אקטואליה

ביוזמת משרד החינוך של ישראל מתנהל כיום מחקר השוואתי בין שבע מדינות, אשר הציבו את שינוי מבנה תוכנית הלימודים כיעד לאומי. המחקר, אף כי הינו בראשיתו, חושף את המורכבות הגדולה של הרפורמה בכל המדינות: בעוד שהרפורמות הקודמות בחינוך התמקדו בשינויים מבניים, הדור הנוכחי של הרפורמה מבקש לחולל שינוי בדפוסי ניהול הלמידה בכיתה. לא עוד מורה אקטיבי ותלמיד פסיבי בבניית עולם הידע, אלא תלמיד אקטיבי ומורה יועץ, מכוון ותומך (עמי וולנסקי).

בספר זה, המחברים טוענים שלהכשרת מורים יש פדגוגיה מורכבת ומרובדת. בטענה שהפדגוגיה "מרובדת" עבור הכשרת מורים, המחברים מתכוונים בעיקר לכך שהלמידה של ילדים ושל אנשים צעירים נמצאת בליבה של הכשרת המורים אבל עם שכבות מעל לרמה זו, לדוגמא, לגבי הלמידה של מורים ולגבי הלמידה של מורי מורים. כאשר מורי המורים מקדמים פגישה רשמית עם סטודנטים להוראה הם דואגים לרווחה ולהתקדמות של הסטודנטים שלהם, אבל הם גם חושבים על הלמידה של התלמידים הנוכחיים והעתידיים של הסטודנטים להוראה (Pete Boyd, Agnieszka Szplit, Zuzanna Zbrog).

חינוך פוליטי הוא חובה המוטלת על בתי הספר. בוגרי מערכת החינוך אמורים להיות כשירים לאזרחות מושכלת ופעילה. הם לא יוכלו להיות כאלה ללא חינוך פוליטי. אין ביטחון שכל בית בישראל מעניק לכך את היסודות הדרושים. בהכללה, התקשורת בישראל, לסוגיה השונים, אינה מעניקה חינוך פוליטי ברמה טובה. בהיעדר חלופות אחרות, טיב החינוך הפוליטי בבית הספר קובע את הנכונות ואת המסוגלות האזרחית-חברתית של בוגרי מערכת החינוך – האזרחיות והאזרחים (מרדכי קרמניצר).

אחת לכמה זמן שב ומתלהט הדיון הציבורי בדבר מקומה הראוי של הפוליטיקה במערכת החינוך: האם, ובאילו גבולות, מותר למורים לבטא את עמדותיהם האישיות בענייני חברה ומדינה? האם נכון לעקר את תכניות הלימוד מתכנים ביקורתיים? עד כמה ערים אנו לרבדים של אינדוקטרינציה המסתתרים בין שורותיהם של ספרי הלימוד התמימים לכאורה? לעומת המבקשים לשמר את בית הספר כשדה ניטרלי ו"נקי" מפוליטיקה. יש הטוענים כי שיח פוליטי פתוח בין מורים לתלמידיהם חיוני לטיפוח חשיבה עצמאית, אמיצה וביקורתית של אזרחים דמוקרטים המגלים עניין מתמיד במציאות שסביבם ומאמינים בכוחם להשפיע עליה (ניר מיכאלי).

מערכת החינוך בישראל מקיימת שיח כפול סביב מושג האופטימיות. מן הצד האחד, המערכת כבולה בתוכה בשיח דכאני, מנרמל ומקרבן שאין בו זיק אופטימיות (ואולי הוא אפילו פסימי). זהו השיח החבוי, שעליו אין מדברים אבל הוא השיח הנוכח, הנוהג. מן הצד השני, המערכת עוטפת את עצמה בסיסמאות שחוקות ולעוסות אודות אופטימיות ואופטימיזם. זהו השיח החוגג את עצמו בחוצות. כולם מתכנסים סביבו כמדורת השבט, מנסים לגעת בחומו הנעים ודורשים מהאחרים להצטרף אליו. האופטימיזם החינוכי הזה לפיכך הוא בעיני עטיפת צלופן נעימה לעין ולא כבדה לאוזן (אריה קיזל).

