תחומי לימוד

בעזרת שאלונים וראיונות-עומק עליהם השיבו 52 מורי ביולוגיה בבתי ספר נוצריים בארה"ב, נבחנו האופנים בהם נלמדת (אם בכלל) תיאורית האבולוציה בבתי ספר נוצריים-אדוקים. רוב המורים לא האמינו בתיאוריית האבולוציה ונמנעו מלהזכיר אותה בפני תלמידיהם. חלק מן המורים אף דחה את תורת האבולוציה מכל וכל וטען שאלוהים יצר את העולם.

מאמר זה דן בסגולות הטמונות בהוראת שירה לתלמידי אנגלית כשפה זרה ברמת תיכון, מציג מנגנון לבחירת שירים ואף מציע עשר פואמות נבחרות. למעשה, השירה יכולה לסייע ללמד אנגלית כשפה זרה מפני שמדובר בחומרים מעניינים המאפשרים לתלמידים להכיר את השפה המדוברת, להיחשף לתרבות הנלמדת, לקשר את החומר לעולם האמיתי ולחוות את האנגלית כשפה עשירה. לא פחות חשוב, הפואמות מאפשרות למורים להכניס עניין לשיעור, להיות יצירתיים ולהציע פעילויות המתאימות לסגנון ההוראה שלהם ולאופי הכיתתי.

בספר זה מנתחת חוקרת הספרות והתרבות נורית גרץ את המיתוסים, הנרטיבים ודגמי העלילה החוזרים בשורה ארוכה של טקסטים מסוגים שונים: יצירות ספרות, מודעות בחירות, מאמרים עיתונאיים, סרטים, נאומים של מנהיגים פוליטיים ועוד. המטרה היא להציג את תפקידם הגלוי והסמוי של טקסטים אלה בעיצוב התודעה הישראלית, ערכיה, תפישת העולם והאידיאולוגיה שלה תוך מתן דגש על המקומות שבהם מיתוסים אלה חורגים מהמציאות העובדתית. ככזה, מחקרה של גרץ מתאים לשימוש בשיעורי ספרות, קולנוע, אזרחות, תקשורת וחברה.

מרכיב מרכזי בפיתוח מיומנויות כתיבה הוא היכולת לערוך, לשכתב ולעבד את הטקסט הראשוני. ואולם, תלמידים נוטים לערוך מעט תיקונים בטקסטים שכתבו, ותיקונים אלה הם לרוב שטחיים. מטרת המחקר היתה לבחון תפיסות של תלמידים לגבי תיקון של טקסט כתוב. ממצאי המחקר הראו שההקשר הבית-ספרי, שבתוכו נעשית הכתיבה, משפיע על קבלת החלטות של תלמידים בתהליך התיקון של הכתיבה. המחברים ממליצים להבהיר לתלמידים את ההיבטים בכתיבה שבית-הספר רואה בהם ערך וכן לתת להם משימות כתיבה פחות מגבילות ויותר אותנטיות (בעלות משמעות עבור התלמיד).

העתקות וחוסר הגינות אקדמית במכללות היא תופעה נפוצה. סקר שנערך בקרב בוגרים מצא כי 86% מהם רימו במהלך לימודיהם. מבין כלל הסטודנטים, התגלה כי סטודנטים לעסקים מוסריים פחות בהשוואה לסטודנטים מפקולטות אחרות ומגלים סובלנות רבה יותר כלפי רמאות. מחקרים רבים בעבר כבר ניסו לעמוד על הגורמים הדמוגרפיים, הנסיבתיים והפסיכולוגיים המאפיינים את מקרי ההעתקה והרמאות במכללות כדי לנסות ולמגר את הופעה או לפחות להפחית את תדירותה.

מה קורה ללימודי האמנויות בבתי הספר בישראל, המחויבים למדיניות "תחומי הליבה"? שעתיים שבועיות בלבד מוקצבות לכל חמשת תחומי האמנויות – אמנות חזותית, מוזיקה, תיאטרון, מחול וקולנוע – הנשארים ברובם מחוץ למערכת הליבה. צמצום זה מרחיב ומעמיק את הפער החברתי והכללי בין ילדים שהוריהם יכולים לממן עבורם חינוך אמנותי באופן פרטי, לבין ילדים שהוריהם אינם יכולים לאפשר זאת. זאת ועוד: השלכות מדיניות הליבה משפיעות גם על המורים לאמנות, רובם למעשה נשים, ועל הבטחון התעסוקתי שלהן, החלש ממילא.

