להבין הבנה
מאת: אמנון כרמון , איגן קירן
מקור וקרדיט :
כרמון , אמנון רשימות על חינוך: "להבין הבנה" , הד החינוך , אוקטובר 2009 , כרך פ"ד , גיליון מס' 01 , אוקטובר 2009 .
אפתח בשורה התחתונה: ספרו של קירן איגן, שהתפרסם במקור ב־1997, הוא אחד הספרים החשובים והמעניינים ביותר שהתפרסמו בתחום החינוך בשנים האחרונות. הוא חשוב מפני שהוא מציג תאוריה גדולה של חינוך שיש לה השלכות משמעותיות ומעשיות ביותר על מטרות החינוך ועל אופני הפעולה שלו. הספר מעניין מפני שהתאוריה של איגן מקורית, מורכבת ומלאה בבעיות ובמתחים פנימיים כדרכן של תאוריות טובות. התאוריה אינה משתבצת יפה באף לא אחת מהמגירות העמוסות לעייפה של השיח החינוכי הרווח, והיא עוסקת בהקשרים היסטוריים ותרבותיים רחבים שחורגים הרבה מעבר לתחומי הדיון של "ספרי חינוך" רגילים.
לפנינו, אם כן, אחד מאותם ספרים שתענוג גדול לחשוב עליהם ולהתווכח אתם. איגן עצמו מקדיש פרק שלם מהספר (עמ' 213–249) לוויכוח עם כמה יריבים אקדמיים דמיוניים, מה שמאפשר לו לעשות פרודיה על השיח האקדמי "המתקדם", להעלות שאלות נוקבות על התיאוריה שלו עצמו ולנסות להגן עליה ולהבהיר אותה. בהמשך הדברים אצטרף לוויכוח המעורר הזה, אך לפני כן אציג בקצרה את איגן עצמו ואת עיקרי התיאוריה שלו.
האיש ומשנתו
קירן איגן הוא פילוסוף רב מוניטין של החינוך, והוא מלמד באוניברסיטת סיימון פרייזר בוונקובר, קנדה. הוא פרסם עד כה יותר מ־25 ספרים ועשרות רבות של מאמרים. איגן הוא גם אדם צבעוני למדי: הוא מתמחה, למשל, בגינון יפני (ראו תמונות מגינתו באתר הבית שלו), כתב רומן על מסעות ההרצאות שלו ברחבי העולם (גם בישראל, שמהכבישים הפרועים שלה, כך כתב, נחלץ בעור שיניו) והוא מחזיק אתר אינטרנט תוסס שבו הוא מתחייב לענות לכל מי שיכתוב לו (מניסיון אישי הוא עומד בהתחייבות). הוא גם ביקר פעמיים בישראל, ובביקורו האחרון, לפני כשנה, העניק ריאיון מיוחד להד החינוך (אפריל 2009, עמ' 118–121).
מהן הטענות המרכזיות של הספר שלפנינו? איגן פותח בטענה שהחינוך לכוד בין שלושה "רעיונות גדולים" שאינם מתיישבים זה עם זה ושכל אחד מהם סובל מקשיים פנימיים בלתי פתירים: רעיון החִברות (סוציאליזציה) – מטרת בית הספר היא לחברת את הצעירים לנורמות ולערכים המקובלים בחברה; הרעיון האפלטוני – "החינוך הוא בעיקרו תהליך למידה של צורות ידע שיקנו לתלמידים השקפה רציונלית מועדפת ביחס למציאות" (עמ' 27); הרעיון הרוסויאני – על החינוך "לסייע במימוש הפוטנציאל הייחודי של כל ילד" (עמ' 24), עליו "להתמקד בהתפתחות האישית ובאספקת ההתנסויות שייטיבו ביותר לקדם התפתחות זו" (עמ' 31).
המשבר בחינוך, לדעת איגן, נובע בראש ובראשונה מהניסיון ליישם את שלושת הרעיונות הסותרים האלה בבית הספר (טענה זו מזכירה כמובן את תפיסתו הידועה של צבי לם בדבר "ההגיונות הסותרים בהוראה", ועל כך בהמשך). הדרך היחידה לצאת מהמשבר היא לפתח "רעיון גדול" חדש, רעיון שמרחיק מעבר לשלושת הרעיונות "הישנים", אך משמר את הנקודות החיוביות שטמונות בהם. הרעיון הזה הוא חינוך להבנה. איגן מפתח אותו באופן מקורי ביותר.
