האסופה החינוכית שהוציאה באפריל 2010 העמותה האמריקאית לפיתוח מיומנויות עתידיות (Partnership for 21st Century Skills ) היא מלאכת מחשבת של חשיבה פדגוגית שמובילי החינוך בעולם נטלו בה חלק. בקובץ המאמרים סקירות מרתקות על דרכי למידה רצויות ומיומנויות למידה שנכתבו בין היתר ע"י מובילי החינוך הבאים: Linda Darling-Hammond, Chris Dede, Rebecca DuFour, Richard DuFour, Douglas Fisher, Robin Fogarty, Nancy Frey, Howard Gardner, Andy Hargreaves,. כל אחד מן המאמרים מציע גישה חינוכית מושכלת לפיתוח מיומנויות קוגניטיביות של תלמידים ודרכי הוראה הנדרשות לכl בעתיד. אחד המאמרים המעניינים הוא "חזון סינגפור : ללמד פחות אך ללמוד יותר" ( נכתב ע"י RICHARD DUFOUR ). מאמר מעניין אחר הוא : "מודל להערכת מיומנויות למידה במאה ה21 ( Douglas reeves ). עורכי קובץ המאמרים הם James Bellanca and Ron Brandt.

רשימה ממוינת יעילה ומועילה של מודלים תיאורטיים לתכנון למידה המייצגים גישות קונסטרוקטיביות, בייהווירסטיות וקוגניטיביות לצד מודלים אחרים ושונים לתכנון למידה. הרשימה המועילה נערכה ע"י הדוקטורנטית הקנדית Donna Feledichuk הלומדת באוניברסיטת קלגרי. הרשימה נאספה ונערכה מתוך הנחת יסוד כי המודלים לתכנון למידה המוצגים יוכלו לסייע ללמידה מקוונת או לתכנון למידה מקוונת אפקטיבית.

סקירת ביקורת על ספרו של לב ויגוטסקי , חשיבה ודיבור . ישנה הסכמה כי זהו ספרו החשוב ביותר של לב ויגוטסקי. " בספר הזה ישנה ביקורת עניינית ומעמיקה של ויגוטסקי על התיאוריות של ז'אן פיאג'ה. יפה מאוד שבהוצאה בעברית חשבו לצרף גם את תגובתו של פיאג'ה. התייחסויותיו של ויגוטסקי בתיאור התיאוריה של פיאג'ה, הביקורת עליה ואח"כ התגובה של פיאג'ה מחכימות ומעניינות. "גם התרבות והאופן שבו כל אחד מהאישים מציג את תורתו של השני וגם האופן שבו הביקורת מתבצעת כל אלה מאלפים בעיני וצריכים לשמש דוגמה ומופת". "מרתקת אותי הטענה (והפיתוח וההנמקה) של ויגוטסקי (והופתעתי שפיאג'ה נוח מאוד גם עם אותה הטענה) שמידה מסויימת של אוטיזם היא דבר נורמלי אצל כל אדם. מעניינת הטענה (שוב, שוררת פה הסכמה בין השניים) שכל התנהגות היא הסתגלות ושהסתגלות היא תמיד סוג כלשהו של שיווי משקל (יציב או לא יציב) בין הטמעה והתאמה" ( שלמה יונה) .

סקירת ביקורת מרתקת של אמנון כרמון על ספרו של קירן איגן, שהתפרסם במקור ב־1997,ספר הנחשב אחד הספרים החשובים והמעניינים ביותר שהתפרסמו בתחום החינוך בשנים האחרונות. הוא חשוב מפני שהוא מציג תאוריה גדולה של חינוך שיש לה השלכות משמעותיות ומעשיות ביותר על מטרות החינוך ועל אופני הפעולה שלו. הספר מעניין מפני שהתאוריה של איגן מקורית, מורכבת ומלאה בבעיות ובמתחים פנימיים כדרכן של תאוריות טובות. התאוריה אינה משתבצת יפה באף לא אחת מהמגירות העמוסות לעייפה של השיח החינוכי הרווח, והיא עוסקת בהקשרים היסטוריים ותרבותיים רחבים שחורגים הרבה מעבר לתחומי הדיון של "ספרי חינוך" רגילים. הטענה המרכזית של איגן היא שאין הבנה אחת אלא חמישה "סוגי הבנה" ושכל סוג נובע מהתפתחותם של "כלים קוגניטיביים" מיוחדים.

