מדיניות פדגוגיה ותיאוריה

מאמר זה מנסה לחלץ אפיון כולל וחיובי (לא שולל) של סמכות חינוכית מתורתו של הפילוסוף פרידריך ניטשה. ניסיון זה משמעותי במיוחד בעידן בו הסמכות החינוכית מצויה במשבר גדול. עיקרו של משבר זה הוא ערעור האמון המוחלט בתבונה, במדע ובקידמה – ערעור שנעשה על-ידי ניטשה (ניטשה, 1999א, 1999ב) ומשתלב גם ברוח התקופה. הסמכות החינוכית דינמית ומתפתחת. היא מופיעה כסמכות חיצונית, שקיימת אצל מחנך אותנטי וראוי, עוברת דרך סמכות עצמאית ואותנטית אצל המתחנך, המשתחרר מסמכות חברתית חיצונית ומזויפת, מתעלה מעליה ומתקדם לעבר עצמאות ואותנטיות. התפתחות סמכות חינוכית זו נשענת גם על לימוד הידיעות והדוגמה האישית של אחרים, תוך קביעת יעדים ומטרות לחינוך, דהיינו מתוכו של בעל הסמכות. רעיון הסמכות החינוכית הדינמית ניתן להצדקה על דרישתו של ניטשה לאותנטיות של היחיד, להתגברותו העצמית, לחיפושו העצמי וליצירתיותו. המחבר טוען, כי סמכות זו ניתנה להכלה לא רק על יחידי סגולה אלא על כל בני החברה, אף אם הדבר חורג מכתביו של ניטשה המפורשים ולמרות העובדה, שקשה למצוא בדבריו דרישות להיבט של סולידריות ולפן שיתופי בחיי היחיד, הנחוצים לאפיון של סמכות חינוכית ראויה (ערן גוסקוב).

מחבר המאמר מציע לייבא לישראל תכנית לימודים הרווחת באוניברסיטאות מובילות בארצות הברית. כמענה למשבר במדעי הרוח, מזמין המחבר את הקוראים לבחון את האפשרות של לימודי ליבה שיהיו מובֽנים לתוך תכניות הלימודים במערכת ההשכלה הגבוהה. המענה שמציע המחבר מושתת על תכניות שקיימות באוניברסיטאות ייל וקולומביה והמתמקדות ב"ספרי מופת" (Great Books). התכניות מפגישות סטודנטים באופןישיר עם טקסטים קלאסיים, העוסקים בין היתר ב"דילמות הגדולות" של הקיום האנושי והמאפשרים גיבוש זהות ופיתוח אנושיות. המחבר דן בהיבטים של תוכן ופדגוגיה ומציע שתי אפשרויות ליישום הגישה במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל. הוא מסכם בקָבעו שמודל זה מתאים במיוחד לחברה הישראלית, שכן הוא "מעודד מפגש בלתי אמצעי עם הטקסטים התרבותיים המכוננים ומבוסס על דיון ביקורתי, שבו בוחן הסטודנט את עצמו ואת החברה שבה הוא חי למול מורשת העבר" (עידו חברוני).

בעשור האחרון חיזקה מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל את מחויבותה החברתית ופיתחה תכניות חדשות למעורבות סטודנטים בקהילה. רבות מהתכניות הללו משלבות בין ידע אקדמי לפעילות חברתית ובין תיאוריה לפרקטיקה. התפתחות זו היא חלק ממגמה בין־לאומית של חזרה לתפקידה המסורתי של האקדמיה כמקדמת ערכים של דמוקרטיה והשתתפות אזרחית פעילה. בהתבסס על שיטת "למידה מהצלחות", מציגים הכותבים סיפור הצלחה של קורס משַלב עשייה אחד, "מתורגמנות קהילתית" באוניברסיטת בר־אילן, וממנו גוזרים ארבעה מדדים עיקריים לבחינת הצלחה: מחויבות, עקביות, למידה והקשרים (מודל מַעֲלָ"ה). המאמר מדגיש את הצורך במחויבות של כל השותפים בתהליך: הסטודנטים, המרצים, המוסדות להשכלה גבוהה, ארגוני החברה האזרחית ונציגי הקהילות (דפנה גולן, יונה רוזנפלד).

