ורוח אין

האם הלימוד בבתי הספר בישראל יוצר הוויה חינוכית שיש בה התרוממות רוח והתעלות? האם התלמיד חווה חוויות חינוכיות מעצבות? תלמידים רבים תופסים את הלימוד יותר כעניין השכלתי או מעשי, לא כאירוע בעל משמעות רוחנית. כלומר , אין מדברים היום על חינוך כחוויה חינוכית מעצבת ועל תרומתם של המורים להעצמה אישית של תלמידיהם. ואשר למורים, נראה שהם נרתעים מהספירה הרוחנית, המטפיסית.
 כתוצאה מהעימות המתמיד של המורים עם לחצים שונים, גם בעלי היכולות הגבוהות שביניהם מסתפקים בהשקעת מרצם בהוראה יעילה, למותר לציין, תחום חשוב ומרכזי כשלעצמו, אך נמנעים מכל מעורבות בחינוך במובנו העמוק. הם מנוכרים לעולמם של תלמידיהם ובמקרים שכיחים נוהגים בהם במניפולציה. אופייני למורים אלה שהם מתחמקים מלגעת גם במציאות הקיומית שלהם עצמם. הם שרויים ב"נרפות קיומית", כפי שמכנה זאת גרין. וכך, אין להתפלא, שהם לעולם אינם מסוגלים לשמש כתובת לתלמידיהם, עת הם מתלבטים בשאלות הקשורות בקיומם (ישעיהו תדמור) .  
 
ישעיהו תדמור הוא פרופסור לחינוך, ראש החוג למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית עמק יזרעאל, מילא תפקידים מגוונים, בהם: מנהל בית הספר הריאלי בחיפה (1996-1982), ראש מכללת לוינסקי לחינוך (1999-1997).
    עדיין אין תגובות לפריט זה
    מה דעתך?
yyya