האמנם אופטימיזם בחינוך?
במאמר נוקב ועתיר תובנות בוחן ד"ר אריה קיזל את המונח אופטימיזם: "מערכת החינוך בישראל מקיימת שיח כפול סביב מושג האופטימיות. מן הצד האחד, המערכת כבולה בתוכה בשיח דכאני, מנרמל ומקרבן שאין בו זיק אופטימיות (ואולי הוא אפילו פסימי). זהו השיח החבוי, שעליו אין מדברים אבל הוא השיח הנוכח, הנוהג. מן הצד השני, המערכת עוטפת את עצמה בסיסמאות שחוקות ולעוסות אודות אופטימיות ואופטימיזם. זהו השיח החוגג את עצמו בחוצות. כולם מתכנסים סביבו כמדורת השבט, מנסים לגעת בחומו הנעים ודורשים מהאחרים להצטרף אליו. האופטימיזם החינוכי הזה לפיכך הוא בעיני עטיפת צלופן נעימה לעין ולא כבדה לאוזן".
"ואוסיף כאן עוד דבר אחד לפני שאצלול לגופם של דברים – האופטימיות או למעשה ההבטחה לאופטימיות הפכו להבטחה חסרת פשר משום שלחינוך הישראלי – בארכיטקטורה ההיררכית הפנימית שלו היום - אין רבות מה להציע במובן של הטבת מצבו של התלמיד, האדם הישראלי, מבחינה תרבותית, חברתית וכלכלית ולצערי גם מבחינה מוסרית".