במאמר זה, המחבר חוקר את הקשר בין הוראה ולמידה. בעוד שבייחוד בשפה האנגלית הקשר בין הוראה לבין למידה הפך לאינטימי עד שלעתים מסתכלים עליו כאילו הביטוי 'הוראה ולמידה' הוא מלה אחת, המחבר טוען כי חשוב לשמור על הוראה ולמידה בנפרד זו מזו, וגם מספק מספר טיעונים עבור ההצעה שייתכן שהלמידה אינה האפשרות היחידה שההוראה צריכה לכוון אליה. המחבר חוקר רעיון זה באמצעות דיון בקשר שבין הוראה לבין למידה, הן מבחינה מושגית והן ברמה אקזיסטנציאליסטית. הוא דן במגבלות של שפת הלמידה כשפה חינוכית, מציין עבודה פוליטית שנעשית דרך השפה של הלמידה, ומעלה שאלות אפיסטמולוגיות ואקזיסטנציאליסטיות לגבי זהותו של הלומד, בייחוד ביחס לשאלה מה זה אומר להיות בעולם במונחים של למידה כהבנה וכהענקת משמעות (Biesta, Gert, 2015).

כותב המאמר מבסס את טיעוניו על תפיסת תפקיד המורה ומהות ההוראה על תורתו של מרטין בובר (Martin Buber) ובמיוחד על רעיון ה"אני אתה" (I and Thou) שבה. הוא מביא פרשנויות ודיון עיוני תוך הסתמכות על פרשני בובר שונים כדי להבהיר את התפיסה שלו בנושא. אבן יסוד בפילוסופיה החינוכית של בובר היא היחסים הדיאלוגיים המבקשים מאיתנו לגשת לאחר תוך קבלת השוני והייחודי, בפתיחות וללא תפיסות קודמות, תוך בירור מה האחר מביא לעולם. הכותב רואה בכך חלק נכבד בהיבט המעשי של עבודתו של בובר בחינוך (Alexandre Guilherme).

נייר העמדה "אדם מחונך עוצר בזמן" מציג לאנשי החינוך וההוראה הסבר תמציתי על תופעות הגזענות, פשעי השנאה והאלימות הפוליטית. בהמשך הוא מציג אבחנות והבחנות לגבי תהליכי ההיגרפות ב"נחשול". בחלק הארי מוצגים עשרה יסודות חינוכיים – אינטלקטואליים, רגשיים, חברתיים ופוליטיים – שאם נשכיל לטפחם כהלכה נצליח לטפח בדורות הצעירים את העמידות והחוסן כנגד הרוע, העוולות והזוועה שמחלות תרבות אלה גזורות על האנושות (נמרוד אלוני).

מה שמבחין בין מורה כשיר למורה טוב הוא היכולת של האחרון לבצע שיפוטים ולהביאם למעשה החינוכי. המעשה החינוכי כמו גם הכשרת המורים צריכים לכוון ליצירת מחנך טוב. זוהי גישה מבוססת מידות-טובות (של המורה), והיא שונה מגישה המדגישה כשירויות או הנשענת על ראיות ונתונים מנותקים ממיהות המורה. הכשרה ראשונית של מורים משחקת תפקיד חשוב בפיתוח מידות טובות של מחנכים, והיא מזמנת לפתחם של מורים חדשים אפשרויות להוסיף ולגדול בחכמה החינוכית, שבמסגרתה, השאלה מה רצוי מבחינה חינוכית, תוסיף ותהיה שאלה מרכזית גם בהמשך (Gert J. J. Biesta).