החברה הישראלית מבקשת בשנים האחרונות לקדם השתלבות של השתלבות של גברים חרדים באקדמיה ובשוק העבודה. בנוסף להיעדר שליטה מספקת במתמטיקה ובאנגלית, חסם בדרך להשתלבות זו הוא היעדר שליטה במיומנות הכתיבה העיונית בעברית. זאת, מפני שהכתיבה בישיבה שונה במאפייניה מהכתיבה העיונית הנדרשת באקדמיה. מחקר זה מתאר את מאפייני הכתיבה העיונית של סטודנטים חרדים, ואת אופי ההתנסות בכתיבה בישיבה. בסיומו מוצגות המלצות העשויות לשפר את תוכנית הלימודים לכתיבה אקדמית לאוכלוסיית הגברים החרדים.

מאמר זה מבקש להגן על הרלוונטיות של מושג אי-ההסכמה (dissensus) מבית מדרשו של הפילוסוף ז'ק ראנסייר, לחינוך לאמנות בפרט, ולהקשרים חינוכיים רחבים יותר בכלל. טענה זו מבוססת על מחקר המתואר במאמר, במהלכו המחברת השתמשה באי-הסכמה כדי לנתח את האופן בו מפגשים של בני נוער עם אמנות עכשווית תורמים לשינוי אופניי ההתבוננות שלהם והתייחסותם ליצירות אמנות ולסביבה המקיפה אותן, כמו גם לשינויים ביחסם לעצמם ולזולתם. שינויים אלה מכונים במאמר "אירועי סובייקטיביזציה".

82% מהמורים בארצות הברית הם לבנים, אבל רוב התלמידים במדינה אינם מזדהים כלבנים. בשיעורי הספרות מוצע לתלמידים אלה קורפוס קריאה לבן בעיקרו. אלא שאם על המורים לספרות להקנות לתלמידים את הרגל הקריאה ואת אהבתה, עליהם לחשוב-מחדש על מה שהם דורשים מהתלמידים לקרוא

כדי לנהל בהצלחה שיעור מדעים באופן מעניין ויצירתי יש להשקיע בהכנה מוקדמת, לשלוט במהלך השיעור ולהרבות בתנועה. כדאי להכין מראש אמצעי המחשה מפתיע, מיוחד ומעניין. אין להקריא מתוך דפים, אלא רק להציץ בהם מדי פעם במידת הצורך כדי לא לשכוח דבר מה חשוב. בתחילת השיעור יש להודיע מה מטרתו ובסופו יש לסכם את מה שנלמד בו. לא נותנים מידע בחינם, אלא קודם כל דורשים מהתלמידים להשיב על שאלות

לאורך שנים רבות התמידו מורי ההיסטוריה בבתי הספר בהתנגדותם, שלא בטובתם, לשינויים בהוראת המקצוע. ייתכן שהתעקשות זו שלא לקבל שיטות חדשות נובעת מתפיסתם את מקור הידע המרכזי בשיעור כספר הלימוד שהציג את החומר הדיסציפלינרי כסיפור סגור וחתום. חלק משינוי שיטות ההוראה כרוך גם בהבנת ההיסטוריה לא כסיפור מוגמר אלא כסיפור נתון לפרשנות והתאמת המשאבים החינוכיים לתפיסה היסטוריוסופית ופדגוגית זו. לצד פיתוח אמצעים פדגוגיים ייעודיים לשיעורי ההיסטוריה ברמות השונות, נרשמה התעלמות מהאפשרות להשתמש בכיתה בחומרים קיימים, שאינם שייכים באופן מקורי לתכנית הלימודים.

המנצח ליאונרד ברנשטיין קיים בשנים 1958 עד 1972 בניו יורק סדרת קונצרטים לילדים שבה ניסה להשיב על השאלה על מה מדברת המוסיקה. הוא שלל כמה חלופות, ולבסוף טען כי המוסיקה אינה מספרת סיפור, מציירת תמונה או מתארת רגש. לדבריו, למוסיקה יש משמעות משלה – ועל המאזינים מוטל לגלותה. ברנשטיין הקדים דור שלם של חוקרים בחינוך המוסיקלי הרואים ביכולתם של תלמידים להרהר ולדבר על החוויה המוסיקלית שלהם כלי חשוב בהתפתחותם המוסיקלית.