הטענה המרכזית של איגן היא שאין הבנה אחת אלא חמישה "סוגי הבנה" ושכל סוג נובע מהתפתחותם של "כלים קוגניטיביים" מיוחדים. כל הבנה מחייבת דרך הוראה אחרת. סוגי ההבנה מתפתחים בסדר קבוע שמשחזר את הרצף ההתפתחותי של ההיסטוריה התרבותית (המערבית). איגן מפתח אפוא לא פחות מ"תיאוריית רקפיטולציה" (שלבי התפתחותו של היחיד זהים לשלבי התפתחותו של המין האנושי – תאוריה שרווחה במאה התשע עשרה) חדשה. תאוריית הרקפיטולציה גרסה שמה שמשוחזר בתודעת הילד אינו הידע עצמו, אלא "הכלים הקוגניטיביים" שבאמצעותם בני אדם רוכשים את הידע. "כלים קוגניטיביים" הם אמצעים מתווכים בין התודעה לבין המציאות, והם מעצבים את הדרך שבה תתפרש המציאות. הנקודה החשובה היא שכלים אלו אינם "פסיכולוגיים" או "ביולוגיים", אלא תוצרים תרבותיים שאנו רוכשים באמצעות למידה וחינוך. האמצעי המתווך העיקרי של התרבות שלנו הוא השפה הדבורה והכתובה, והיא המקור להיווצרות רוב הכלים הקוגניטיביים. המטרה המרכזית של מערכת החינוך צריכה להיות אם כן "רכישה של כל אחד מסוגי ההבנה האלה באופן מלא ככל האפשר, באותו סדר ורצף שבהם התפתחו לאורך ההיסטוריה" (עמ' 15).
חמשת סוגי ההבנה שהתפתחו בתרבות שלנו הם:
הבנה סומטית (גופנית) – סוג ההבנה שמאפיין את הפעוט בטרם הוא רוכש שפה, כלומר סוג הבנה שאפיין את החברה האנושית לפני התפתחותה של השפה הדבורה. זוהי הבנה שמבוססת על הגוף ועל החושים ומתאפיינת בייצוג ובחיקוי של העולם באמצעות פעולות גופניות (עוויות פנים, תנועה בחלל וכדומה).
הבנה מיתית – סוג הבנה הצומח בעקבות התפתחות השפה הדבורה. הכלים הקוגניטיביים המרכזיים שמכוננים אותה הם סיפור, ניגודים חריפים (בין טוב ורע, חופש ודיכוי וכדומה), פנטזיה (שמתווכת בין ניגודים, למשל רוח רפאים שמתווכת בין חיים ומוות), מטפורות ודימויים מנטליים.
הבנה רומנטית – סוג הבנה שמתפתח עם האוריינות (קריאה וכתיבה). זהו סוג הבנה שמשלב הבנה מיתית וחשיבה רציונלית ראשונית. השפה הכתובה מאפשרת החצנה של השפה והתבוננות בה ובמציאות כישויות אוטונומיות. ההבנה הרומנטית מתאפיינת ב"ביעורם של הקסם והאלים כגורמים מסבירים" (עמ' 105) ובבדיקת הגבולות החומריים והאנושיים של אותה מציאות. תהליך זה נצפה גם בילדים סביב גיל עשר וגם בתרבויות שעברו לאוריינות. הכלים הקוגניטיביים המרכזיים שמכוננים את ההבנה הרומנטית קשורים באותה בדיקת גבולות – התמקדות במקרים קיצוניים ואקזוטיים (למשל, "ספר השיאים של גינס"), התעניינות בגיבורים ובמעשי גבורה, תפיסת הידע דרך הממדים האנושיים והרגשיים שלו ועוד.
הבנה פילוסופית – סוג הבנה המתבסס על אוריינות ברמה גבוהה והתפתחות של קהילות מיוחדות שתומכות בחשיבה ובמחקר. סוג הבנה זה מתאפיין בחשיבה תאורטית ושיטתית, והוא במהותו ניסיון להכניס סדר וחוקיות באי־הסדר של ההבנה הרומנטית. הכלים הקוגניטיביים המרכזיים של ההבנה הפילוסופית הם מושגים מופשטים וחוקים כלליים המאפשרים בחינה של מהויות מופשטות דוגמת "הטוב", "החברה", "ההיסטוריה".