יורם אורעד מצביע על דרכים אפשריות לצמצום שחיקתם של מורים: "בתחילת שנת הלימודים הנוכחית קראתי כתבה מטרידה מאד בשם השנה כבר לא אהיה מורה. הכתבה, שנכתבה על ידי מורה בשם דני סטמרי, דנה למעשה בשחיקתם של מורים. היא מתארת את בעיותיו של מורה במערכת החינוך ומספרת על החלטתו לנטוש את החינוך לאחר ארבע שנים ועל סיבותיה. להלן חלק מן הדברים והתייחסותי אליהם".

נראה שההתייחסות כלפי ההשכלה המקצועית שנזנחה בישראל מזה שנים רבות, זקוקה לשיפור משמעותי הן מבחינה תדמיתית והן מבחינת האופי שבו יש לנהלה. ראשית, כדאי להתמקד קודם כל בשינוי במישור המסרים. מסרים אלה, שהם שליליים בחלק ניכר מן המקרים, הופכים אותה מזה שנים רבות לבלתי אטרקטיבית. השינוי הרצוי במסרים יכול להתבטא במגוון פעולות שבהן שינוי היחס אל ההשכלה המקצועית במישור המורה בפרט ובאופן רחב יותר – של המסר מצד מערכת החינוך בכללה. במסגרת הפעילויות במישור זה אפשר, למשל, לארגן אירועים מקדמים כדוגמת פרסום באמצעי התקשורת – טלוויזיה, אינטרנט ואחרים, וארגון תחרויות בין תלמידים (כפי שנעשה למשל בתחום המדעים). שנית, במישור הניהול צריך לחשוב ולתכנן את השיפור כך שניתן יהיה להעניק לתלמידים הלומדים במסגרת השכלה מקצועית, רוחב יריעה גדול יותר ומעמיק יותר (יורם אורעד).

כתבה שפורסמה בתחילת חודש זה ב"הארץ" מדווחת על תכנית המתגבשת במשרד החינוך לצירופם של סטודנטים להוראה אל מורים מנוסים. הכוונה היא להקטין את היחס בין מספר התלמידים לבין מספר המורים. הסטודנטים שיצורפו יהיו סטודנטים בשנת לימודיהם השלישית שלהם. היא נועדה לאפשר התמודדות עם הצפיפות בכיתות הלימוד בישראל, צפיפות שהיא גבוהה באופן משמעותי מזו המקובלת במדינות ה-OECD (יורם אורעד).

הספר עוסק בהיסטוריה המודרנית של לימודי הערבית בבתי הספר היהודיים בארץ ובשינויים שהתחוללו בתחום זה לאורך השנים. הוא עומד על העלייה ההדרגתית בחשיבות השיקולים הביטחוניים והפוליטיים בהוראת הערבית, ועל האופן שבו הדבר גרם ל"יצירת" שפה שאינה מקרבת אלא מרחיקה (יונתן מנדל).

תוכניות הנרקמות במשרד החינוך – המבקשות בין היתר להתמודד עם "מחאת כיתות הסרדינים" מבשרות את המהפכה/רפורמה הבאה בדרך – כיתה אחת, שני מורים. משרד החינוך אינו מתכוון להכניס לכיתה אחת בישראל שני מורים מנוסים, בעלי ותק בהוראה אשר יקלו את העומס אלא עומד להכניס לכיתה "מורה ותיק, מורה טירון".תהיה זו טעות לאמץ שינוי בדגם הכשרת הסטודנטים להוראה על ידי הכנסתם – בטרם עת – לכיתות ולבשר לציבור הישראלי שהסטודנט או הסטאז'ר להוראה (כלומר, המורה בשנתו הראשונה) הוא הבשורה להקלת הלחץ בכיתות (אריה קיזל).

