מדיניות פדגוגיה ותיאוריה

פדגוגיה נענית תרבות מכוונת למורים העובדים לקראת מצוינות אקדמית, כישורים תרבותיים ומודעות חברתית-פוליטית. מורים נעדרי מודעות חברתית-פוליטית ו/או גזעית אינם יכולים לפתח בקרב תלמידיהם מודעות כזאת. מסיבות רבות ובהן רפורמות ניאו ליברליות, מורים עשויים לדחות פדגוגיה הנענית לשונות תרבותית ולהמירה בניתוח פוליטי או בפדגוגית פשרניות אחרות.

מאמר זה בוחן את מקומו של החינוך הקונטמפלטיבי לצדו של החינוך הציבורי הנוכחי. הטענה היא, שבעוד שחינוך במתכונתו הציבורית מגולם בפדגוגיה, שמפנה את הלומד החוצה ועל-ידי כך יוצר מסר שהפנים זניח, בלתי חשבו וחסר תוקף, החינוך הקונטמפלטיבי מפנה את התלמיד מהחוץ אל הפנים, אל התודעה שבה נוצרים החיים בייחודיותם. המאמר מתאר מהו חינוך קונטמפלטיבי ומציע שתי דוגמאות עיקריות לו. כן נדונים הרכיבים העיקריים של חינוך זה, המשתקפים בדוגמאות אלה. בין היתר, המאמר דן בתרגול מיידפולנס ובכתיבת יומן אישי כפדגוגיות קונטמפלטיביות ועומד על חשיבותם. לבסוף, מוצעות מספר ביקורות לחינוך הקונטמפלטיבי ודרכי התמודדות עם ביקורות אלה.

מאמר זה שואל את השאלה אם גרמניה עשתה כברת דרך בשינוי דפוסי התרבות ובמיוחד בדפוסי גידול הילדים. באופן ספציפי, המאמר מברר אם ניתן להבחין בימינו בפדגוגיה השחורה, שאפיינה את ההורות הגרמנית במאה הקודמת בעיקר ושמשקפת יחס של אלימות הורית, היררכיה נוקשה בין הורים לילדיהם וצייתנות עיוורת של הילדים לסמכות הוריהם. באמצעות בחינת תפיסותיהם של ישראלים בני דור שני ושלישי החיים בגרמניה המבוטאות בראיונות עומק ובשאלונים איכותניים, מבקשים החוקרים להתבונן ביחסים בין הורים, גננות וילדים ולנתחן ברמה של קודים תרבותיים מושרשים. הם מבקשים גם לבדוק אם תפיסות אלה נסמכות רק על טראומה תרבותית ישראלית (יאיר, 2011) או שהן משקפות את תמונת המציאות כפי שהיא. ניתוח זה מאפשר לדון בשאלה הרחבה יותר אם תרבות משמרת ומשחזרת את עצמה וכיצד על אף הרצון של חבריה לחולל שינוי.

המפתח לשיפור משמעותי בטיב החינוך נעוץ בהיבט מהותי של אתיקה מקצועית: במהפך בדימוי העצמי הפרופסיונלי של המורים ובכינונה של ריבונות חינוכית חדשה. על המורים לא לראות עוד את עצמם כסוכני חִברות פסיביים של בעלי הכוח בחברה ובתרבות, אלא כמובילים אוטונומיים של שליחותם המקצועית. על המורים לשחרר את עצמם מן ההתניה המסורתית של נאמנות עיוורת לממסד הדתי, לשלטון הפוליטי, לסנטימנטהלאומני או לתחרות הכלכלית, ובמקום זאת להגשים את התכלית המהותית של עיסוקם המקצועי ולהתייצב בנחישות לצד הדורות הצעירים: להעמיד בראש מעייניהם את שלומם, התפתחותם וכבודם של התלמידים, ולקדם אותם לחיים אוטונומיים ומלאים של משמעות, הגשמה עצמיתושותפות פורייה והוגנת במעגלי התרבות והחברה (נמרוד אלוני).