הבנה אירונית – הבנה שהיא תוצר של ההתפתחות התרבותית המאוחרת ביותר, שצומחת מחשיבה רפלקטיבית על החשיבה והשפה. התובנה המרכזית של ההבנה האירונית נוגעת במגבלות של החשיבה והשפה בייצוג שלם ומדויק של המציאות. תובנה זו מובילה לפלורליזם, כלומר למתן ערך לריבוי של דרכי ייצוג, ולראיית אופני הייצוג כיחסיים להקשר תרבותי או היסטורי. הכלים הקוגניטיביים שמבנים את סוג ההבנה הזה הם כל אותם אמצעי ניתוח של החשיבה הרפלקטיבית: חשיפת סתירות פנימיות בתאוריות ובמושגים, הצבעה על פערים בין מסמנים למסומנים וכדומה.
איגן מדגיש שסוגי ההבנה מתפתחים לפי סדר קבוע, אך סוג הבנה מאוחר אינו מחליף סוג הבנה קודם, אלא כולל אותו בתוכו באופן מסוים. כל סוגי ההבנה שרכשנו נותרים עמנו לכל אורך חיינו, אם כי כל אחד מהם עובר שינוי עם רכישת סוג הבנה חדש. הנקודה שאיגן לא נלאה מלהדגיש היא שכל מעבר לסוג הבנה חדש כרוך לא רק בשכלול ובשיפור של הבנתנו את העולם, אלא גם בהפסד של הבנה. כלומר לא מדובר כאן על סולם התפתחותי פשוט של מעבר מ"הבנה פרימיטיבית" ל"הבנה מפותחת". למשל, המעבר מהבנה מיתית להבנה רומנטית, שפירושו מעבר מהבנה שמבוססת על שפה דבורה להבנה שמבוססת על שפה כתובה, מאפשר אמנם הפשטה של המציאות והתפתחות של חשיבה לוגית, אך הוא כרוך בירידה ביכולת המטפורית שלנו. לנקודה זו יש משמעויות חינוכיות חשובות ביותר: כל סוג הבנה מחייב אמנם סוג הוראה שמתאים לו, אך כאשר אנו עוברים לסוג הוראה חדש עלינו לעשות את המרב כדי לשמר את המיטב שבסוג ההבנה הקודם, ולא לדכא אותו בדרכנו לסוג ההבנה החדש.
נקודות לחשיבה ביקורתית
למען הסדר הטוב אחלק את הדיון לשלושה היבטים: הערכי, התאורטי והחינוכי־מעשי (כפי שאתם רואים אני מאלה שרכשו הבנה פילוסופית והתקבעו בה. בעצם לא: ההערה הרפלקטיבית הזאת מעידה גם על הבנה אירונית). הנקודה המעניינת ביותר בהקשר הערכי היא שאיגן רואה בהגות הפוסט־מודרנית (שהוא מאפיין כהבנה אירונית) מקור לערכים החינוכיים הנעלים ביותר. בניגוד בולט לנטייה הרווחת אצל מרבית אנשי החינוך בישראל ובעולם לראות ב"פוסט" לסוגיו "סוג הבנה" שלילי ומסוכן, איגן מחלץ ממנו שורה של ערכים חיוביים, כגון פלורליזם, צניעות, סובלנות לאחר ומודעות עצמית יחד עם יכולת לשימוש מושכל בתאוריות ובסוגי הבנה מגוונים. שלא במקרה, איגן מכנה את סוג ההבנה הבשל ביותר "אירוני" ולא "ביקורתי" או "פוסט־מודרני". הבנה אירונית אינה מתייחסת לעולם, ובעיקר לעצמה, ברצינות יתר, ואיגן מדגים זאת על התאוריה שלו עצמו שוב ושוב לאורך הספר. השימוש באירוניה מאפשר לו לתקוע מחטים בשני הבלונים המנופחים של זמננו: לאפלטוניסטים החדשים שקוראים לחינוך לחזור ל"אמיתות הגדולות" ול"מיטב התרבות" הוא קורא להתבגר ולהיות מעט אירונים ורפלקטיבים ביחס לעצמם; לאנשי הביקורת המקצועיים, הרב־תרבותיים, הפוסט־קולוניאליסטים והאנטי־מערביים למיניהם הוא קורא להתבגר ולחדול מהתשוקה הילדותית לזרוק לפח את כל "המטען התרבותי המערבי הגברי הלבן". תשוקה זו מובילה לאירוניה מנוכרת שמרוקנת את החינוך מתוכנו. באותה הזדמנות איגן מזכיר ל"ביקורתיים" שאת הביקורתיות שלהם הם ספגו מאותה תרבות מערבית.