כיצד בוחנים ומעריכים ספרי לימוד באזרחות? לפי הכתוב בפרק זה, יש לבדוק עד כמה מצליחים הספרים להקנות ערכים דמוקרטיים לתלמידים. זאת ניתן לעשות בין השאר באמצעות הצגת השאלות הבאות:

לימודי המוזיקה נתפסים על פי רוב כשוליים ורחוקים ובוודאי פחות רלוונטיים לתלמידים מנושאי הליבה המקובלים. בתי הספר הכלליים, בעקבותיהם המוסדות להשכלה גבוהה, ובהתאמה, גם המוסדות להכשרת מורים, שומרים את תולדות המוזיקה רק לשולי המערכת. אל מול משאבים מוגבלים וזמן מצומצם המוקדש לנושא, זקוקים המורים לדרכי הוראה חדשות ואפקטיביות לשילוב הדיסציפלינה לתוך השיעורים האחרים העוסקים למשל באמנויות הפרפורמנס (מיצג) או במסגרת הלימודים ההומניסטיים, על מנת שהנושא לא יידחק לחלוטין מחוץ למערכת.

פרק זה מצביע על טשטוש הגבולות בין היסטוריה לספרות, באופן המאפשר ליישם טכניקות ניתוח ספרותיות על טקסטים היסטוריים, במסורת שיצר היידן וייט. וייט זיהה בעבודותיהם של היסטוריונים ופילוסופים של ההיסטוריה במאה ה-19 סגנונות רטוריים שונים שבאמצעותם הציגו את ניתוחיהם ההיסטוריים, וכן ארבעה ז'אנרים ספרותיים שדרכם הוצג "הסיפור ההיסטורי' שלהם: רומנטי, טרגי, קומי ואירוני.

ספר זה נכתב כמסגרת תאורטית מנחה לתוכנית לימודים להוראת מקורות יהודיים, והרלוונטיות שלו התחזקה בעקבות הדיון המתמשך על הדתה.
הספר מנתח באופן חריף את דרכי ההוראה המקובלות של המקורות והמסורת היהודית, ומציג את גישת ההוראה הערכית-רלוונטית.

מבקר הספרות והעורך הספרותי הנודע מלקולם קאולי יצר תיאוריה של תהליך הכתיבה הספרותי על סמך דברים שאמרו רבים מגדולי הסופרים במאה העשרים בראיונות שעסקו בדרכי עבודתם. קאולי הציג ארבעה שלבים של כתיבה: 1. מציאת הרעיון 2. דגירה 3. טיוטה ראשונה 4. שכתוב ועריכה. שלבים אלה יכולים להיות רלוונטיים לתחומים רבים של חשיבה, לימוד ויצירה.

שיטת הקריאה בסינית המנדרינית, שבה יש סימנים רבים מאוד, מקשה על מי שמבקשים ללמוד את השפה. מחקר זה בחן את השפעתם של עזרים ויזואליים כתמונות, קומיקס ואימוג'י על הישגיהם של תלמידי מכללה אמריקאית הלומדים סינית כשפה זרה.

על האופן שבו מורים מעריכים את תלמידיהם ואת הישגיהם במקצועות הלימוד השונים נכתב רבות. מחקרי העבר בנושא זה התמקדו במיוחד, אם כי לא באופן בלעדי, ביכולת המתמטית של התלמידים ובניסיון להבין האם הערכותיהם של המורים את ביצועי התלמידים מדויקות, או שמא הן חושפות הטיות. כדי להימנע מהשפעת ההטיות הגזעיות והמגדריות נבדקו במחקר עם בקרת אקראיות (randomized controlled study) הערכותיהם של 390 מורים ל-18 פתרונות מתמטיים אליהם קושרו באופן רנדומלי שמות טיפוסיים למגדר ולגזע. מבין המורים היו 350 נשים ו-40 גברים, 255 לבנים, 48 שחורים, 68 היספאניים ו-19 המוגדרים כ"אחרים".

הכנס הבין-לאומי הרביעי לכתיבה אקדמית ייערך ב-7-6 ביולי 2020 במכון מופ"ת בתל אביב, ויעסוק בנושא העיצוב מחדש של תהליכי הכתיבה וההוראה בתחומים כטכנולוגיה, הערכה, שיווק המחקר וההיבט האישי בכתיבה אקדמית. להגשת הצעות יש ללחוץ על הפריט המלא