בישראל המדען הראשי במשרד החינוך אמון על אישור ההיבטים האתיים של מחקרים הנערכים בשדה החינוכי. כרגולטור, המדען הראשי נדרש לבדוק בקשות רבות של חוקרים המבקשים היתר לאסוף נתונים בקרב תלמידים וצוותי החינוך בגני הילדים ובבתי הספר. העומס של הבקשות הוביל מהלך של הרחבת מעורבות המוסדות האקדמיים בבדיקה ושל דיון בהיבטים האתיים של מחקרים בתחום החינוך באמצעות ועדות אתיקה מוסדיות. פעילות הוועדות מוסדרת בחוזר מנכ"ל עה/9(ב) שפורסם במאי 2015. על פי הנחיות המדען הראשי של משרד החינוך, יש לצרף לבקשות להיתר לביצוע מחקר המוגשות לו המלצה מטעם ועדת האתיקה המוסדית. איסוף מידע שאינו מתלמידים או על אודותיהם ב-15 מסגרות חינוכיות לכל היותר אינו מחייב אישור מטעמו, וניתן להסתפק באישור של ועדת האתיקה המוסדית ושל מנהלי המסגרות החינוכיות שבהן המחקר נערך. כמו כן, הנחיות המדען הראשי ממליצות שוועדת אתיקה מוסדית תתמנה על ידי ראש המוסד, ויכהנו בה לא פחות משישה חברי סגל, ובהם משפטן, פסיכולוג, איש חינוך ואנשי סגל בכירים המייצגים דיסציפלינות רלוונטיות למחקרים הקשורים לשדה החינוך. הנחיות אלו עוררו את הצורך של מכון מופ"ת כמו גם של המכללות להוראה להקים ועדות אתיקה מוסדיות (עינת גוברמן, רינת ארביב-אלישיב).

מאז ראשית שנות ה-80 נשבו בתי הספר ברעיון לפיו תלמידים צריכים לקבל במסגרת לימודיהם מערכת מיומנויות חשיבה כלליות שיאפשרו להם לשגשג בעולם בן זמננו ובמיוחד בשוק התעסוקה העכשווי. תחת הכותרת המשתנה "מיומנויות למידה למאה ה-21" או "חשיבה ביקורתית", מאוגדים כישורים שמטרתם לצייד את התלמידים במערכת גישות כלליות לפתרון בעיות, הניתנות ליישום, בעת הצורך, בכל תחום ותחום. באופן טבעי שואפים מבוגרים, מורים והורים, להעניק לצעירים כלים קוגניטיביים רב תכליתיים שיאפשרו להם לנווט דרכם בים האפשרויות שתפתחנה בפניהם. אך האם אין לפנות לאותם כישורים יצירתיים וביקורתיים כדי להעמיד בסימן שאלה את ההנחה לפיה חשיבה ביקורתית אכן ניתנת ללימוד?

מטרת מאמר זה היא לנתח שני תהליכים מקבילים במערכת החינוך הישראלית: ראשית, הרעיון של אוטונומיה בית-ספרית, חקירת מקורותיו, השלכותיו הפדגוגיות והאפקטיביות שלו; ושנית, פיתוחו של החינוך הפרוגרסיבי הבולט בעיקר בתחום הקוגניטיבי של מיומנויות המאה ה-21, תוך התמקדות בטיפוח "ידע עמוק" ומיומנויות חשיבה של ילדים. כתב היד חוקר את "הגלים" השונים של פדגוגיות פרוגרסיביות שהתרחשו במערכת הבית-ספרית הישראלית במהלך השנים, תוך תיאור וניתוח התהליכים המאפיינים אותם. בהתבסס על פרספקטיבה היסטורית, המאמר מתאר באופן כרונולוגי את ההתפתחויות העיקריות הקשורות לאוטונומיה בית-ספרית וליוזמות מדיניות של מיומנויות המאה ה-21, בהתבסס על סקירת ספרות וניתוח מסמכי מדיניות (Nir, Adam; Ben-David, Adi; Bogler, Ronit; Inbar, Dan; Zohar, Anat, 2016).