חקר המוח עוסק בתחומים רבים המשיקים לשאלות פדגוגיות בסיסיות, אך מפתיע לגלות שעד כה לא נעשה שימוש שיטתי בממצאיו הרלוונטיים בחשיבה ובמעשה החינוכיים, והפער בין התחומים – חקר המוח וחינוך – נותר עמוק ולא מגושר. במאמר זה אנו מבקשים המחברים להתמודד עם אתגר השיח שבין החינוך למדע בכלל ולמדע המוח בפרט ולהמחיש את הרלוונטיות של חקר המוח להתגבשותו של תחום חדש – נוירו־פדגוגיה. הם מדגימים את הרלוונטיות של חקר המוח לחינוך באמצעות התמקדות בבחינת תקפותה המדעית של מטפורת המְכָל – מטפורה המכוונת במידה רבה מאוד את החשיבה והעשייה הפדגוגיות. המאמר בוחן את תקפותה של מטפורה מכוננת זו על בסיס ממצאים מחקר המוח ומצביע על הצורך ליצור שפה חינוכית חדשה התואמת למבנה המוח. לדעתם, הכללת ידע מתחום מדעי המוח במסגרת השיח הפדגוגי יכולה להוות בסיס לקבלת החלטות מושכלת בתחום החינוך ( אהוד נורי , יעל עדיני , אבי קרני) .

מאמר זה קיבץ כמה מחשבות רווחות על הסכנות והסיכויים של מדעי המוח החינוכיים, וגיבש אותן באמצעות דוגמאות לדרכי עבודתם של מדעי המוח. תחילה הצגנו שמונה הסתייגויות מן הניסיונות הנוכחיים לחבר בין החינוך למדעי המוח. החוקרים עמדו על כך שגם אם יהיה אפשר להתגבר עקרונית על ארבע ההסתייגויות המדעיות – שעניינן מציאה של מכנה משותף לשיטות, לנתונים, לתאוריות ולפילוסופיות של שתי הדיסציפלינות – ייוותרו ארבע הסתייגויות הקשורות בתיאום המעשי ביניהן. אחר כך הם בחנו מחדש את שמונה ההסתייגויות, והפעם הביאו דוגמאות מן הספֵרות הנוירו־מדעיות שמצביעות על פוטנציאל לסינרגיה בין חינוך למדעי המוח. הטענה העיקרית שלהם היא שאף על פי שההסתייגויות מאתגרות את מדעי המוח החינוכיים, הן מייצגות גם הזדמנות למחקרים חדשים ופורצי דרך ( סשנק ורמה, ברוס ד' מקנדליס ודניאל ל' שוורץ ) .

התובנות של הפרופסור לפסיכולוגיה אנדריו מלצהוף על תהליכי למידה . פרופסור מלצהוף אשר פרסם לאחרונה סקירה מרתקת על תהליכי למידה בכתב העת Science הוא אחד המומחים המובילים בעולם לתחום התפתחות הילד והפעוטות. בסקירתו המלומדת המבוססת על מאות מחקרים בתחומי התפתחות הילד והנוירופסיכולוגיה מציג פרופסור Andrew Meltzoff את התובנות העיקריות שהתגבשו בקרב חוקרים עד היום לגבי תהליכי למידה אצל ילדים. המחקרים החדשים מחזקים במיוחד את חשיבותם של שלוש עקרונות לגבי למידה אצל ילדים: הלמידה היא ביסודה חישובית , ומבוססת על יכולות מוקדמת לזיהוי ופענוח דפוסים וצורות. הלמידה היא ביסודה חברתית וכבר בגיל צעיר מבוססת על אינטראקציה עם אחרים. טכנולוגיות אינטרנט חדשניות כגון רשתות חברתיות ( פייסבוק וכדומה ) מבוססות , על כן, על הצורך החברתי של בני אדם ללמוד ביחד ואחד מהשני. הלמידה מבוססת על תשדורות ממעגלי מוח אשר אצל הלומדים נעים באותו כיוון ומתבייתים על מעגלי קליטה דומים. ילדים צעירים צריכים דבר ראשון תקשורת חברתית על מנת ללמוד ורק אח"כ טכנולוגיה אבל השילוב בין השניים יעיל ביותר לתהליכי הלמידה טוען פרופסור Andrew Meltzoff.

בתי ספר כיום אינם מכשירים כלל תלמידים למיומנויות קוגניטיביות של ארגון החומרים , קבלת החלטות פתרון בעיות וחשיבה יצירתית , טוענת ד"ר Christy Folsom ,לכן , היא גיבשה מודל אחר לתכנון הוראה ולמידה בכיתה הלוקח בחשבון מיומנויות חיוניות אלו. המודל הפדגוגי שפיתחה נקרא Teaching for Intellectual and Emotional Learning – TIEL והוא שואב חלק מבסיסו הרעיוני מתפיסותיו של דיוואי בחינוך תוך התאמה פדגוגית למציאות של ימינו . כותב הביקורת ד"ר Maurice J. Elias אינו שולל את נכונות המודל של פולסום אך סבור כי הספר הנוכחי שלה מתעלם לגמרי מכל בסיס הידע שהתפתח בעשור האחרון הנוגע ללמידה חברתית – רגשית בבתי הספר ובכיתה. הביקורת מונה את הפרסומים אלו שחשיבותם נעלמה מעיניה של פולסום. רשימת ספרים חשובים אלו עשויה להועיל לכל מי שמנסה ליישם תיאוריות למידה בכיוון הרגשי-חברתי בכיתה.