מחקר זה מכוון להפריד בין ההקשר (context), התהליכים והתוצאות כשלושת הרכיבים העיקריים של פיתוח תכנית לימודים מבוססת בית ספר בששה בתי ספר שונים בסינגפור. המחברים יצרו מהנתונים מסגרת לפיתוח תכנית לימודים מבוססת בית ספר המורכבת מחמישה נושאים שהתרכזו ב"תרבות של למידה". מסגרת זו מספקת ראייה חלופית להמשגה המסורתית של פיתוח תכנית לימודים מבוססת בית ספר על ידי הדגשה של הקשרים הלא-ליניאריים בין שלושת המרכיבים הללו (Chen, Der-Thanq; Wang, Li-Yi; Neo, Wei-Leng, 2015).

ההוצאה הפרטית לתלמיד בשנה בישראל, בכל רמות החינוך, עלתה בין 2009 ל-2013 בכ-3,183 שקל בשנה. זוהי עלייה של כ-53% במונחים ריאליים. לפי התחזיות, בשנה הנוכחית תעלה ההוצאה הפרטית לחינוך לתלמיד ב-752 שקל נוספים, כלומר בכ-8% במונחים ריאליים. בעוד ההוצאה הפרטית לחינוך עולה, חלקו של המגזר הממשלתי בהוצאה הלאומית לחינוך ירד בין 2000 ל-2013 ב-6.7% (רן שפירא).

שי פירון טלטל את מערכת החינוך והלך. מה הוא רצה להשיג? מה הוא השיג? מה יישאר מכל זה? שיחה גלוית לב בביתו (יורם הרפז).

פיתוח של חוקרים באמצעות לימודי מחקר לתארים מתקדמים נמצא בעדיפות גבוהה ברוב האוניברסיטאות. אולם, מחקר אודות הנחייה כפדגוגיה ואודות מודלים של הנחייה זכה לתשומת לב מוגברת רק לאחרונה. עם כוונה לייצר חוקרים טובים בגבולות הכוללים משאבים מצומצמים מאוד, אנשי האקדמיה מחפשים כל העת אחר מודלים יעילים יותר של הנחייה עבור תלמידי מחקר לתארים מתקדמים. מודל הנחייה של קהילת למידה (cohort) מבטיח מספר יתרונות, אך המחברים טוענים שהצלחתו נעוצה בפיתוח הייחודי של קהילת הלמידה עבור לימודי מחקר של תארים מתקדמים (Choy, Sarojni; Delahaye, Brian; Saggers, Beth, 2015).

במאמר זה, הכותב בוחן את השאלה מדוע החינוך חשוב בהקשר של דיון רחב יותר לגבי התפקיד, המעמד והמשמעות של שאלת המטרה בחינוך.המחבר מציע כי זוהי שאלה נורמטיבית המציבה עצמה כשאלה רב-ממדית, מאחר שחינוך תמיד מתפקד ביחס לשלושה תחומים: הכשרה, חיברות, וסוביקטיפיקציה (Biesta, Gert, 2015).

מחבר המאמר טוען כי לעתים יש לשלב בין חקירות פילוסופיות לחקירות אמפיריות. הוא מתאר רצף של שיטות מחקר החל מאיסוף וניתוח נתונים ועד לטיעון והמשגה פילוסופיים. המחבר מתאר עמדה אפשרית אחת שבה המחקר הוא פילוסופי ואמפירי באופן שווה: קהילת החקירה שנהגתה מחדש כשיטת מחקר Golding, Clinton, 2015).

המחבר טוען בעד מודל חדש לאחריותיות חינוכית במחוזות בית-ספריים בארה"ב, ומציע שהמערכת מבוססת המבחנים היא האחראית לכך שמורים עוזבים את המקצוע ולירידה במספר הפונים לבתי הספר לחינוך. הוא מציין שמודל של אחריותיות המבוסס על ניהול תעשייתי הוא מודל מיושן למאה ה-21 (Tucker, Marc, 2015).

מהי המשכורת הממוצעת של מורה בארצות הברית? תלוי במחוז שבו עובד המורה. במחקר שפורסם בתחילת דצמבר מגלה שהמשכורת השנתית המרבית של מורה שעובד בוושינגטון הבירה יכולה להגיע ל-106,540 דולר, בעוד שהמשכורת השנתית המרבית של חברו באוקלהומה היא פחות מחצי מסכום זה – 52,325 דולר (רן שפירא).