מאמר זה דן בקושי של המיעוט הערבי בישראל ליישב את זהותו הלאומית עם תביעת משרד החינוך מכלל בתי הספר, ובהם הערביים, להנחיל את ערכי הציונות ולאמץ את הגדרת המדינה כדמוקרטית ויהודית. המחברים סוקרים את מעמדה הייחודי והאנומלי של מערכת החינוך הערבית, ומראים כיצד מקשה מעמד זה על הערבים בישראל לעצב ולגבש את זהותם באופן שוויוני התואם את צורכיהם. לימודי האזרחות בחברה הערבית הם דוגמה בולטת למתח שבין לימוד תולדות ארץ ישראל לבין הזהות התרבותית והלאומית של התלמיד הערבי. באווירה זו, טוענים המחברים, רווחת בקרב מורים במערכת החינוך הערבית "תרבות של שתיקה", דהיינו, הימנעות מעיסוק בנושאים פוליטיים ולאומיים במסגרת כיתתית. עם זאת, הכותבים מראים שעל אף העובדה שבתי הספר הערביים מתנהלים בתוך סבך אילוצים פורמליים ובלתי פורמליים הגורמים למנהלים ולמורים לתמרן בתוך מרחב מצומצם למדי של פעילות מותרת, יש בידיהם דרכים יצירתיות לטיפוח הזהות הלאומית הערבית-הפלסטינית. עקב סיטואציה מורכבת זו, מוצאים עצמם מחנכים בחינוך הערבי נקרעים בין דרישות המדינה לדרישות החברה הערבית, בעיקר בכל הנוגע לזהות העצמית שלהם כבני הלאום הערבי-הפלסטיני (ח'אלד עראר ופאדיה אבראהים).

בניית יכולת בשיטות מחקר במדעי החברה מוצבת על ידי מועצות מחקר כסוגיה מכריעה לתחרותיות גלובלית. אולם, הפדגוגיות המעורבות לא נחקרו דיין והתרבות הפדגוגית לא פותחה דיה. מאמר זה נסמך על סקירות תמטיות עכשוויות של ספרות המחקר כדי לדווח על מחקר חדש אשר משנה את המיקוד מהתנסויות אינדיבידואליות של הוראת שיטות מחקר לעדויות אמפיריות ממחקר החוצה שיטות מחקר, דיסציפלינות ואומות. נעשה שימוש בשיטה של פאנל מומחים דיאלוגי, המערב מומחים בין-לאומיים כדי לבחון פרקטיקות הוראה ולמידה בשיטות מתקדמות של המחקר החברתי (Lewthwaite, Sarah; Nind, Melanie, 2016).

פער ההישגיות, כסימפטום של אי-צדק חברתי מתמיד, מטריד את החינוך ואת החברה האמריקניים במשך עשרות בשנים. התהום העצומה בהישגיות אקדמית קיימת זמן רב לצד מאפיינים גזעיים ושל עוני. ביצועיהם של ילדים לא לבנים ממשפחות בעלות הכנסה נמוכה, בממוצע, גרועים יותר בכל המחוונים של הצלחה אקדמית: ציוני מבחנים מתוקננים, שיעורי מסיימי בית ספר תיכון ושיעורי הזכאים לתעודת בגרות. פער זה מנציח את אי-השוויון הקיים בחברה. למאמצים לסגור את הפער הייתה השפעה מעטה. הפער נותר ולמעשה מתרחב. מאמר זה טוען כי הפער הוא סימפטומטי לפרדיגמה החינוכית מוּנעת החוסר (Zhao, Yong, 2016).

