ניידות של מרצים בכירים, תנועה ומעברים בין מדינות ובין תרבויות, נחשבים לצעד מבורך וחשוב במהלך הקריירה האקדמית בהשכלה הגבוהה (Kim, 2017). אך על אף שכיחותה ההולכת וגוברת של התופעה בקרב מורי מורים ברחבי העולם, בישראל היא עדיין לא מקובלת. זאת למרות דרישות המועצה להשכלה גבוהה לשפר ולהעלות את רמת הסגל ולקדם ולעודד אפשרויות מחקר בינלאומיות (Yemini et al., 2017).

משטרים פוליטיים מסוגלים להשפיע עמוקות על מערכת החינוך, ולהביאה עד כדי מהפכה. מאמר זה מראה כיצד ממשלות ג'מאל עבד אל נאסר (1970-1954), אנואר סאדאת (1981-1970) וחוסני מובארק (2011-1981) שינו את מערכת החינוך במצרים – לטובה ולרעה. הפרספקטיבה ההיסטורית שמציע המאמר משקפת את ההישגים, הבעיות, ההשלכות והאתגרים הכרוכים בשינוי ופיתוח של מערך לימודים כלל-ארצי.

מאז תחילת המאה העשרים ואחת, קהילת החינוך העולמית העניקה תשומת לב רבה לקידום החינוך בהקשרים חברתיים ופוליטיים מעוררי מחלוקת, באיזורי סכסוך ובמרחבים בלתי בטוחים. תשומת לב זו באה לידי ביטוי מוסדי בצמיחתו של תת-תחום חדש בשם חינוך במצבי חירום (Education in Emergencies).

מאמר זה מבקש לבחון באופן ביקורתי הנחה חשובה המהווה את אחת מאבני היסוד בשיטתו של פאולו פריירה ובפדגוגיה הביקורתית בכלל (לפחות במסורת הפדגוגיה הביקורתית הנאו-מרקסיסטית אירופאית). פדגוגיה זו מנתחת את החברות במונחים של מנגנוני דיכוי ורואה בחינוך אמצעי לתיקון עוולות ולשחרור מאי צדק.  מטרת הכותב היא להציע פדגוגיה ביקורתית חדשה שנשארת נאמנה לרוחו המקורית של פריירה אך מסמנת כיוון חדש.