ספר מרתק זה מפתח את כישוריהם של הקוראים בעריכת ראיונות עומק שנועדו לענות על שאלת מחקר מסוימת. תוך שימת דגש על הדינמיקה של מערכת היחסים בין החוקר לנחקר, רותאלן ג'וסלסון מיטיבה להציג את השלבים של ריאיון מוצלח. כל שלב מודגם באמצעות קטעים מראיונות במגוון נושאים. הספר מתאר כיצד לבנות ראיונות ביעילות, לנסח שאלות שיעלו נרטיבים בעלי משמעות, לטפח כישורי הקשבה ותגובה אמפתית, להתחמק ממלכודות נפוצות ולהתמודד עם בעיות שנוצרות בזמן הריאיון. במישור הפדגוגי הספר כולל תרגילים שלקוחים מסדנאותיה המבוקשות של ג'וסלסון, דוגמאות מוארות מתוך ראיונות, עזרים לעריכת ריאיון, שאלות לדוגמה ונוסח של טופס הסכמה (רותאלן ג'וסלסון).

פרויקט "בתי הספר המואצים" הוא ניסיון מהפכני של הנרי לוין, אחת הדמויות המשפיעות ביותר על החינוך האמריקאי, לקדם תלמידים מתקשים באמצעות העשרה חינוכית נמרצת. "למידה מואצת", אומר לוין בריאיון להד החינוך, "יכולה להכניס ילדים ונערים בסיכון לתוך המיינסטרים החינוכי, דבר שכיתות מיוחדות מעולם לא הצליחו ולעולם לא יצליחו לעשות" (יעל דקל).

יכולת כאמת-מידה ל"התאמה לפרקטיקה" ולהערכתה באמצעות מנגנונים של בחינת ביצועים אישית, הובילה להכנסת מערכות במספר מקצועות הקושרות בין הערכה לבין תמיכה בסטנדרטיזציה מקצועית. תנועה זו לקראת הדרישה לתמוך בצורה פעילה בסטנדרטיזציה הופכת ליותר ויותר מקובלת במקצוע ההוראה במדינות רבות גם כן. במאמר זה, המחברות מנתחות את שיח המדיניות והרטוריקה סביב הכנסת ההסמכה המקצועית מחדש של מורים בסקוטלנד (Watson, Cate; Fox, Alison, 2015).

מאז כניסתו של החינוך הציבורי במאה התשע עשרה, מורים במדינות מערביות רבות ניסו להשיג הכרה מקצועית. למשך תקופה קצרה בחלק האחרון של המאה העשרים, המקצועיות נתפסה כשיח של התנגדות או כ"אויב" של רציונליזם כלכלי ופרפורמטיביות. אולם לאחרונה, ממשלות הגיבו באמצעות "קולוניזציה" של מקצועיות ואכיפת "סטנדרטים" כך שהמושג הוגדר מחדש. במחקר זה, המחברים מנתחים תעתיקים של ראיונות עם 20 מורים מ-Queensland ומסיקים שדעות המורים לגבי מקצועיות בעשור השני של המאה העשרים ואחת הן למעשה הישנות של טכנולוגיות דיסציפלינריות מהמאה התשע עשרה (כפי שהציע מישל פוקו) המגולמות בדרכים חדשות (Bourke, Terri; Lidstone, John; Ryan, Mary, 2015).

בקרב מדענים קיים קונצנזוס בדבר חשיבותה של תורת האבולוציה כעמוד תווך במדעי החיים ובמדע בכלל. עם זאת, במדינות רבות קיימת מחלוקת פוליטית רבת שנים בדבר הכללת הנושא בתכנית הלימודים המחייבת בבתי הספר, והמדיניות בנושא שונה ממדינה למדינה, ואף משתנה בהתאם לחילופי שלטון. המסמך הנוכחי סוקר את מקומה של תורת האבולוציה בתכנית הלימודים המחייבת בישראל, בהשוואה לתכניות לימודים מקבילות במדינות נבחרות בעולם (איתי אשר).