ראיון שקיים פרופסור יורם הרפז עם פרופסור הווארד גרדנר: לפי הניתוח שלי, האדם הטוב הוא זה שמתנהג באופן מוסרי כלפי הסובבים אותו. המוסריות מתוארת יפה בעשרת הדיברות, בכלל הזהב "ואהבת לרעך כמוך" ובמערכי עקרונות עתיקים אחרים. אבל עבודתי אינה מתמקדת ב"מוסריות בין שכנים", אלא ב"אתיקה של תפקידים". העובד הטוב — או ליתר דיוק, איש המקצוע הטוב — מצטיין מבחינה טכנית; מעורב בעבודתו; ומבצע את העבודה הזאת בצורה אתית. אני מדבר על שלושה E — מצוינות [excellence], מעורבות [engagement] ומוסר [ethics]. האזרח הטוב — בקהילתו, במדינתו, בעולם — מכיר את הכללים הרלוונטיים בקהילתו; אכפת לו והוא מעורב בקהילה; והוא מנסה להגשים מטרות למען טובת הכלל ולא רק למטרותיו האישיות.

מקסין גרין, הפילוסופית החשובה ביותר של החינוך, נפטרה השנה ב־29 במאי בעיר הולדתה ומגוריה, ניו יורק, בגיל 96. אני ועוד רבים כמותי למדנו על מותה באופן מידי, מהרשתות החברתיות, ורגש עז ומצמית של אובדן הציף אותנו — עשרות אלפים שאינם מכירים זה את זה ואינם שותפים בדת, לאום או תרבות. מקסין גרין הייתה לכולנו הרבה יותר ממרצה מבריקה, מנטור אישי, הוגה חינוכית וסופרת מחוננת. היא הייתה מקור השראה נדיר באיכותו וביופיו לכל המעולה שיכול להיות ואיננו — בחינוך, בחברה, בפוליטיקה ובאמנות (נמרוד אלוני).

לפעמים התפאורה מתמוטטת, כותב אלבר קאמי, ואנו מוצאים עצמנו בעשייה מכנית, ללא אוריינטציה ערכית ורעיונית – מתנסים בחרדת האבסורד. בעקבותיה, על פי רוב, יגיעו יקיצה ותובנה בדמותה של תביעה למשמעות, פשר וכיוון. מאמר זה מבקש להתמודד עם חרדת האבסורד כפי שמתנסים בה מורים ומחנכים אידאליסטים, בבקשם את ההגיונות המנחים והמצדיקים של מלאכת חוקם בחינוך ובהוראה (נמרוד אלוני).

הבוגר הרצוי של מערכת חינוך שעוסקת בחינוך הוא אדם שחייו הם בעלי משמעות. מהם חיים בעלי משמעות? כיצד מחנכים אליהם? מערכת החינוך מדגישה פיתוח מיומנויות קוגניטיביות־אינסטרומנטליות של חישוב, ניתוח, היסק וכדומה ומזניחה היבטים קיומיים ומהותיים יותר של תהליך הלמידה כגון מודעות עצמית, התבוננות פנימית ותובנה (Hart 2003). הדגש הזה מותיר את ההתייחסות לשאלות הנוגעות לאושר, לתכלית ולמשמעות מחוץ לשיח ולמעשה החינוכיים. פיתוח מיומנויות חשיבה לטווח הקצר אינו מאפשר יצירת זהות פנימית יציבה ("מיהו האדם שברצוני להיות?") ואינו מקדם פיתוח והתחייבות למטרה מעוררת השראה ("למה אני שואף בחיי?"). ללא כיוון או מטרה משמעותית, אין טעם והנעה לפעול.החיפוש אחר מהות, תכלית ופשר – החל במיתוסים שאנשים סיפרו סביב המדורה, עבור בדתות ומפעלי תרבות וכלה בהגות בת ימינו – הוא בליבת הקיום האנושי, והוא מכונן אותנו כ"בני אדם". ויקטור פראנקל, אבי תורת הלוגותרפיה (תרפיה באמצעות משמעות), ציין שנטייתם הטבעית של בני האדם היא חיפוש משמעות ושהאושר הוא תוצר לוואי של החיפוש הזה (פנינית רוסו־נצר).

