אקטואליה

לומדים מפינלנד מביא לקורא עדות ממקור ראשון על הצלחתה של מערכת החינוך הפינית במהלך שלושה עשורים להיחלץ מבינוניות מדשדשת ולהיהפך למופת עולמי של חינוך איכותי ושוויוני. מתוך התפלמסות ביקורתית עם הגישה העסקית-תחרותית ועם מגמת הסטנדרטיזציה המאפיינות את הרפורמות החינוכיות של ימינו, מציג לפנינו פרופ' סאלברג בכתיבתו השיטתית והכריזמטית את מאפייניה המרכזיים של "הדרך הפינית": תקצוב ציבורי במלואו, הימנעות מהרחבת שעות הלימוד ומהעמסת שיעורי בית, התנגדות לבחינות חיצוניות ולהערכות מספריות, שכלול ההוראה הפרטנית מתוך קשב לצרכיו ולקשייו הייחודים של כל תלמיד, העצמת האוטונומיה של המורים, בניית אקלים חינוכי של אמון ואחווה, פיתוח השכלה כללית וטיפוח מיטבי ושוויוני של אישיות התלמידים (פאסי סאלברג).

מה היא המדיניות המומלצת לשיפור החינוך בעת הזו? האסופה שלפניכם נכתבה עבור השר החדש, אישה או גבר, שייכנס למשרד החינוך. מטרת קובץ המאמרים הזה היא כפולה: להציע לשר/ה הנכנס/ת נקודות מבט שונות על מה שנדרש למערכת החינוך הישראלית בזמן הזה; וליצור שיח מושכל בין אנשי החינוך באשר הם: בתי הספר, אקדמיה, משרד החינוך, ראשי רשויות ובעלי-עניין אחרים (אברהם פרנק ואורן יהי-שלום).

שליפה מכוונת של זיכרונות מביאה אותנו לשכחה של חוויות אחרות שמתחרות עם הנושא שבו נזכרנו. במילים אחרות, עצם פעולת ההיזכרות היא אחת הסיבות העיקריות מדוע אנו שוכחים. מחקר בריטי חדש שעסק בנושא הוא מהראשונים שבודד את מנגנון השכחה במוח האנושי באמצעות סקירות MRI. שורת נבדקים נתבקשה להיזכר במשהו שלמדו לפני כן, והחוקרים צפו בדחיקה אקטיבית של זיכרונות אחרים לטובת הזיכרון שהנבדקים התבקשו לשלוף. המחקר מחזק את ההבנה של השנים האחרונות ששכחה אינה פעולה פסיבית, אלא פעולה אקטיבית שמתרחשת, בין השאר, בזמן שאנו נזכרים בדברים אחרים (אתר חברת מתודיקה).

אגף א' להכשרת עובדי הוראה במשרד החינוך פרסם חומרים חדשים הנוגעים לתכנית "אקדמיה-כיתה": "התכנית שבבסיסה היעד של חיזוק השותפות בין האקדמיה לבין בתי הספר והמחוזות, נועדה לתת מענה לשלושה אתגרים מרכזיים: קידום למידה משמעותית בכיתות על ידי שילובם של שני מבוגרים העובדים בו-זמנית בכיתה; שיפור ההכשרה של סטודנטים להוראה והפיתוח המקצועי של המורים המנוסים; פיתוח של מסלולי קריירה החל מסטודנט, דרך המתמחה ועד למורה מכשיר סטודנטים ומדריך פדגוגי מטעם המוסד האקדמי" (אגף א' להכשרת עובדי הוראה, משרד החינוך).

בספר מאויר זה מסופרים אירועי השואה בהאנשה מפיו של סוס עץ אשר ניתן כמתנה לילדה ברוניה ביום הולדתה החמישי – וכמוה – שרד את תלאות השואה ועלה עמה לארץ ישראל. זהו סיפור של שואה לצד תקומה והוא מזמן דיאלוג מותאם לילדים סביב ערכים הומניים ואוניברסאליים. "חיבוק של אהבה" נכתב על-ידי הפסיכולוגית ד"ר מצליח-ליברמן והינו כלי פדגוגי בלבוש של סיפור לילדים, מיועד לגיל 5-8 ומתחשב בהתפתחות הרגשית והקוגניטיבית של הילד הצעיר (גילה מצליח-ליברמן).

