מטרת המחקר היא לחשוף את דפוסי ההעצמה בקרב מורות שממלאות תפקיד בבית הספר היסודי. המחקר נערך במתודולוגיה איכותנית, באמצעות ראיון מובנה למחצה, והקיף 43 מורות אשר מילאו תפקיד של רכזת מקצוע או רכזת שכבה. בראיון התבקשו המורות לגולל את סיפור חייהן המקצועיים. תיאור רכיבי תופעת ההעצמה נבנה מניתוח סיפורי המורות ותוך שימוש בתובנות של הנחקרות עצמן בגישת התיאוריה המעוגנת בשדה. בהתבסס על ממצאי המחקר אופיינו שלושה דפוסים היררכיים של העצמה התואמים למידת האקטיביות המקצועית של המורות שממלאות תפקיד ( אבידב-אונגר, אורית, יצחק, פרידמן, עלית, אולשטיין ).

בעשור האחרון מסתמנת ירידה במספר חטיבות הביניים, כשמספר בתי הספר העל יסודיים השש שנתיים (ז'-יב') נמצא בעלייה מתמדת."בין החולשות הבולטות של חטיבת הביניים מצוי היעדר יחס אישי לתלמיד, בעיות התנהגות וחוסר מוטיבציה הקשורות לגיל ההתבגרות, ובעיות של הרגלי למידה לקויים", כותב פרופ' יזהר אופלטקה מבית הספר לחינוך באוניברסיטת ת"א, ממחברי הדו"ח המקיף שהוגש לכנסת בנושא חטיבות הביניים ושאלת מקומן במערכת החינוך. התברר ש-40 שנים לאחר החיטוב בארץ, המורים של חטיבות הביניים, לא מאמינים במודל", אומר פרופ' אופלטקה. בעוד שבבית הספר היסודי המחנכת רואה את התלמיד שעות רבות ומהווה דמות משמעותית עבורו, בחטיבות הביניים התלמיד פוגש מורים מקצועיים רבים הנכנסים ויוצאים מהכיתה ושעות המחנכת בכיתה מעטות. המורים ציינו שמצב זה יוצר אצל התלמידים תחושה שמתייחסים אליהם כאל מספר. בנוסף, הם חשים ניכור והיעדר תמיכה בשלב משמעותי בו הם משנים מסגרות חברתיות וצריכים להסתגל מחדש לבית ספר השונה מהותית מזה שהכירו.

המאמר של ד"ר כרמלה גינת מתאר בקצרה מהי עבודה רגשית בביה"ס , ואחר כך מדגים , על סמך חקר מקרה, תהליכים של עבודה רגשית, יקשור בין תהליכים אלה לבין הבנה רגשית ויסיים באתגר הרגשי שמציבה רפורמת “אופק חדש". המציאות בישראל, כמו במדינות אחרות, מיצבה את המורים כנותני שירות, את התלמידים כלקוחות ואת הנהלת בית הספר, המפקח והמשרד כמנהלים ומעבידים. בהקשר זה המונח עבודה רגשית בהחלט רלוונטי. מחקרים אכן מראים שהוראה כרוכה בלא מעט עבודה רגשית, במיוחד בשנות ההוראה הראשונות ובתקופות של הטמעת רפורמות חינוכיות ( כרמלה, גינת).

במאמרו מאיר העיניים נעזר פרופסור יזהר אופלטקה במונחים "ניהול רגשות" (emotion management) ו"הצגה (או הפגנה) רגשית" (emotion display), המרבים להופיע בספרות הפסיכולוגית־ארגונית, כדי להדגיש את האבסורד שבהמשגת תפקיד המורה כ"נותן שירות". נקודת מבט ביקורתית זו תדגיש את ההכרח להביא בחשבון את ההיבטים הרגשיים של ההוראה בכל רפורמה חינוכית הנוגעת בתפקיד המורה. הממדים הרגשיים המורכבים של תהליכי ההוראה והלמידה אינם מאפשרים סטנדרטיזציה ורציונליזציה של ההוראה כפי שהוגי דעות נאו־ליברלים רבים טענו וטוענים. עולות מספר שאלות על תפקיד המורה בימינו הנאו־ליברליים: כיצד נורמות חברתיות מעצבות את הרגשות שמורים מצופים להביע בעבודתם; מהם חוקי הרגש המשולבים בתרבות בית הספר ומכוננים אותה; מהם ביטויים רגשיים "ראויים" מבחינת המורים; איך המורים לומדים את דרכי ניהול הרגשות "הראויים" במקום עבודתם; מדוע מורים מדכאים רגשות מסוימים בעבודתם. התשובות על שאלות אלו שונות היום מן התשובות שהיינו מקבלים לפני שני עשורים ( יזהר אופלטקה ).

אי אפשר להפריד בין שינוי לרגש. זה גורר אחריו את זה. אין שינוי אנושי בלי רגש, ואין רגש שאינו מגלם בתוכו תהליך של שינוי – אם חולף ואם ארוך טווח. מורים פוגשים במהלך הקריירה שלהם אין-ספור שינויים. למרות ההתרגשות שמקורה בפתיחתן של אפשרויות חדשות, שינויים רבים שמורים ומבוגרים אחרים חווים מלוום בתחושה עמוקה של אבדן (Marris, 1974). עקב כך מורים עשויים להיעשות ציניים וללמוד "להקשיח" את עצמם נגד שינויים ונגד נושאי דגלם . הנתונים שמאמר זה מתבסס עליהם הם פרי מחקר שעסק ברגשות הנלווים להוראה ובשינויים חינוכיים ושכלל ראיונות עם 50 מורים במגוון בתי ספר יסודיים ותיכוניים בפרובינציית אונטריו שבקנדה. המדגם נפרש על פני 15 בתי ספר מגוונים, בכל מיני רמות וגדלים, ששירתו קהילות מקהילות שונות (קרי – עירוניות, כפריות, פרבריות). על הראיונות נוספה סדרה בת ארבעה דיונים במסגרת קבוצת מיקוד שהשתתפו בה מורים אחדים ושנועדה לבחון לעומק כמה מן הסוגיות הרגשיות הכרוכות בשינוי החינוכי . ההנהגה ברמה הארצית והמחוזית צריכה לפעול ליצירת מתווי שינוי חדשים או לחידושם של מתווי שינוי ישנים – מתווים המותירים מרחב גדול יותר למורים להטביע את חותמם ולהפעיל את שיקול דעתם המקצועי בתהליך השינוי. (הרגרייבס, אנדי).

מורים נתונים במערכת יחסים נמרצת ומורכבת שבה הם נעלבים ועולבים, ננגסים ונוגסים. תאוריית הביס מציעה מבט מפתיע על יחסים ועל התמודדות עם עלבונות . תאוריית הביס של קליל ג'מיסון, יועצת לפיתוח ארגוני, מנתחת יחסים בין־אישיים בארגון על בסיס משל מטפורי פשוט: כל אדם בארגון הוא עיגול שגודלו מייצג את תחושת הערך והעוצמה שלו ברגע נתון. העיגולים הגדולים הם המנהלים, מקבלי ההחלטות; העיגולים הקטנים יותר הם הכפיפים בדרגות השונות – חלקם עיגולים בינוניים וחלקם קטנים מאוד. יש קשר בין הדרגה של אדם בארגון ובין תחושת הערך העצמי שלו, אך הקשר לא תמיד פשוט. אדם יכול להחזיק בדרגה גבוהה, אך להיות בעל תחושת ערך עצמי רופפת, ולהפך ( אורית אלפי).