שתי גישות עיקריות מאפיינות את היישום של תיאוריות פסיכולוגיות בחינוך: יישום המתייחס באופן כללי לתחום הדעת ויישום חינוכי המתייחס באופן ספציפי לתחום הדעת והפעילות בו. הגישה המכלילה של יישום בתחום הדעת מנסה לגבש תיאוריה קוגניטיבית כללית או מוכללת ומיומנויות קוגניטיביות כלליות אחרות אותם ניתן ליישם גם בתחומי דעת שונים . הגישה של יישום ספציפי לתחום הדעת מנסה להתאים תיאוריות קוגניטיביות באופן מובהק לתחומי דעת כגון מתמטיקה או הבנת הקריאה. הגישה הספציפית המתואמת לתחומי הדעת נעשתה שכיחה הרבה יותר מאשר הגישה המוכללת , אך היא נכשלה בגיבוש מודל מאוחד של למידה והוראה. המאמר מתאר ניסיונות אמפיריים שונים לחזור וליישם תיאוריות פסיכולוגיות כלליות יותר תוך התייחסות לתיאוריה קוגניטיבית מאוחדת הנקראת Theory of successful intelligence –אינטליגנציה מצליחה מעבר ל- IQ . המאמר מאיר העיניים נכתב ב2008 ע"י פרופסור רוברט סטרנברג מגדולי המומחים בפיתוח החשיבה והמיומנויות הקוגניטיביות בחינוך .(Sternberg, Robert ).

פרופ' ריידר, מאוניברסיטת קולורדו, דנוור, מציע מיון מתודי של המודלים העיקריים לתכנון הדרכה/למידה הידועים בספרות המקצועית כ- INSTRUCTIONAL DESIGN. בחלוקה ניתן למצוא מודלים בייהווריסטים, קוגנטיביים וקונסטרוקטיביסטים. לצד כל מודל של למידה מוצגים מפתחי התפיסה הלימודית המובילים. (Ryder Martin)

בסוף שנות ה80 פיתח פרופסור רנד ספירו (Spiro, 1988) תפיסה חדשנית של הבניית ידע חינוכי הידועה כיום בשם הגמשה קוגניטיבית (COGNITIVE FLEXIBILITY). ספירו, אשר חקר קבוצות של סטודנטים ותלמידים במשך שנים, מצא כי ארגון חומרי למידה ומקורות מידע במבנה מקושר של היפרטקסט (HYPERMEDIA) בניגוד למדיה ליניארית תורם אצל הסטודנטים להתגבשות ידע מסתעף ותובנה מעמיקה יותר מאשר חומרי הלימוד הפאסיביים. (עמי סלנט)

ד"ר מרתה סטון טוענת שתמיד צריך להיות "עם היד על הדופק" וטוענת שהשימוש במסגרת הוראה לשם הבנה ולשיפורן של תוכניות ודרכי עבודה, כרוכה בחקירה מתמשכת. לדבריה, למידה להבנה מתרחשת בעיקר באמצעות עיסוק רפלקטיבי בביצועי הבנה נגישים אך מאתגרים. הספר הוראה לשם הבנה מסכם מפעל עיוני ומעשי של קבוצת חוקרים מבית הספר לחינוך של הרווארד ומורים מבתי ספר בבוסטון, אשר שיתפו פעולה במשך עשר שנים במטרה לפתח תפישה חדשה של הבנה ומסגרת יישומית של הוראה לשם הבנה. נקודת המוצא של מפעל זה היא בהנחה שמטרת ההוראה היא טיפוח הבנה של מהות הנושאים הנלמדים ולא זכירה של פרטי ידע לצורך הפגנה בבחינות. כדי להפוך מטרה זו למעשית פיתחו החוקרים והמורים את "תפישת הביצועים של הבנה", לפיה הבנה נבנית על ידי סדרה של מהלכי חשיבה מוגדרים עם ידע, ומסגרת מעשית של "הוראה לשם הבנה" המבוססת על ארבעה שלבים. הספר הוראה לשם הבנה משלב באופן מופתי תיאוריה מעמיקה ומעשה תכליתי.

הלמידה על פי הטבלה של פרופ' שולמן כוללת שישה יסודות: מעורבות והנעה, ידע והבנה, עשייה ופעולה, עיון רפלקטיבי וביקורת, שיקול דעת ותכנון, מחויבות וזהות. טקסונומיה זו מציעה את הטענה הבאה: למידה מתחילה במעורבות וזו בתורה מוליכה אל ידע והבנה. כשאדם מבין, הוא מפתח יכולת לעשות או לפעול. חשיבה ביקורתית על העשייה וההבנה מוליכה אל חשיבה מסדר גבוה יותר, וזו מתבטאת ביכולת להפעיל שיקול דעת ותכנון במצבים של אי-ודאות וערפול. בסופו של דבר, הפעלתו של שיקול דעת מאפשרת פיתוח של מחויבות. מחויבויות אלה, בתורן, מאפשרות – ואולי אף דורשות – התעניינויות חדשות.