האדם הראוי פורץ את גבולותיו הצרים לעבר תרבויות העולם, ערכים הומניסטיים ואנשים אחרים; הישראלי הראוי קובע גבולות אתיים ופוליטיים מטרתו הראשונה של בית הספר, אחרי הכשרת אדם המכיר במכלול הערכים ההומניסטיים, הליברליים והדמוקרטיים, הזוכר תמיד את קדושת החיים ואת החשיבות המכרעת של הדעת, האמת והצדק, החירות, השוויון והשלום ביחס לכל בני האדם, בכל אשר יפנה ובכל אשר יעשה, היא לגלות לתלמיד את עושר הדעת האנושית האין־סופית ולטפח אדם שיש בו סקרנות בלתי נלאית ויכולת לחפש ידע לשם ידע או ללמוד בכוחות עצמו לאורך חייו בכל תחום שמעניין אותו; אדם בעל שיפוט עצמאי, ביקורתי, מוסרי וחינוך ערכי, המודע למגבלות הזמן ולחובותיו לעצמו ולמשפחתו, לקהילתו ולארצו ומודע לצורך לתרום לשלום העולם ולקיומו ולהשאיר אחריו עולם טוב יותר מהעולם שנולד לתוכו ( ( רחל אליאור ) .

מטרתו של הדיון שלפנינו לסייע בהגדרת התחום ובאופקיו העתידיים: מה היה חינוך יהודי לאורך ההיסטוריה של העם היהודי, ומהי המשמעות של השימוש בתחום דעת מעין זה בימינו? יש לזכור שבדורות קודמים היה שיח החינוך חלק בלתי נפרד משיח הזהות של הציבור; במובן הרחב, פירושו של "לחנך" היה לחברת ולכוון את ילדי העדה או הקהילה למסלול של חברות מלאה בחיי הקבוצה, העדה, השבט או העם. מתובנה זו משתמע שגם המושג "חינוך יהודי" צריך להיבחן על רקע המציאות החברתית בכל עת ועת. יתברר לנו שבפרקים נרחבים של ההיסטוריה היהודית לא נבדלה השאלה של "חינוך יהודי מהו?" מהשאלה "מהו להיות יהודי?" ( משה שנר ) .

בבסיס המאמר עומדת ההבחנה בין הוראה לבין חינוך. ההוראה משמעה הקניית ידע ומיומנויות, ונתפסת כחיונית הואיל והיא מסייעת בהכשרת הלומדים לתפקוד מוצלח בעולם. החינוך, לעומת זאת, עוסק בהצגת ערכים ראויים האמורים להתוות את דרכו של הלומד בבגרותו. עבודת המורה מזוהה כיום בעיקר עם ההוראה, כלומר במתן כלים שיאפשרו לתלמיד לשכלל ולשפר את רמת החיים, בעוד שבמקצועות ההומניסטיים, אשר בהם טמון היסוד החינוכי, חל פיחות. אף על פי כן, השאלה מהם חיים ראויים ובייחוד מהם הערכים שיכולים להעניק לחיים טעם ומשמעות הפכה לחיונית ביותר בימינו. ( מרגולין, רון).

המאמר מציע שתי תפיסות משלימות לגבי שאלת משמעות החיים. האחת רואה את החיים כתהליך דינמי של התהוות, צמיחה ויצירה. היכולת לגדול ולהשתנות נתפסת כביטוי המובהק של החיים. האדם החי שואף להתחדשות, להשתבחות עצמית ולעצמאות רוחנית. התפיסה השנייה של משמעות החיים קשורה בראשונה ורואה את החיים כתהליך בלתי פוסק של סקרנות, חקירה ופליאה. התכונות המרכזיות של החיים הן התמיהה, התהייה, ההשתוממות והחיפוש, והספקנות נתפסת ככוח המניע של החיים. משתי תפיסות אלה נגזרות שלוש מטרות-על חינוכיות ( אבינון, יוסף ).

על פי השקפת מחברת המאמר, יש לנתק את הקשר הגורדי בין רוח-דת-יהדות ולהעניק מעמד מרכזי לתחומים שתרומת החשיבה היצירתית ניכרת בהם, והמונעים על ידי השאיפה להרחיב דעת, להטיל ספק ולהתמודד עם שאלות באשר ל"טוב", ל"יפה" ול"נכון" כערכים השלובים אלה באלה, שהם אוניברסליים ופרטיקולריים כאחת. כלומר, להעמיק בתחומי הרוח, האמנויות והמדעים מתוך בחינה ביקורתית מכאן וחשיבה יצירתית מכאן, ללא אינדוקטרינציה, ובמנותק מהגדרות שמצמצמות את משמעות הטוב והנכון בתכניות הלימודים לתגבור ערכי היהדות.בהקשר זה יודגש, שאין מדובר בביטול העיסוק בטקסטים שמקורותיהם דתיים; אדרבה, בהגות היהודית, ובעיקר במקרא, יש ערכים אוניברסליים ותובנות פסיכולוגיות התקפות בכל זמן ובכל מקום (ענבר, עדנה).