המגוון העצום של מקורות וערוצי מידע פותח בפני הילדים מרחבים חדשים להתפתחות אישית וחברתית, אך הוא גם יוצר בלבול רב, התפזרות, קשיים בהתמקדות ובריכוז, בעיות קשב והסתגלות וטשטוש גבולות וערכים. כיום יותר מבעבר, תפקיד המורה-מחנך מורכב יותר וברור פחות: שינוי סביבת החיים של הילדים מחייב אותו, כמבוגר משמעותי עבורם, ללכת בדרך שתעצים אותו ואת התלמידים ותגשים את תפקידו כמחנך משמעותי, המעצב ומשפיע על דור ההמשך. כיצד עושים זאת? ד"ר גילה כהן זלכה, מרצה וראש מגמה באוניברסיטת בר אילן ובמכללה האקדמית אחוה, חוקרת התנהגות ילדים במדיה לגווניה, ובמסגרת זו היא בחנה את הכלים המאפשרים השגת יעדים אלה בעבודתה עם "ילדי המסכים" (רווית שרף).

אחרי שוויתרה על לימודי כתב היד מנהיגה מערכת החינוך הפינית עוד מהפכה ראשונה מסוגה בעולם: בתי הספר לא ילמדו עוד לפי "מקצועות" או "נושאים" (כמו גאוגרפיה והיסטוריה), אלא לפי תחומים "רוחביים" שבהם ירכשו התלמידים את שלל הכישורים הדרושים להם לעולם העבודה.הרפורמה באה על רקע השינוי שהביאו איתן המודרניזציה, התעשייה והטכנולוגיה לעולם העבודה לעומת זה שהיה קיים לפני כמאה שנה למשל. התקווה היא לאפשר לתלמידים לפתח כבר בשנות התיכון את כישוריהם המקצועיים והאינטלקטואליים בהתאם לנטיותיהם.

למרות שאסופת המאמרים "כן בבית ספרנו: מאמרים על חינוך פוליטי" נוטה לברוח מהשדה ומקיימת רק חלק מההבטחה שלה – לדון בחינוך פוליטי בבית הספר – יש בה מאמרים מעניינים וחשובים. האסופה "נשיאה באחריות בחינוך: בין גיבוש להתמוססות" ראויה לכל שבח בעיקר בשל השאלה שהיא מעלה: מי אחראי למערכת החינוך (יורם הרפז).

הספר לא חושך לא אור עוסק באופן מקיף בנושאים הקשורים לאיכות החיים של תלמידים וסטודנטים עם ליקויי ראייה ועיוורון בישראל. בספר תמצאו סקירה, פרשנות, ביקורת וחלופות המוצעות למערך התמיכה המורכב הקיים בישראל עבור הלומדים, החל בלידה ועד ההשתלבות במוסדות להשכלה גבוהה. הספר כולל פרק אשר נכתב בסיוע האגף לתלמידים עם ליקויי חושים ובו מוצג לראשונה מודל העבודה הייחודי של האגף – המודל המחוזי. עוד תמצאו בספר את מסמך ההנגשה המעודכן, המציע התאמות והנחיות להנגשת בתי הספר וסביבתם. כמו כן מוצעות תכניות לימודיות-חברתיות עבור תלמידים ועבור סטודנטים עם ליקויי ראייה ועיוורון ותכניות לימוד של הנושא עבור תלמידים שבכיתתם משתלב תלמיד עם ליקויי ראייה ועיוורון. בספר מוצגים גם ממצאי מחקרים אחרונים בתחומים הללו ופרק המציג בהרחבה את הפן הרפואי ואת החדשות האחרונות הקשורות לטיפול בליקויי ראייה ולמעקב אחריהם. רוב המידע הקיים בספר אינו מצוי ברשת האינטרנט, לא בעברית ולא באנגלית (איתי הס).

המטרה של מחקר זה הייתה לבחון את ההשפעות של תכנית הכשרה בניהול זמן על השליטה הנתפסת בזמן ועל המתח הנתפס בהקשר של השכלה גבוהה. כפי שנחזה, הלחץ הנתפס פחת והשליטה הנתפסת על הזמן עלתה לאחר ההכשרה, בעוד שהדרישות לא השתנו (Hafner, Alexander; Stock, Armin; Oberst, Verena, 2015).

