במאמר זה, מבקש המחבר להציע כמה נקודות לחשיבה אשר לדרך שהמכללות יכולות לקבוע לפיה את זהותן.המחבר טוען כי יש שלושה מקורות למוסר: מקור נאור, מקור רומנטי והמקור העל-אנושי. למקורות המוסר השלכות חשובות על מערכת החינוך, שכן הם מציבים בפניה מטרות שונות. מכל אחד מהמקורות מתחייבות מסגרות חינוכיות אחרות ותכנית לימודים אחרת, גלויה וסמויה.ככלל, בפועל אין כמעט מוסד או תכנית הכשרה הניזונים רק מתפיסה מסוימת אחת. במציאות פועלים יחסי גומלין בין התפיסות, המשפיעים לא במעט על המתרחש. מערכת הכשרת המורים צריכה להיות 'מאוזנת'. היא צריכה לשלב בפעילותה הגיונות סותרים ולדאוג לטפח מורים שיוכלו לשלב באישיותם ובפעילותם את השכל, את הרגש ואת האמונה (שלמה בק, 2012).

מטרת המחקר הנוכחי הייתה לבחון את תרומת ההשתתפות ברשת עמיתי המחקר של מכון מופ"ת להתפתחות המקצועית של עמיתיה, מורי מורים.מטרת המחקר הנוכחי הייתה לבדוק כיצד עמיתי המחקר תופסים את תרומת ההשתתפות שלהם ברשת עמיתי המחקר של מכון מופ"ת להתפתחותם המקצועית בכלל ולארבעת המרכיבים הבאים בפרט: (א) קידום הידע והיכולות בתחום המחקר; (ב) שיפור, עדכון והרחבה של הידע ושל היכולות בתחום המקצועי (במקרה זה הכשרת מורים); (ג) טיפוח ופיתוח של הון חברתי-מקצועי; (ד) פיתוח זהות מקצועית בתחום ההכשרה להוראה(קלויר רמה, 2012).

מטרת מאמר זה היא לבחון את מאמרי השער השלישי ולהעריך את תרומתם לנושא הכללי של הספר: הכשרת מורים במאה ה-21. במאמר זה נבחן כיצד המורים ומורי המורים המתוארים במאמרי השער השלישי ממקמים את עצמם – או ממוקמים על ידי אחרים – בהקשר של מערכת החינוך הישראלית. מאמרי השער השלישי מתמקדים בזיהוי ובפירוש המיצוב של המורים (המאמר של רייכל והמאמר של אבדור וריינגולד) ושל מורי המורים (המאמר של קופפרברג וורדי-ראט והמאמר של קלויר). פרקי השער מוסיפים לדיון לגבי דמותו של המורה בישראל גם את קולות מורי המורים בהדגישם כיצד הם תופסים את המיצוב שלהם. אולם עדיין, כפי שנראה, חסרים הקולות של המורים (קופפרברג, ע' ונירלנד, ד', 2012).

הגדרת הזהות המקצועית של הסגל במכללות האקדמיות לחינוך הנה עמומה, וכך גם הדימוי שלהם בעיני קברניטי החינוך, בעיני הציבור ובעיני עצמם. המכללות הללו הנן מוסדות ייעודיים להכשרת כוח אדם להוראה, ועם זאת הן מוגדרות כמוסדות אקדמיים שתפקידם לעסוק גם במחקר וליצור ידע. מאמר זה בוחן את ההתייחסות הבלתי עקבית להזות המקצועית של הסגל האקדמי במכללות האקדמיות לחינוך. המחברות מביאות דוגמא מתחום הרפואה לגבי בעייתם של מורים-רופאים באשר לזהותם המקצועית. ומציעות לבסוף דרכים כיצד ניתן לפתור את בעיית הזהות המקצועית של מורי המורים (קלויר, רמה וקוזמינסקי, לאה 2012).

הסוגיות של הכשרת מורים נמצאות תדיר על סדר היום הציבורי בארץ ובעולם, ורפורמות ושינויי מדיניות מוכרזים חדשות לבקרים. במהלך השנים הוקמו מספר ועדות חשובות, הן של משרד החינוך והן של המועצה להשכלה גבוהה, עסקו בסוגיה של עובדי הוראה והכשרתם.כל הוועדות האלה, הרפורמות והשינויים באו בעקבות תחושה ברורה של אי-שביעות רצון ממערכת החינוך, ובעיקר מכוח ההוראה והכשרתו. מחקר זה מבקש לבדוק את דרכי ההתמודדות של המכללות להכשרת עובדי הוראה עם השינויים המוחלים עליהן, וכן את האיזונים ואת הבלמים שבמערכת היחסים המתוחה שבין קובעי המדיניות למכללות (מירי לוין-רוזליס, 2012).

שאלת האוטונומיה של המכללות לחינוך מלווה אותן מאז ראשית תהליך האקדמיזציה שהחל בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת. עד אותה תקופה היו בתי המדרש להכשרת מורים מעין בתי ספר דו-שנתיים או תלת-שנתיים, שהלימודים בהם נתפסו כהכשרה מקצועית. אולם מהלך האקדמיזציה שהחל בעקבות דוח ועדת עציוני (1978) דרש להעמיד את בתי המדרש כמכללות אקדמיות. עם תחילת תהליך האקדמיזציה של בתי המדרש להכשרת מורים התעוררה שאלה משפטית בדבר מידת האוטונומיה האקדמית והתקציבית שיש לאפשר להם. במאמר זה, בחרו המחברים לבחון כיצד מכללות שונות מגדירות את ייחודן, ובסופו של דבר את תחומן האוטונומי למרות האילוצים והמגבלות שמטילים החוק והדגמים המאושרים להשכרה להוראה. המחברים בחרו לתאר שתי מכללות כדוגמאות להתמודדות עם תפיסות שונות של אוטונומיה מוסדית (עמוס הופמן ודורון נידרלנד, 2012).

מאמר זה נועד לבחון את מערך השינויים והתמורות בהכשרת מורים בחינוך החרדי במבט היסטורי ועכשווי, ולנתח את מערכת יחסי הגומלין אשר טוותה תובנות בין מדיניות – העל ובין "השדה". 'מדיניות-על' מייצגת את תפיסות-העל של האגף להכשרת מורים במשרד החינוך, ומנגד-את תפיסות-העל של המנהיגות החרדית. ה'שדה' מייצג את נקודת המבט של הסמינריסטיות (המתכשרות להוראה), של המשתלמות (המורות בפועל) ושל מנהלי הסמינרים. השאלה היא כיצד אפשר לגשר על הפער שבין מדיניות-העל ל'שדה', ובין מוקדי ההשפעה הפועלים על השדה ובשדה, במארג מורכב המייצג אינטרסים דומים ומנוגדים כאחד (לאה ריימן, 2012).