עם זאת באליה האירונית של איגן נעוץ קוץ כואב מבחינה חינוכית. על פי הסכֵמה ההתפתחותית של איגן אנו יכולים להגיע להבנה אירונית בשלה שמכילה בתוכה את כל סוגי ההבנה הקודמים רק בשנות העשרים המוקדמות לחיינו. כלומר, רק מי שממשיך ללמוד באוניברסיטה עשוי לזכות באותו סוג הבנה גבוה. במילים אחרות, שבעים אחוז מהאוכלוסייה לא יזכה לה. זו מסקנה בעייתית ביותר. היה ראוי שאיגן יציג אותה בגלוי ובחדות וכן שיקדיש מעט מחשבה לשאלות שמשתמעות ממנה. למשל, האם זהו מצב בלתי נמנע? האם יש לשאוף למצב שכל בוגר של מערכת החינוך הכללית יזכה לחינוך להבנה אירונית? האם מספיק שרק שיעור קטן מהאנשים הבוגרים בחברה ירכשו הבנה אירונית כדי לקיים חברה מפותחת ובריאה?
מבחינה תאורטית הספר – כדרכם של ספרים מקיפים ועמוקים – מזמן שורה ארוכה של שאלות, מתחים פנימיים ונקודות שמחייבות פיתוח תאורטי נוסף. אדון כאן בשלוש נקודות. הנקודה הראשונה עולה מתוך השוואה בין תפיסת "ההגיונות הסותרים" של צבי לם לבין התאוריה של איגן.1 על פי לם, כל אחד מהגיונות ההוראה או אידאולוגיות העל של החינוך (שמקבילים לשלושת הרעיונות הגדולים של איגן) אכן סותרים זה את זה (למען הדיוק, האמצעים החינוכיים שמיישמים אותם עומדים בסתירה, לא המטרות עצמן), אך אפשר ורצוי מבחינה חינוכית ליישם כל רעיון בנפרד. איגן הולך צעד אחד רחוק יותר: לא רק שהרעיונות "הישנים" של החינוך סותרים זה את זה, אלא כל אחד מהם סובל מקשיים פנימיים בלתי פתירים. אם איגן צודק, אז הפתרון של לם אינו קביל, ואכן אין מנוס מחיפוש אחר רעיון גדול חדש, רביעי, השונה מהותית משלושת הרעיונות הוותיקים. איגן אינו מפתח את הביקורת שלו על כל אחד מהרעיונות, אך על סמך המעט שהוא כן אומר (עמ' 40; 254–255) אפשר להעלות טענה מעניינת שההתפתחות הפנימית בכל אחד מהרעיונות הגדולים הבשילה כיום לסתירה פנימית בלתי פתירה:
חִברות (סוציאליזציה) – התפשטות האוריינות באמצעות בתי הספר המכווני חברות יצרה את חברת הידע של ימינו. אולם "הוראת החיקוי" שמשתמעת מרעיון זה מהווה חברות גרוע לחברת הידע המפותחת.
הרעיון האפלטוני – ה"אמת הגדולה" שאליה הגיעה התרבות המערבית היא האירוניה, וזו כופרת בדיוק בתפיסת האמת והטוב הנצחיים שעומדים ביסוד הרעיון האפלטוני. מבחינה מעשית, בחברה אירונית אין גם כל אפשרות להגיע להסכמה חברתית על "קנון" תרבותי שיעמוד במוקד החינוך לכול.
הרעיון הרוסויאני – התפתחות המחקר הפסיכולוגי וההגות הפילוסופית שהובילו לרעיון המימוש העצמי הייחודי והגשמת המהות הפנימית של כל ילד מובילים כיום לכפירה בדיוק ברעיונות אלה. איגן אומר על כך: "תפיסת ההתפתחות האישית בנויה על אמונה בתהליך כלשהו, בלתי תלוי בתרבות, ששוב לא ניתן לתמוך בו" (עמ' 40).
מתברר, אם כן, שלמרות הדמיון הרב בין עמדותיהם של לם ואיגן, עמדתו של איגן רדיקלית ומטרידה בהרבה מעמדתו של לם.