כותבי המאמר טוענים שעל אף היות הערבית שפה רשמית, מעמדה בארץ מוחלש ונתון להתקפות חוזרות ונשנות מצד המערכת הפוליטית החל מִקום המדינה. בהיותה אמצעי תקשורתי המשקף תרבות, משמשת הערבית ככלי נוסף במאבק המתמשך בין יהודים וערבים בישראל. אך בניגוד למחשבה הרווחת, הנמכת מעמדה אינה מחזקת את הזהות היהודית, אלא פוגעת בערכיה הדמוקרטיים של המדינה ומעוררת פילוג, במקום לסייע בבניית גשר בין-תרבותי. לנוכח זאת יוצאים הכותבים בקריאה לחיזוק מעמדה של הערבית. חיזוק זה יקל על הפגת המתחים הפוליטיים, התרבותיים והחברתיים בין יהודים לערבים בארץ ובין ישראל לשכנותיה, ויכבד את זהותם ומורשתם של יהודים יוצאי מדינות ערב (יונתן מנדל, דפנה יצחקי, מיטל פינטו).

המאמר מתמקד בשינויים בהשכלה הגבוהה במדינות שונות בעולם, וסוקר את קווי המדיניות העיקריים כלפי ההשכלה הגבוהה במדינות מערביות בשני העשורים האחרונים. במאמר מובאות המגמות המורכבות ולעיתים אף הפרדוקסליות המתרחשות במערכת ההשכלה הגבוהה, ומוצגים דרכי הפעולה המרכזיות שנקטו מוסדות החינוך הגבוה בתגובה לשינויים תחיקתיים וציבוריים. המאמר בין השאר מתמקד בנושאים הבאים: תהליכי גיוון מוסדי ואידיאולוגי במערכת ההשכלה הגבוהה, שינויים בתקציב ובשכר הלימוד ושינויים בדרכי המשילות והניהול של המוסדות הללו. ברור שלכל אלה יש השפעה גם על עיצוב הידע המדעי ופיתוחו. כל אלה תורמים לשינוי בתפקידם של המוסדות להשכלה גבוהה בחברה. המאמר בוחן את ההשלכות של השינויים שנסקרו בהקשר הישראלי, ומצביע על הצורך שיעדי ותפקידי ההשכלה הגבוהה צריכים להיות מותאמים למאפיינים ולצרכים החברתיים הייחודיים והמקומיים של החברה הישראלית (יזהר אופלטקה).

המאמר מתייחס לרפורמות בהשכלה הגבוהה במדינות שונות ומשמעותן למערכת החינוך, בדגש על מה שאפשר ללמוד מהשינויים האלה על התהליכים המתהווים בישראל. במאמר מובא תיאור של השינויים במוסדות להשכלה גבוהה – תהליכים לנגישות להשכלה גבוהה, מדיניות ממשלתית, שינוי בדרכי ניהול, קביעתם של מדדי איכות ותהליכי גלובליזציה, כפי שאלו משתקפים במערכת השכלה גבוהה במדינות מערביות דוגמת ארצות הברית, אנגליה, קנדה ואוסטרליה. במאמר נבחנת משמעותם של השינויים למעמדם של מוסדות להשכלה גבוהה. בסופו מציע המאמר כיוונים לחיזוקה האקדמי של מערכת ההשכלה הגבוהה בזירה הבין-לאומית בכלל ובישראל בפרט, הנוגעים לאקרדיטציה, רלוונטיות לשוק העבודה, אימוץ אמנת בולוניה ובנייה של מערך סיוע לסטודנטים מאוכלוסיות חלשות (ניסן לימור, עמי וולנסקי).

מי מצליח להגיע להשכלה גבוהה בישראל, ומה צריך לעשות כדי להנגיש אותה לאוכלוסיות חדשות? מחקר חדש בוחן שאלות אלה ומצביע על חסמים בכניסה להשכלה גבוהה (רונן בר-אל, יובל ארבל ויוסי טובול).

מחקר זה בוחן כיצד השתתפות במלגת מדיניות של משרד החינוך האמריקני (US Department of Education Teaching Ambassador Fellowship) השפיעה על הנתיבות המקצועיות של מורים מנהיגים. מדגם זה של מורים מנהיגים משמש כהמחשה להתפתחותה של מנהיגות מורים מעבר לכיתה ומציג אתגרים והזדמנויות. בייחוד, 64% מהמשתתפים דיווחו על שינוי תפקידם בעבודה לאחר המלגה (Jonathan Eckert, Jasmine Ulmer, Edit Khachatryan & Patrick Ledesma, 2016).

