ההבחנה בין המצוי לראוי ועתיד החינוך ההומניסטי בבתי הספר התיכוניים

מרגולין, רון (2012). ההבחנה בין המצוי לראוי ועתיד החינוך ההומניסטי בבתי הספר התיכוניים. בתוך ישעיהו תדמור ועמיר פריימן (עורכים), חינוך - מהות ורוח, (עמ' 221-207). תל אביב: מכון מופ"ת.

בבסיס המאמר עומדת ההבחנה בין הוראה לבין חינוך. ההוראה משמעה הקניית ידע ומיומנויות, ונתפסת כחיונית הואיל והיא מסייעת בהכשרת הלומדים לתפקוד מוצלח בעולם. החינוך, לעומת זאת, עוסק בהצגת ערכים ראויים האמורים להתוות את דרכו של הלומד בבגרותו. עבודת המורה מזוהה כיום בעיקר עם ההוראה, כלומר במתן כלים שיאפשרו לתלמיד לשכלל ולשפר את רמת החיים, בעוד שבמקצועות ההומניסטיים, אשר בהם טמון היסוד החינוכי, חל פיחות. אף על פי כן, השאלה מהם חיים ראויים ובייחוד מהם הערכים שיכולים להעניק לחיים טעם ומשמעות הפכה לחיונית ביותר בימינו.

העלייה ברמת החיים הובילה לשעבוד של שכבות הביניים והשכבות החלשות לעבודתם. התסכול המתמיד לנוכח הקושי להשיג את התנאים הכלכליים הרצויים מעורר בקרב רבים תחושת חוסר טעם ומשמעות. מאידך, בעלי היכולת הכלכלית הגבוהה מוצאים עצמם לא פעם כשהם בשיא הצלחתם החברתית כלכלית בריקנות קיומית גדולה. תפקידו הייחודי של החינוך ההומניסטי הוא להפגיש את הלומדים עם מקורות החושפים אותם לאישים ולחברות שניכר בהם שזכו לחיים בעלי טעם ומשמעות, ולעורר דיון ביקורתי בערכים המשתקפים מהם. מפגשים מסוג זה עשויים לשפוך אור על היכולת לזכות בחיים משמעותיים באופן שאיננו מותנה בשפע חומרי וכלכלי.

 העיון ביצירות המופת של החינוך ההומניסטי יבהיר ללומדים כיצד התמודדו גיבוריהם עם שאלת החיים הראויים בזמנם. על אף השינויים שהתחוללו בעולם, אישי העבר התמודדו עם אותן תכונות נפשיות, רגשיות ומחשבתיות המפעילות אותנו כיום. יחד עם זאת, על העיון ביצירות אלו להיעשות מתוך פיכחון ולא מתוך התבטלות בפני העבר. על המחנך העתידי לתווך בין עולם הרוח לבין תלמידיו ולסייע להם למצוא בעצמם את דרכם אל המשמעות.

במאמר מוצגים שלושה תנאים לחידושו של החינוך ההומניסטי בבית הספר התיכון, ואלו הם:

1. הכשרת מורים חלופית. בנוסף למרכיבים האקדמיים והפדגוגיים המסורתיים יש צורך בקורסים ייעודיים המוקדשים להבחנה בין הוראה לבין חינוך. על הקורסים לכלול לימוד פילוסופי של סוגיית הערכים, האמונות והמשמעויות, לצד עיון במקורות דתיים וקלסיים. בפרט, יש לשלב בקורסים את ההתנסות האישית של הלומדים, ולשים דגש על המשמעות של המקורות כפי שהיא נתפסת בעבורם.

2. בנייה מחדש של תכניות הלימודים, חומרי לימוד ואופני ההוראה של המקצועות ההומניסטיים. בבחינה המחודשת של תכניות הלימודים יש לבכר יצירות שהיסוד הערכי מרכזי בהן על פני יצירות שיש להן ערך היסטורי, אמנותי או תרבותי אך דלות מבחינת תרומתן לדיון המשמעותי. חומרים שחשיבותם היא בהקניית ידע בסיסי רצוי ללמד באמצעות דרכי הוראה ממוחשבות ובאופן יחידני. לגבי חומרים בעלי חשיבות ערכית, רצוי ללמדם בדיון קבוצתי בהנחייתו של המורה.

3. יצירת אינטגרציה בין תוכני הלימוד לאורחות החיים בבית הספר. כאמור, על הלימודים ההומניסטיים להתמקד במפגש עם ערכים ועם אורחות חיים כמקני משמעות, אך יש גם חשיבות רבה למימושם. על שהמורים ליצור קשר בין העיסוק העיוני בשאלות ערכיות ומשמעותיות לבין חיי המעשה של התלמידים. כמו כן, על המורים לעודד את התלמידים למצוא לכך ביטוי מעשי בחייהם.

המאמר מסתיים עם דוגמה קונקרטית של סוגיית לימוד ערכית הדנה בהיבטיה השונים של האחריות, המשלבת בין טקסט מקראי, ספרות מדרשית ומודרנית, יצירה קולנועית ופרשנות פילוסופית.

הסיכום נכתב ע"י ד"ר נתן ברבר ממכון מופ"ת