוך, בעקבות ראיונות עם תיאורטיקנים ישראלים של חינוך באקדמיה. החוקרות זיהו מגמות בולטות של מחשבה עכשווית במציאות רב-תרבותית, טכנולוגית ופוסט מודרנית ובהן: חינוך לאהבת האחר ולערכים הומניסטיים; מעורבות הורית בחינוך; העצמה של נשים וילדים; פיתוח של אוטונומיה אישית; חיזוק ליברליזם ואוטונומיה בבתי הספר; יצירת תחושה טובה יותר של זהות אישית וקהילתית; סביבות למידה מתקדמות; שילוב טכנולוגיות בחינוך ויצירת אינטראקציות רב תרבותיות.

ג'ון דיואי (1952-1859) הוא מאנשי החינוך, הפילוסופים והפסיכולוגים הבולטים שהעמידה ארצות הברית, אחד מהוגי החינוך הפרוגרסיבי וממובילי הזרם הפרגמטיסטי בפילוסופיה. דיואי סבר כי תפקיד בית הספר הוא להקנות כישורים ומיומנויות לפתרון בעיות, וכי על התלמיד להתנסות בדברים באופן מעשי ולא לשנן חומר. כך למשל, בבית הספר הניסויי שהפעיל, התלמידים למדו מדעים דרך תהליכים טבעיים כמו בישול – למידה תוך עשייה. בשנת 1897 פרסם דיואי את משנתו החינוכית, תחת הכותרת "My Pedagogic Creed", שם ניסה לשרטט מרחב משותף לחינוך המדגיש את החברה ולחינוך המדגיש את היחיד. כפי שניתן לראות להלן, דיואי חלק על עצם ההבחנה בין יחיד לחברה, ובמידה רבה ראה בה הפשטה מלאכותית.

כבר בתחילת המאה שעברה ביקש פילוסוף החינוך האמריקאי החשוב ג'ון דיואי להתמודד עם שאלת ההשפעה של הטכנולוגיה והמדע על החברה, ובעיקר עם השימוש השלילי שנעשה בהם. דיואי (1952-1859) שאף לחזק את הפעילות הדמוקרטית, לקדם את מדעי החברה, להעמיק את ההתבוננות האסתטית ולפתח גישה של "הומניזם דתי". מאמר זה בוחן רעיונות אלה ומציע בהתבסס על דיואי לראות בניסיון האסתטי-קונטמפלטיבי מרכיב הכרחי בריסון ובהכוונה של תוצרי המדע המעשי.

המאמר מתמקד בסוגיה של חינוך כל הילדים באותו האופן או התייחסות אליהם באופן שונה, ומשווה בין ההשקפות של פילוסופים חינוכיים, א.ד. הירש (E.D. Hirsch) והווארד גרדנר (Howard Gardner), לבין המטרות והפדגוגיה של החינוך האמריקאי (GIBBON, PETER, 2017).

המפתח לשיפור משמעותי בטיב החינוך נעוץ בהיבט מהותי של אתיקה מקצועית: במהפך בדימוי העצמי הפרופסיונלי של המורים ובכינונה של ריבונות חינוכית חדשה. על המורים לא לראות עוד את עצמם כסוכני חִברות פסיביים של בעלי הכוח בחברה ובתרבות, אלא כמובילים אוטונומיים של שליחותם המקצועית. על המורים לשחרר את עצמם מן ההתניה המסורתית של נאמנות עיוורת לממסד הדתי, לשלטון הפוליטי, לסנטימנטהלאומני או לתחרות הכלכלית, ובמקום זאת להגשים את התכלית המהותית של עיסוקם המקצועי ולהתייצב בנחישות לצד הדורות הצעירים: להעמיד בראש מעייניהם את שלומם, התפתחותם וכבודם של התלמידים, ולקדם אותם לחיים אוטונומיים ומלאים של משמעות, הגשמה עצמיתושותפות פורייה והוגנת במעגלי התרבות והחברה (נמרוד אלוני).

מה זה חינוך להבנה? כדאי לחלק את השאלה הגדולה מאוד לשלוש שאלות גדולות: מהי הבנה; מה ראוי להבין; ואיך מחנכים להבנה. אפשר לקרוא לשאלה הראשונה שאלה מהותית; לשנייה – שאלה ערכית; ולשלישית – שאלה מעשית. אנחנו הרי צריכים לדעת משהו על מהות ההבנה כדי שנוכל לקדם אותה; אנחנו גם צריכים לדעת לאילו תכנים בעלי ערך כדאי לכוון אותה; וכן, אנחנו צריכים לדעת כיצד לקדם ולכוון אותה ביעילות (יורם הרפז).

