להיות מחנך ב(ארץ) ישראל

רייכל, נירית (2012). להיות מחנך ב(ארץ) ישראל. בתוך ישעיהו תדמור ועמיר פריימן (עורכים), חינוך - מהות ורוח, (עמ' 321-311). תל אביב: מכון מופ"ת.

המאמר מתמקד במאפייני המחנך הישראלי הציוני כפי שהם באים לידי ביטוי בארבע תקופות מרכזיות, מהקמת בתי הספר החדשים בשנת 1880 ועד ימינו.

תקופת היישוב עד החלוקה לזרמים, 1920-1881

א. תקופת יסוד המעלה (1903-1882). בתקופה זו הונחו היסודות לחינוך העברי והיא מאופיינת בעבודה יחידנית וייחודית של בתי הספר והמחנכים. על המורים הראשונים היה להתמודד עם חזון רחב יריעה של עיצוב דור העתיד על בסיס מודל חינוכי בלתי מוכר, ורבים מהם דווחו על תסכול הנובע מכובד האחריות. בנוסף, נאלצו המורים להתמודד עם מחסור בכלים בסיסיים כגון אוצר מילים, ידע מקצועי, עזרים וספרי לימוד.

ב. תקופת הכינוס (1920-1903). בתקופה זו נמשך שיתוף הפעולה עם האליטה התרבותית הציונית וב-1903 הוקם ארגון הסתדרות המורים העבריים בארץ ישראל. הסתדרות המורים נטלה על עצמה סמכות של משרד חינוך וסייעה בעיצוב תכניות לימודים כלליות, ארגנה מפגשי עמיתים ודיונים בנושאי חינוך, יסדה הוצאת ספרי לימוד ארצישראליים, קיימה השתלמויות מקצועיות, ובאופן כללי סייעה למחנך לשפר את איכות החינוך.

תקופת הזרמים בחינוך, 1953-1920

א. תקופת שלטון המנדט (1948-1920). ב-1920 התפצלה מערכת החינוך לשלושה זרמים אידיאולוגיים. הזרם הכללי התנגד לפיצול ודגל בחינוך עברי אחיד. הוא היה פלורליסטי מבחינת המחנכים שבחר ובתנאי שהם יהיו חלוצים ומובילים. זרם המזרחי דגל במיזוג החינוך הדתי המסורתי עם החינוך המודרני שהיה מקובל במערב ובמרכז אירופה ובארצות הברית. זרם העובדים דגל בעיצוב אנשי עבודה ועמל יצרניים, רצוי בעבודת האדמה והשדה, והדגיש את ערכי הסוציאליזם והציונות.

ב. עם הקמת מדינת ישראל (1953-1948). ב-1949 חוקקה הכנסת את חוק לימוד חובה. בין השנים 1953-1948 הגיעו לישראל 700,000 עולים חדשים. על המחנך הישראלי הוטלה המשימה להפוך במהירות האפשרית את ילדי העולים לישראלים. מדיניות כור ההיתוך הייתה מקובלת על כל שלושת הזרמים האידיאולוגיים אך גררה ביקורת רבה. בעקבותיה הוקמה ב-1950 ועדת החקירה הממלכתית הראשונה שהובילה ב-1953 לחקיקת חוק חינוך ממלכתי.

מחוק חינוך ממלכתי עד לניצני הביזור בחינוך, 1980-1953

א. מחקיקת חוק חינוך ממלכתי ועד לרפורמת האינטגרציה (1968-1953). חוק החינוך הממלכתי ביטל את פיצול המערכת לזרמים וקבע חינוך אחיד על פי תכניות לימוד שאושרו על ידי שר החינוך. עד תום העשור הראשון להקמת המדינה הגיע מספר העולים לכמיליון והיה צורך להתמודד עם השלכותיהם של השינויים הדמוגרפים. המחנכים התמקדו בתהליכי השתלבותם של ילדי העולים במערכת החינוך ובקליטת מורים ללא הכשרה או בעלי הכשרה מקוצרת כגון מורות חיילות.

ב. מרפורמת האינטגרציה ועד לניצני הביזור (1980-1968). בתקופה זו התמקדה העשייה הרשמית של מערכת החינוך במימוש הרפורמה שהתבטאה בשני שינויים עיקריים. השינוי הראשון היה מבני וכלל את הקמתן של חטיבות הביניים, אשר מוריהם היו בעלי הכשרה דיסציפלינרית מוקפדת יותר מאשר בבתי הספר היסודיים. השינוי השני היה חברתי ועסק ביצירת מסגרת אינטגרטיבית שתסייע בצמצום הפערים החברתיים שגדלו בעקבות העליות ההמוניות.

עידן הפלורליזם וההפרטה, 1980 עד ימינו
בעקבות הקיצוצים בתקציבי משרד החינוך החלה בשנות השמונים תופעת החינוך האפור שבה הורים בעלי אמצעים יכולים להבטיח לילדיהם חינוך טוב יותר באמצעות מימון עצמי. תופעה זו לא נתקלה בהתנגדות גלויה ממשרד החינוך. סממנים נוספים של תקופה זו הם אקדמיזציה של הכשרת המורים, מתן דגש על תהליכי ההערכה בחינוך, ופיתוח וטיפוח היחיד תוך הקפדה על זכויותיו. תקופה זו מאופיינת גם בפלורליזם חינוכי שהוביל לפתיחת מגוון בתי ספר על-אזוריים, אוטונומיים, בניהול עצמי, בתי ספר ייחודיים, קהילתיים, ניסויים, דתיים, אידיאולוגיים ואחרים. יחד עם זאת, מרבית תלמידי החברה הישראלית נמצאים במסגרת בתי הספר הציבוריים. בשנת 2000 אושר תיקון של חוק חינוך ממלכתי אשר שם דגש על מטרות ערכיות ומכאן גם על חשיבותו של המחנך בישראל. יש צורך אם כן להכשיר ולטפח מחנכים איכותיים בכל בית ספר, ולהפקיד את האחריות לחינוך ואת הסמכות לשיפור איכותו בידי המחנכים והמנהלים.

המאמר סוכם ע"י ד"ר נתן ברבר ממכון מופ"ת