ספר זה הוא כרך ראשון מתוך שניים, אשר אמורים למלא חלל בשדה המקצועי של חינוך וטיפול בילדים ובמתבגרים במצבי סיכון בישראל. מטרת העורכים הייתה לספק לאנשי המקצוע בישראל, הן בשדה הן באקדמיה, כמו גם לסטודנטים המכשירים את עצמם לקראת השתלבות בעבודה חינוכית-טיפולית עם נוער בסיכון, לקט נבחר של מאמרים עדכניים, שרובם מתבססים על מחקר שיטתי ואמפירי (עמנואל גרופר, שלמה רומי).

שנת הלימודים תשע"ה נפתחה לצלילי הכרזות הקדשת השנה למאבק בגזענות ובהסתה. על מחנכי הדור הוטלה המשימה לבער את הגזענות, ולכן אולי ראוי שיכירו את תוצאותיו של מחקר חדש בפסיכולוגיה חברתית, שראה עכשיו אור בכתב העת היוקרתי "Journal of Applied Social Psychology". תמציתו היא זו: קריאת סיפורי העלילה של "הארי פוטר" יכולה לגרום לתמורה מובהקת באופן שבו צעירים תופסים את הקבוצות של זרים, מהגרים, הומואים, פליטים ושונים אחרים. קסמיו של המכשף הצעיר, טוענים החוקרים, מהאוניברסיטאות גרינוויץ' באנגליה ופאדובה, ורונה ומודנה באיטליה, מנצחים לא רק את וולדמורט אלא גם את הנטייה האנושית לדעה קדומה (שיזף רפאלי).

פרופ' רחל ארהרד נמנית עם דור המייסדים של מקצוע הייעוץ החינוכי בארץ ומלווה אותו מראשיתו. בספרה החדש היא מתארת את התפתחות המקצוע, את הישגיו ואת בעיית הזהות שהוא מתמודד אתה; אסופת המאמרים בעריכתם של פרופ' רביב וד"ר רחלי בולס פותחת צוהר לתחומי העיסוק הרבים והמגוונים של יועצים חינוכיים כיום (אביבה שמעוני).

חגי ישראל הם חלק מהתרבות היהודית־ישראלית. אנחנו מבקשים להכיר את מקורותיהם ולחגוג אותם בדרך שתתאים לנו היום. פרקי הספר מקדימים לכל חג וחג מבוא עיוני העומד על עיקרי החג ושורשיו בתרבות היהודית רבת השנים. לאחר כל מבוא מובאת הצעה לטקס משפחתי. הטקסים המוצעים בספר מיועדים למשפחות שאינן פוקדות את בית הכנסת וגם למשפחות המבקשות לציין את החג בביתן לאחר התפילה. כל משפחה מוזמנת לבנות את הטקס המתאים לה (ביני תלמי, רונן אחיטוב, אילת לין).

המורים לאזרחות בישראל (ולא רק הם) נתקלים מדי יום בכיתות הלימוד שלהם בשיח ששורשיו נגועים בנגעי אי סובלנות כבדה וענפיו מלבלבים אלימות שעוד עלולה להבשיל לרצח הפוליטי הבא במהלך הפגנה או לאחריה. הם הראשונים שיותקפו עם פתיחתה של שנת הלימודים החדשה, חשבונות הפייסבוק שלהם יהיו תחת מעקב (גם של חלק מההורים) והם יועמדו תחת מתקפת המקתריסטים שפועלים כבר היום בגלוי ובתמיכת חלק מהמחנות הפוליטיים בישראל (אריה קיזל).

מרד הסְפָרוֹת, ללמוד חשבון אחרת הוא ספר קריאה שנועד לחבב על תלמידים את מקצוע המתמטיקה, וללמדם על מבנהו העשרוני של המספר בדרך לא שגרתית: מושגים מתמטיים בסיסיים, כגון "ספרה", "מספר", "עשרת", "המרה" ו"פריטה", והקשרים הקיימים ביניהם מועברים לתלמיד על ידי תרגום של מצבים במציאות למושגים חשבוניים המעוגנים בעלילה בדיונית (עדנה זקן לוי).