נשיא המדינה משיב על השאלות של הד החינוך: כמו בטבע, אי אפשר להפריח ניצנים מלמעלה; צריך לטפח את תהליכי צמיחתם מהקרקע. הנכונות של כל שבט לקיים את המשא ומתן הזה באומץ ובפתיחות, לסמן את ציפור הנפש שלו — מרכיבי זהותו שאינם ניתנים לשינוי או לערעור — לצד החלקים שהוא מוכן להגמיש ואולי אפילו להשיל היא אחד הגורמים שיקבעו כמה דורות נצטרך כדי לסלול את הדרך המשותפת שלנו (ראובן ריבלין).

הבטחת זכויות חברתיות של אזרחים וצמצום שוניות חברתיות הינם עקרונות מרכזיים אשר עיצבו את המדיניות החינוכית של פינלנד ושל מדינות הרווחה הנורדיות האחרות. שוויון היווה סדר-יום רשמי בפוליטיקה ובמדיניות חינוכית החל מהרפורמות הבית-ספריות המקיפות של שנות השישים והשבעים של המאה העשרים. אולם, המשגת השוויון לא הייתה יציבה, דבר המשקף את האקלים הפוליטי שבו הטענות הפוליטיות נוצרו. במאמר זה, המחברים מנתחים מסמכי תכניות לימודים פיניות הנוגעים לחינוך בחטיבה העליונה משנות השבעים של המאה העשרים ועד העשור השני של המאה העשרים ואחת כדי לגלות כיצד מוצגות המטרות של שוויון חינוכי (Lappalainen, Sirpa and Lahelma, Elina, 2016).

פרק זה מבקש להשיב על שאלות הנוגעות לטיבה של הבנה במסגרת תהליך הלמידה בכלל ועל הבנה איכותית או עמוקה בפרט, בין היתר, באמצעות התבוננות בכתביו המאוחרים של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין. בית הספר הוא שדה אחד (גם אם חשוב) שבו נוכחת סוגיית ההבנה. אבל כדי לפענח הבנה יש להתייחס אליה בהקשרים רחבים יותר, שכן היא נוכחת בחיינו מרגע שאנו מתחילים ללמוד את העולם שאנו חיים בו. רק מתוך הקשרים אלו אפשר לגזור את ההתייחסות לסוגיית הלמידה וההבנה בבית הספר ובמוסדות חינוך אחרים (יהודה בן-דור).

מה זה חינוך להבנה? כדאי לחלק את השאלה הגדולה מאוד לשלוש שאלות גדולות: מהי הבנה; מה ראוי להבין; ואיך מחנכים להבנה. אפשר לקרוא לשאלה הראשונה שאלה מהותית; לשנייה – שאלה ערכית; ולשלישית – שאלה מעשית. אנחנו הרי צריכים לדעת משהו על מהות ההבנה כדי שנוכל לקדם אותה; אנחנו גם צריכים לדעת לאילו תכנים בעלי ערך כדאי לכוון אותה; וכן, אנחנו צריכים לדעת כיצד לקדם ולכוון אותה ביעילות (יורם הרפז).

פרק זה טוען, כי תנועת המחשבה של "הוראה לשם הבנה" (Teaching for Understanding), הפועלת בעולם ובארץ בעשורים האחרונים, הצליחה לפתח מסגרות הוראה יעילות להבנת התכנים שנלמדים בבתי הספר. עם זאת, תנועה זו נכשלה בכל הקשור לבניית תפיסה חינוכית כוללת שמאפשרת הבנה מעמיקה, מורכבת וביקורתית של העולם ולא התייצבה במרכז מערכת החינוך. לדעת המחבר, הדבר נגרם, לפחות באופן חלקי, בשל כשלים משותפים לרוב הוגי התנועה. הפרק מציע דרכים להתמודד עם כשלים אלה במגמה להביא לחינוך להבנת העולם (אמנון כרמון).