בכיתה ו' מורים מפלים לרעה את הבנות לעומת הבנים בציוני המתמטיקה. התוצאה, כפי שמראה מחקר של פרופ' ויקטור לביא וד"ר אדית זנד, היא היעלמות בנות ונשים בגיל התיכון והאוניברסיטה מהמקצועות המדעיים – ופגיעה בהשתתפותן בשוק העבודה. החלק המרכזי של המחקר מתמקד בהשלכות של הטיה סטראוטיפית זו. מאחר שמורים מוצבים בכיתות באופן אקראי לחלוטין, כפי שנבדק והוכח במחקר, ניתן היה לבחון לא רק את מידת ההטיה ותוצאותיה בגיל בית הספר היסודי, אלא גם את ההשלכות ארוכות הטווח של ההטיה הזו – כיצד העובדה שיש מורה שמאמין שבנות פחות טובות במתמטיקה ומתייחס אליהן באופן שונה מהתייחסותו לבנים משפיעה על המשך דרכן האקדמית (דפנה מאור).

ג'יי הורוויץ מתייחס בבלוג שלו ב-Horizon Report שהמהדורה להשכלה גבוהה לשנת 2015 שלו התפרסמה לאחרונה: "הדוח די מדייק במגמות שהן מובנות מאליהן, ומפספס בסוגיות שהן מורכבות יותר. מתברר שלטווח הקצר איננו זקוקים למומחים כדי לזהות מגמות הקשורות לטכנולוגיות בחינוך. אם זאת, דווקא לא היה מזיק אם היו לנו מספר מומחים שהיו מסוגלים לראות מעבר לצפוי והשטחי" (ג'יי הורוויץ).

אנו מבקשים להביא לידיעתכם כי ראמ"ה (רשות ארצית למדידה והערכה בחינוך) פרסמה לציבור דוח מנתוני מחקר טאליס 2013. מחקר טאליס (Teaching and Learning International Survey – TALIS), הנערך על ידי הארגון הבין-לאומי לשיתוף פעולה ופיתוח (Organization for Economic Co-operation and Development – OECD), הוא מחקר בין-לאומי מקיף בנושא עבודתו של המורה והסביבה הלימודית בבתי הספר. מטרתו העיקרית היא לספק מידע השוואתי ושימושי על אודות מורים שמלמדים בכיתות ז', ח' וט' ועל אודות מנהליהם.

המחקר נועד לזהות את מוקדי המשיכה ומוקדי הדחיה של מקצוע ההוראה ולהתוות דרכי פעולה שיהפכו אותו לאטרקטיבי בעיני מועמדים ראויים. שתי קבוצות נבדקים השתתפו במחקר: א. צעירים שהגיעו ל"ימים פתוחים" במוסדות אקדמיים וברובם אינם מתכוונים כלל לפנות להוראה (n=358). ב. סטודנטים העוברים הסבה מקצועית להוראה, לאחר שעסקו במקצועות אחרים (n=186). הנבדקים מלאו שאלון שבו התבקשו להעריך את החשיבות שהם מיחסים לשיקולים שונים בעת בחירת מקצוע בכלל ובאיזה מידה הם מתקיימים במקצוע ההוראה. בדיקת הפער בין ההערכות המקבילות הצביעה על מאפיינים שקיימים בהוראה בצד מאפיינים שנתפסים כחסרים בהוראה (רחל ארנון, פנינה פרנקל, עדנה רובין).

סקרנות לא תמיד נחשבה תכונה חיובית, מזכיר לנו העיתונאי הבריטי איאן לזלי בספרו החדש על נושא הסקרנות "Curious", ובתרגום חופשי לשמו המלא: "מסקרן: התאווה לדעת ולמה עתידך תלוי בכך". למעשה, היא כמעט תמיד נחשבה בעיני רבים חשודה. כיצד להתייחס ליצר הסקרנות? מהו התמהיל הנכון? לפי ספרו של לזלי, ולפי ההשלכות ההיסטוריות שהוא מצא לדיכוי הסקרנות או עידודה לאורך השנים, התמהיל הוא זה: כמה שיותר סקרנות, תמיד. כמה שיותר שאלות, מהבסיסיות והטיפשיות ועד מרחיקות הלכת והמוגזמות. את כל אלה יש לעודד, כי העלאת שאלות היא לא פחות מצורך הישרדותי (שיזף רפאלי).