בשנים האחרונות מייחסים במוסדות להכשרת מורים יותר חשיבות לתיאוריות הפסיכולוגיות-חברתיות של בנדורה והשפעתן על למידה בבתי הספר . על-פי תיאורית הלמידה החברתית של בנדורה, רוב ההתנהגויות שלנו נלמדות דווקא באמצעות צפייה באחרים ובאמצעות חיקוי שלהם ולא בהתנסות אישית. תהליך הלמידה החברתית אינו תהליך סביל (פסיבי) וטכני אלא תהליך פעיל, שתהליכים קוגנטיביים של הסקת מסקנות מעורבים בו. הפעילות של תהליך זה מתבטאת בתהליך החיקוי. בתהליכים אלה אנו לומדים כללים, שאנו מיישמים לא רק במצב ספציפי אלא גם במצבים נוספים. על-פי בנדורה הסביבה החברתית משפיעה על התנהגות האדם. אנחנו יודעים כי לכולנו יש ציפיות באשר לתוצאות האפשריות של התנהגותנו, וזאת על סמך התנהגותנו בעבר או על סמך התנהגות וביצועים של אחרים הדומים לנו. המשמעות היא כי יש לאדם אפשרות לווסת את ההשפעה ואת הכיוון של ההתנהגות. המונח המדעי המקובל לכך הוא ויסות עצמי, ופירושו: היכולת של האדם ללמוד מההדדיות שלו עם הסביבה, וגם היכולת של האדם לחזק את עצמו ולכוון את ההתנהגות שלו על-פי המטרות שהציב לעצמו ( אורית כהן; דנה פרידמן).

מחברי המאמר סבורים כי קצרה ידה של הפדגוגיה כיום להכיל את יחסי הגומלין בין לומדים, בסיס ידע ורכישת תחום דעת וכי הפרדה הדידקטית בין יחיד וסביבת הלמידה היא לעתים מלאכותית וחסרת תוקף. בניתוח תהליכי למידה כיום יש להכיר בחשיבותם הגוברת של תחומי הפסיכולוגיה הסביבתית, תודעה מצבית, תודעה מבוזרת ותיאוריות המעורבות הפעילה המוכיחות כי יכולות וכישרונות צומחים בהקשר לסביבה לימודית מפרה המאפשרת התנסות מצבית ולא רק תוצר של למידה יחידנית וכישרון. כלומר, הלמידה המשמעותית כיום היא מצב של זרימת מידע בין לומדים ובין הסביבה התרבותית-חברתית הרלוונטית. כיתות הלימוד אינן רק מרחב לפיתוח הכישרון והיכולות, אלא מרחב תרבותי דינאמי שמאפשר לתלמידים והלומדים לגבש את תודעתם ותבונתם תוך כדי אינטראקציה עם הסביבה המשיקה הרחבה יותר ( Sasha Barab , Jonathan .Plucker ).

תחום ההעברה הוא יסוד מרכזי וחוצה תחומים שונים בפסיכולוגיה, עידן התקשוב, מפלי הידע והמצבים המשתנים מאיצים את הצורך "להעביר" מתחום לתחום והמשמעות החינוכית היא שעל המורה להיות מתווך העברה ולא מעביר ידע. תחום ההעברה, הוא מסובך, מורכב וקשה לקדם בו את המערכת החינוכית. האור בקצה המנהרה מצוי בתכנית לימודים יעילה שבה מורים מומחים להעברה ישתמשו בתכניות לימודים שמטרתן ההעברה עצמה, ויובילו למטרת-על שתתבטא בתלמיד המומחה להעברה. (שלמה קניאל)

למודל ההתפתחות של ויגוצקי ולמגוון הרעיונות שלו יש השלכות חשובות לתפקיד המורה. המורה אחראי על הלמידה הפורמלית כך שתיעשה בדרך הנכונה, תוך כדי שילוב נבון של הישגי ההתפתחות הספונטנית והתחשבות באפיונים הייחודיים, לפעמים אף המוגבלים, של הלומד. כתביו של ויגוצקי מציגים גישה רלוונטית, ברורה ואופטימית להוראה וללמידה.מושג חשוב בתורתו של ויגוצקי הוא "טווח ההתפתחות הקרובה". לפער בין רמת ההתפתחות הנוכחית של הילד ורמת ההתפתחות שהוא מפגין בעת שניתן לו סיוע מהמבוגר. ההנחה היא שאם רוצים ללמוד על היכולת של הילד, אי אפשר שנגביל את עצמנו רק לרמת ההתפתחות הנוכחית שלו, שכן "מה שהילד מסוגל לעשות בעזרת אחרים מאפיין את התפתחותו השכלית יותר ממה שהוא עושה בעצמו" ו"מה שהילד מסוגל לעשות היום בעזרת סיוע יוכל לבצע מחר בכוחות עצמו" (רחל ארנון)