המאמר מציג את הדילמה של מחנכי בכיתות היסוד ובגיל קדם יסודי ברוסיה ובמדינות המערב. כיום מופעל לחץ על המחנכים והמורים הוא להקנות כישורי למידה כבר מגיל צעיר על חשבון פעילויות מסורתיות שניתנו לילדים לאורך מאות בשנים. המאמר סבור כי כדי לפתור דילמה חינוכית זו ע"י יש אימוץ הגישה הויגוצקית (Vygotskian approach) , כלומר הקניית יכולות למידה וכישורי למידה באמצעות משחקים חברתיים לימודיים של הילדים בכיתה או בגן . המאמר מדגיש את הצורך של המורים ומחנכי הטרום יסודי לתמוך בילדים בשילוב הנכון של משחקים לימודיים בכיתה ומציע כמה וכמה דרכי הוראה ליצירת שילוב הולם זה ( Nancy McEntire ) .

דן, בן ארבע, חוזר מהגן ומשתף את אמו בפירוט בכל מה שהתרחש בגן באותו היום: מה הגננת סיפרה, מי הרביץ למי, באיזה משחקים שיחקו ואיזה שיר חדש הוא למד. בגן, לעומת זאת, הוא מסרב לדבר עם הגננת והילדים האחרים. כאשר הגננת פונה אליו בשאלה, הוא מניע בראשו לחיוב או לשלילה, אך כאשר השאלה מורכבת יותר- הוא מסב את ראשו בשתיקה. ולמעשה, האנשים היחידים לידם דן מסוגל לדבר באופן חופשי ושוטף הם הוריו ואחיו. גם במפגשים משפחתיים מורחבים יותר, בהם משתתפים גם דודים, סבים וסני דודים, דיבורו של דן מוגבל למילים בודדות, הנהונים ותנועות שהוא מחווה בידיו. סירובו של דן לדבר בפני אנשים זרים נובע מהפרעה נדירה המכונה "אילמות סלקטיבית" (Selective Mutism) ומתבטאת בסירוב לדבר במרבית הסיטואציות, מסיבות רגשיות.

הניסוי מבוסס על תוכנית אינטגרטיבית והוליסטית המשתלבת בתוכנית המסגרת של גן הילדים. התוכנית בנויה באופן המאפשר לגננת לחנך וללמד באמצעות אמנות, זו דרך המבוססת על גישה המאפשרת לילדים ללמוד את הנושא הנלמד תוך כדי התנסויות מגוונות ועצמאיות המגרות ומקדמות חשיבה יוצרת ומאפשרות ביטוי ייחודי ואישי של כל אחד מילדי הגן. גישה מלהיבה זו מסקרנת את הילדים מהווה עבורם אתגר המעורר לעשייה חדשה. תוכנית הניסוי מזמנת יותר הזדמנויות, מצבים וחומרים המסייעים לילדים להמציא רעיונות ייחודיים ומקוריים, ופתרונות לבעיות ולסיטואציות בהן הם נתקלים בחיי היום יום. הילדים שותפים בתכנון, בעשייה וביצירה של חלק מהפעילויות השונות כל אחד על פי רמתו והקצב האישי שלו, בדרך חווייתית וייחודית ללא חשש מלהיות שונה. הילדים שותפים גם בהקמת תערוכות קבוצתיות בגלריית הגן, ובתערוכות של משפחות הילדים במיני מוזיאון של הגן. תוכנית הניסוי מאפשרת העצמה אישית וקבוצתית, חיזוק ובניית הביטחון והדימוי העצמי של כל אחד ואחת מהילדים.