יש הרבה מה לאהוב במדיניות הפנים של הנשיא אובמה, עליה הכריז החודש בנאום מצב האומה (State of the Union address): שירותי בריאות, חופשת לידה, מכללות ברות-השגה. אך יש משהו אחד שטעה בו. כחלק מהבטחתו להכין ילדים אמריקניים לעולם תחרותי יותר ויותר, הוא נדר "לשמור על אינטרנט חופשי ופתוח" ו"להרחיב את השגתו לכל כיתה ולכל קהילה". טכנולוגיה רבה יותר בכיתה משמשת כבר זמן רב תרופת פלא של קביעת מדיניות. אך עדויות הולכות וגוברות מראות שהרעפת כלים מתוקשבים לא תצמצם את הפערים בכיתה בחינוך. יתרה מזאת, היא תרחיב אותם (Susan Pinker).

אימפרוביזציה אינה 'שליפה מהמותן' אלא התמודדות יצירתית עם אי-הוודאות השורה בחדר החזרות בתאטרון, בהוראה בכיתה ובחיים בכלל. אך האם ניתן ללמד לאלתר בין שמדובר באמנות או בהוראה? כיצד ניתן ללמד זאת, אם אימפרוביזציה היא מעשה ספונטני, בלתי-צפוי ויצירתי? כיצד ניתן ללמד להתכונן למה שלא ניתן לחזותו, לאירוע מפתיע שאינו מתוכנן ביסודו? פרדוקס זה נמצא בבסיס האתגר של הספר. מודל הוראה מאלתרת (improvisational teaching) עשוי להיות מפתח להתמודדות עם מורכבות זו, שהיא דחופה ומבקשת מענה בהכשרת מורים בפרט ובמעשה ההוראה בכלל (נפתלי שם טוב).

הספר "הצבת הידע של אנשי חינוך העובדים בשדה במרכז הכשרת המורים: חשיבה מחדש על המדיניות ועל הפרקטיקות של התואר השלישי היישומי בחינוך" הוא אחד מחמישה פרסומים המתארים את תאגיד המוסדות של פרויקט קרנגי (The Carnegie Project on the Education Doctorate – CPED) ואת מאמציו להגדיר מחדש את התואר השלישי היישומי בחינוך. הספר הוא כרך ערוך המספק סקירה רחבה של האסטרטגיות השונות ושל התוצאות מהשלב הראשון של ההתאגדות של תאגיד המוסדות של פרויקט קרנגי בשנת 2007. הטקסט הזה טוען באופן משכנע שידע אנשי החינוך העובדים בשדה מוצב כדי לשנות את החינוך (PK-20) באופן חיובי ועמוק יותר מאשר מאמצים נוכחיים רבים במחקר וברפומה חינוכיים (Jenice L. View).

ריבוי חסידים לשיטה, כתב ניטשה, "אינו בהכרח עדות נגדה". כלומר, חיבה המונית למושא כלשהו — ספר למשל — אינה מעידה בהכרח על נחיתותו; בדרך כלל כן, אבל לא תמיד. בקיצור, רב מכר אינו בהכרח ספר רע. רב המכר של וילינגהם "למה תלמידים לא אוהבים את בית הספר? ואיך אפשר לגרום להם לאהוב אותו?" הוא ספר מצוין. וילינגהם, חוקר מוח וקוגניציה מהמחלקה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת וירג'יניה, מתאר תשעה מאפיינים יסודיים של המוח והחשיבה ומפיק מהם עקרונות מנחים להוראה. הספר כתוב בחוכמה ובחן, ומתוך אמפתיה רבה למורים. ספר מענג ומועיל (יורם הרפז).

הנרטיב הממוקף – הנרטיב המזרחי החדש שעומד במרכז השיח המזרחי הרדיקלי – יוצא נגד שלילת הציונות את המזרחיות-ערביות ומעמיד את עצמו כאלטרנטיבה זהותית, אינטלקטואלית ואסרטיבית. ספרו של אריה קיזל בוחן את עלייתו והתבססותו של הנרטיב המזרחי אשר מהווה נקודת ציון במאבק הנרטיבים המתנגשים כביטוי לרצונן של זהויות לבטא את עצמן כנפרדות והיברידיות באתרי הישראליוּת (אריה קיזל).