הנקודה התאורטית השנייה שברצוני לציין היא התרומה של איגן דווקא למחנה של אנשי החינוך הדוגלים בחינוך להבנה. איגן מתעלם בעקביות מן העובדה שקבוצה גדולה ומכובדת ביותר של אנשי חינוך מובילים (דיויד פרקינס, הווארד גרדנר, קרל ברייטר) עוסקת כבר שנים ארוכות בפיתוח תאורטי ומעשי של גישות שונות לחינוך להבנה. כאשר משווים את גישתו של איגן לעמדות אחרות בתחום עולות ממנה לפחות שתי תרומות חשובות לגישות המקובלות. ראשית, איגן טוען נגד הגישות המקובלות שאין דבר כזה "חינוך להבנה" אחד שממנו נובעת דרך הוראה אחת שמתאימה לחינוך להבנה. יש חמישה סוגי הבנה שונים, וכל אחד מחייב דרכי הוראה אחרות. ה"גילוי" הזה טומן בחובו ערך חינוכי משמעותי ביותר – וזה מוביל אותי לנקודה השנייה: איגן משחרר את החינוך להבנה, בעיקר בגילים הצעירים, מכבלי אינטלקטואליזם מכביד ומשעמם. על פי איגן, הבנה מיתית והבנה רומנטית עם הדגשים שלהן על סיפורים, אנקדוטות, מקרים אקזוטיים וחיפוש ההקשר האנושי והרגשי שעומד ביסוד הידע הן רכיבים חיוניים ומהותיים של מושג ההבנה. בלי פיתוח שלהם ושימור שלהם גם בסוגי ההבנה המאוחרים יותר, לא ייתכנו הבנה פילוסופית והבנה אירונית פוריות. זו עמדה שונה מאוד מהעמדות הרווחות, שבמקרה הטוב רואות בהבנה מיתית ורומנטית אמצעים דידקטיים המאפשרים למורה להוביל את התלמיד להבנה וברוב המקרים – פשוט מתעלמות מהן.
הנקודה האחרונה מובילה ישירות לליקוי תאורטי מהותי בתאוריה של איגן. לכל אורך הספר, שעוסק כולו בהבנה וסוגיה, אין אף לא ניסיון אחד לספק הגדרה ברורה של מושג ההבנה עצמו. צורך זה חיוני דווקא בתאוריה מהסוג של איגן, אשר עוסקת בחמישה סוגי הבנה שונים כולל הבנה קדם־לשונית. השאלה המתבקשת היא מה משותף לכל סוגי ההבנה האלה; מה הופך אותם ל"הבנה". זו אינה רק שאלה תאורטית מטרידה, אלא גם צורך מעשי חיוני. כיצד אפשר למשל להעריך אם ילדים הצליחו להגיע להבנה כאשר משמעותה אינה ברורה לנו? נראה שאיגן שכח שרכיב מרכזי של הבנה פילוסופית הוא הגדרה בהירה של מושגי היסוד של התאוריה. במפתיע, הוא אינו מציין רכיב זה באפיון שלו את ההבנה הפילוסופית, ולכן נראה שאל לנו להיות מופתעים שאינו מפעיל אותו בבניית התאוריה שלו.
יצירתיות תאורטית ושמרנות פרקטית
עוד שתי הערות על ההשתמעויות החינוכיות המעשיות שעולות מתפיסתו של איגן: ראשית, עולה ממנה שדרכי ההוראה שלנו בבית הספר היסודי וחטיבת הביניים מוטעות מהיסוד, מה שמסביר את הניכור והשיעמום המאפיינים את הלמידה שם. על פי איגן, ההוראה האופיינית בבית הספר בגילים האלה צריכה להתמקד בהבנה מיתית ורומנטית, אך במקום זה היא אינה אלא גרסה מדולדלת של הבנה פילוסופית. בדרך זו אנו מצליחים להיכשל בכל הכיוונים: מצד אחד, אנו מפעילים דרך הוראה שאינה מתאימה לגיל ולשלב ההתפתחותי של הילדים – הוראה המובילה לשיעמום ולבעיות משמעת קשות, בעיקר בחטיבת הביניים; מצד אחר, אנו גם מקשים בדרך זו על הילדים להגיע להבנה פילוסופית ואירונית בשלה, מפני שאלה אינן יכולות להתפתח בלי עירור מוקדם של הבנה מיתית ורומנטית. כאשר אלה אינן מפותחות מתקבלת הבנה פילוסופית חסרת חיים, טכנית וריטואלית, כפי שאנו אכן פוגשים אצל תלמידים רבים בסיום בית ספר תיכון.