התייחסות של ההורה להיבטים רגשיים בחוויות שעובר הילד, עשויה להיות בסיס לפיתוח מודעות של הילד לרגשותיו. שיח רגשי עם ילדים יכול להתקיים כמעט בכל סיטואציה בחיי היום-יום. המבוגר הוא זה שיכול לכוון את השיחה למקומות רגשיים או להישאר בשיח היומיומי ה"רגיל". שיח רגשי ישיר מתקיים כאשר ההורה פונה ומתעניין בעולמו הרגשי של הילד, ושואל, למשל, "איך הרגשת היום בגן?", "למה בחרת להשתמש בצבעים הללו בציור שלך?", או "איך הרגשת כשיונתן קרא לך בשם גנאי?" וכו'. הקשבה אמיתית לתכנים שהילד מעלה, משדרת לו מסר של התעניינות והכלה. הקשבה שכזו כוללת התייחסות לרגשות הילד ומתן לגיטימציה לתחושות הללו ("זה באמת פוגע כשאומרים כך…"). זאת, לעומת התייחסות טכנית לדברים, המעבירה מסר שאין מקום לתחושות שהילד מעלה ("אין טעם לבכות, את הרי יודעת שמחר בבוקר תשלימו…"). כאשר הילד מרגיש שאין הקשבה אמיתית ומותאמת לצרכיו, הוא עלול להרגיש שמיותר לשתף ברגשותיו ובמקרים מסוימים עלול אף לבטא את מצוקתו באמצעות בעיות משמעת והתנהגות, כאבים פסיכוסומטיים ועוד ( מאיה שפילמן ).

ליחסים עם עמיתים בגיל הרך השפעה רבה לא רק על איכות החיים שלהם, אלא גם על איכות החיים שלנו, שכן פעמים רבות מערכות היחסים החברתיות של ילדינו מעוררות בנו "רוחות רפאים" מחדר הילדים שלנו. הספר מאפשר הצצה אל מאחורי הקלעים של היחסים החברתיים המורכבים שמפתחים ילדים צעירים עם עמיתיהם. הספר מתבסס על הידע המחקרי הרב שנצבר במהלך העשורים האחרונים, ובוחן הן תיאורטית והן מעשית, בליווי תצפיות,, ראיונות ותיאורי מקרים, כיצד ניתן להשתמש בידע זה כדי לסייע לילדים להפיק תועלת מרבית מההתנסויות החברתיות שלהם ( עדה בקר) .

מחקר זה בא לענות על השאלה האם היקפי ההתנהגות התוקפנית, המילולית והפיסית, בגני הילדים האנתרופוסופיים, קטנה מהיקפי ההתנהגות התוקפנית בגני הילדים הרגילים, וזאת על בסיס השערת הקשר בין התחרותיות לבין התוקפנות. המחקר בוצע באמצעות תצפיות בגני הילדים בהם תועדו מספר ההתנהגויות התוקפניות (פיסית ומילולית) במהלך שעות התצפית. ממצאי המחקר אכן מצביעים כי במערכת החינוך האנתרופוסופית של גני הילדים נצפו פחות התנהגויות תוקפניות בהשוואה לגני הילדים הרגילים, הבדל שנמצא בלתי תלוי בסוג הפעילות המתנהלת בגן ( ארנון , צחי, שלו, אורן ) .

הסיפורים שילדים מספרים משקפים תהליך התפתחות לשוני-קוגניטיבי ומאפשרים גישה להבנת האופן שבו תופסים הילדים את העולם , והדרך שבה הם מארגנים את חוויותיהם. המאמר של קאופמן , גינזבורג וקופרסמיט מראה כיצד חזרה על סיפור ועל שחזורו בידי הילדים , מביאה לאימוץ של פריטים לקסיקליים ומבנים דקדוקיים מתוך הספר אל שפת הילדים, ולשיפור הזכירה של תוכן הסיפור, הן אצל ילדים שהתפתחותם הלשונית תקינה , והן אצל ילדים שיש להם ליקויים ברכישת השפה. שחזור הסיפור בידי הילדים משמש צוהר אל התובנות שהפיקו ממנו ( איריס קאופמן, רחל יפעת וג'ודי קופרסמיט, ורד גינזבורג ) .

המאמר מתמקד בטיפוח השיח האורייני במהלך משחקי "כאילו" בגן. המאמר מראה כי משחקים שנערכו בעקבות שמיעת סיפורים טיפחו את אוצר המילים , שימוש במשלב לשוני גבוה, התייחסות לטקסט כתוב כאל סמכות, ושיפרו את היכולת של הילדים להתחשב בצורכי הנמען בטקסטים הדבורים שהפיקו , ובכלל זה שמירת המבנה והרצף של הסיפור. מאמר זה מבוסס על תהליך חינוכי מחקרי המתרחש מזה ארבע שנים במסלול לגיל הרך במכללת קיי בבאר-שבע (אסתר ורדי-ראט, תמר אילון, הדסה אילנברג, זהבה כהן ותרצה לוין ) .