המאמר מציג את תהליך היעשותה של מורה מינורית – מורה אוטונומית המבטאת את מאווייה ורגשותיה ונמצאת בתהליך מתמשך של צמיחה והִשתנות בעבודתה החינוכית בכיתה. תהליך הצמיחה המתואר במאמר התרחש בהקשר של למידה בקורס התנסותי, פתוח ונוודי באופיו; קורס זה התקיים בשנת הלימודים תשע"א במסגרת תכנית הלימודים לתואר שני בחינוך (למידה והוראה) במכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי. ההבניה של מרחב הלמידה התבססה על מאפיינים של אזור סְפָר חינוכי; באזור כזה הצמיחה נובעת מההתרחשויות, והשיח אינו "ניתן לצפייה מראש" אלא תלוי בדינמיקה של האינטראקציות בין השותפים במרחב הלמידה. מתן לגיטימציה והבעת הערכה למורה המינורית עולים בקנה אחד עם הקריאה של ספרות המחקר "לצלול" אל מורכבות הפרט המחפש אחַר הפרטי והייחודי, וזאת בניגוד לחקר הקונפורמי המתמקד בהכללות ובהבניית היררכיות (מלכה גורודצקי, איטו דהן).

זוהי ביקורת על ספר, שדן בחינוך הציבורי בארה"ב מנקודות מבט פילוסופית, אקזיסטנציאלית ופרקטית. ניתן לראות בספר ככולל בתוכו שני ערוצי תוכן. ערוץ אחד, כולל ביקורת על המצב הקיים מהבחינה הפוליטית, החברתית ו/או התרבותית ומפנה לחקר של אי צדק מערכתי. המערכת מואשמת כמטה לרעה, נצלנית, מדכאת, סקסיסטית, גזענית והומופובית. בעיות אלה משילות מידי מורים ותלמידים את ניסיונם, הסקרנות האינטלקטואלית שלהם וחדוותם. מכאן, נפתחת הדרך לערוץ תוכן נוסף, שבו המורים והתלמידים נדרשים לקחת חלק פעיל. מחבר הספר מפציר במורים לקדם תכניות לימוד שמגלמות אמון, יוזמה, אומץ, דמיון, ספקנות וסקרנות וממקם גישה של אתיקה של דאגה (ethic of care) במערכת היחסים שבין מורה לתלמיד ובתרבות הכיתתית תוך שהוא מאפיין אותם בתפיסות של דאגה, אמון, אהדה ואהבה (Gillian Rosenberg).

מחנכים ומחנכות בבתי ספר מעידים על אופיו המיוחד של תפקידם ומרבים לתאר אותו במונחים אקזיסטנציאליסטיים של "משמעות", "שליחות", "אהבה", "זהות", ו"קשר". בכוונת מחבר המאמר לטעון כי המציאות החינוכית היום-יומית של מחנכים בכיתותיהם היא בעלת מאפיינים אתים מיוחדים שראוי להקדיש להם מחשבה ותשומת לב. המחבר מתייחס אל שני מאפיינים מעין אלו ואל יסוד הזיקה שבל אחד מהם (בועז צבר).

ישנן שלוש טעויות נפוצות בהבנת תיאוריית החינוך המוסרי של אפלטון, לפיהן: 1. אפלטון הוא הוגה "אינטלקטואלי", במובן זה שהוא טוען כי התנהגות מוסרית נרכשת אך ורק באמצעות לימוד וידיעה תיאורטיים של הטוב, בניגוד לתרגול מעשי או לחיקוי של דמויות מופת. 2. אפלטון הוא אליטיסט הסבור כי רק חלק מהאנשים, המלכים-פילוסופים, מסוגלים להגיע לידיעה של הטוב, ולכן רק הם ראויים לשלוט בחברה – תפיסה הנוגדת את ערכי השוויון והדמוקרטיה. 3. תיאוריית החינוך המוסרי שלו נשענת על תורת הצורות שלו: מטפיסיקה ביזארית שאדם מודרני יתקשה מאוד לקבל או להאמין בה. מטרתו של מאמר זה היא להפריך את שלוש הקביעות האלה שהביאו לזניחתו של אפלטון בתחום התיאוריה של החינוך המוסרי בעידן המודרני, באופן שיוכיח אי אפלטון יכול וצריך להיות רלוונטי למחנכים גם בימינו.