ההערה השנייה נוגעת לדרך היישום של איגן את התאוריה שלו. איגן מציג אמנם תאוריה גדולה ורדיקלית, אך היישום שהוא מציע שמרני למדי. מי שיקרא את שני הפרקים שבהם מציג איגן את השפעות התאוריה על תכנית הלימודים ועל ההוראה יתרשם מהיצירתיות של איגן כמורה, אך גם מכך שבסופו של דבר הוא משמר את המבנה ואת דפוסי ההוראה המסורתיים של בית הספר. למי שמודע לכוח המשמר האדיר של מבנה בית הספר הקיים, זוהי נקודה מדאיגה. בהחלט ייתכן ש"תכלס בשטח" כל התאוריה הגדולה של איגן מסתכמת בכמה פעלולי הוראה מתוחכמים וקצת יותר פתיחות בבחירת התכנים הנלמדים. הייתי ממליץ לאיגן ללכת כמה שיותר רחוק עם ההשתמעויות של התאוריה שלו. מדוע, למשל, הוא מניח כמובן מאליו את המשך קיומם של מקצועות הלימוד הקיימים? ומדוע דווקא האיש שהציב את "החינוך לדמיון" בראש מעייניו אינו תובע את הפיכתם של תחומי האמנות לחלק מרכזי מתכנית הלימודים? נראה שהשנים שעברו מאז פרסום הספר הובילו גם את איגן להבנה בכיוון זה. בספריו האחרונים הוא מדבר, למשל, על פיתוח של "למידת עומק" – מחקר אישי רב שנים של כל תלמיד סביב נושא שהוא בחר – כחלק מרכזי בתכנית הלימודים, ובעקבות לם, על הצורך בהפרדה מוסדית בין בתי ספר שמיועדים לחִברות (סוציאליזציה) ובין בתי ספר שמיועדים לתִרבות ("אקולטורציה" בלשונו של לם ו"רעיון אפלטוני" בלשונו של איגן). ישנם בספר עוד רעיונות רבים שראויים לפיתוח כזה שיכול לשנות את הפרקטיקה השמרנית של בתי הספר.
לסיום, הספר ארוך ואינו קל לקריאה, אך אני מקווה שהדיון שלעיל שכנע שהמאמץ משתלם. אני ממליץ בחום לכל מי שמתעניין בחינוך ובהיסטוריה של התרבות המערבית ולכל מי שאוהב תאוריות גדולות לקרוא את הספר במלואו. לפנינו אחד מאותם ספרים שקריאתם מובילה לחשיבה מחודשת על נושאים רבים ולפתיחה של שאלות מאתגרות ומעניינות. אני יודע שזו דרישה מוגזמת, אבל אני מעז להמליץ גם לראשי משרד החינוך הנוכחי לקרוא את הספר בעיון. נכון, אין בספר מתכונים לשיפור מיקומה של ישראל במבחני ההישגים הבינלאומיים, אך הוא מלא בתובנות שיכולות להוביל לשיפור אמיתי של מערכת החינוך שלנו ולשיפור ההבנה של התכנים הנלמדים. ?
הערות
1 על התייחסותו של איגן לתפיסה של צבי לם ועל העובדה שהכיר תפיסה זו רק לאחר שכתב את הספר ראו את הריאיון עמו בהד החינוך, אפריל 2009
yyya
שלום אמנון.תודה על מאמר מעניין זה.האם תוכל לשלוח tלי את המאמר המלא ?כתובתי : badini1@zahav.net,ilתודה וערב נעיםיעל
שלום לך.מהי דעתך האישית על התאוריה המוצגת של איגן: "סוגי ההבנה מתפתחים בסדר קבוע שמשחזר את הרצף ההתפתחותי של ההיסטוריה התרבותית (המערבית). איגן מפתח אפוא לא פחות מ"תיאוריית רקפיטולציה" (שלבי התפתחותו של היחיד זהים לשלבי התפתחותו של המין האנושי – תאוריה שרווחה במאה התשע עשרה) חדשה." תודה וערב נעים,יעל