משחקי הדמיון של ילדים הם אמצעי ההבעה והתקשורת העיקרי העומד לרשותם. חשיבותם להתפתחות הילד ולאיכות תפקודו במישורים הקוגניטיבי, הרגשי והחברתי רבה ביותר. משחק הדמיון מהווה כלי עיקרי בחינוך בגיל הרך ובטיפול בילדים. ספר פורץ דרך זה המבוסס על סקירה מקיפה של הספרות הרלוונטית ועל ניסיונו רב השנים של המחבר בוחן את משחקי הדמיון מן הזוויות ההתפתחותית, הרגשית, התקשורתית-חברתית והבין-תרבותית. הוא מציג גם גישה חדשנית לטיפול בילדים באמצעות משחק וליישומי המשחק בחינוך ( שלמה אריאל ) .

ספרו החדש של סמי שלום שטרית, "יהודית ודמוקרטית: מבחן בחינוך — חיבור על חינוך, לאומיות, אתניות ודמוקרטיה" (בימת קדם, 2014), אינו מעורר התרגשות ציבורית מיוחדת. שטרית, כמו אין-ספור מזרחים ואשכנזים שהמדינה מאכזבת אותם, נכנס כבר שנים ב"הגמוניה האשכנזית" ובכל האמצעים — עיון, שירה, פעילות פוליטית ופדגוגית. ההגמוניה האשכנזית המוכה והתשושה מתקשה להגיב (יורם הרפז).

אני כן חכם כתוב מנקודת מבטו של גלעד, ילד שיש לו הפרעת קשב וריכוז והוא מקבל מן הסביבה שלו מסרים שליליים ותחושה שהוא טיפש. הסיפור עוקב אחר פגישותיו עם פסיכולוג שבית הספר שולח אותו אליו כדי לעבור אבחון. כשהפסיכולוג זוכה באמונו של גלעד (לא בלי קושי) מספר לו גלעד על קשייו בבית הספר וגם על הרעיונות ועל הפטנטים שהוא ממציא, על השיעורים וגם על ההפסקות. בסוף הספר מקבל גלעד את האבחון. הוא מבין שני דברים חשובים שיכולים לשנות את חייו: הוא מבין שהוא לא טיפש ושיש לו ADD – הפרעת קשב (יעל דקל).

מרכזו של ספר זה הקביעה כי קיימת אובייקטיביות, זאת בניגוד לרוח 'הפוסטמודרנית' הרווחת שלפיה אין ולא תיתכן אובייקטיביות, שהרי 'הכול בעיני המתבונן' ולכל אחד 'הנרטיב שלו'. באמצעות 'תרגיל החפץ', השווה לכל נפש, מוכיח הספר כי כל אחד מאתנו תלוי בעצם קיומו החומרי-כלכלי בזולת באופן מוחלט. אף שאין מדובר בדעה או בנרטיב, אלא בתיאור אובייקטיבי של המציאות, עובדת התלות ההדדית איננה תופסת מקום בשיח הציבורי והחינוכי, הרווי בתודעת אינדיבידואליזם. אין רע באינדיבידואליזם כמובן, אך הספר מבקש לטעון כי תפיסת האינדיבידואליזם הרווחת בימינו היא, לאמיתו של דבר, חלקית בלשון המעטה. בהתאם מנסה הספר להציע לה תיקון באמצעות הצגת נושאים שעל סדר היום מתוך הקשרים היסטוריים. בספר מוצגת השקפת עולם ובה התייחסות לנושאים מרכזיים כמו הפערים החברתיים, הזהות היהודית והסכסוך היהודי-ערבי. זהו למעשה ספר היסטוריה לאנשים שהיסטוריה איננה מקצועם. הוא מיועד לפיכך לציבור הרחב ולכל מי שהחינוך יקר ללבו (אודי מנור).