הספר הלכה, מעשה וחזון: הכשרת סטודנטים מצוינים להוראה במכללות האקדמיות לחינוך מלווה את תהליך התפתחותה של תכנית המצוינים במכללות האקדמיות לחינוך מאז הקמתה בתשנ"ט לאורך שמונה שנותיה הראשונות. בששת שעריו נחקרת התכנית על פניה השונות. חקר התכנית, שנעשה על ידי רבים משותפיה, נוגע במאפייניה של תכנית ייחודית זו וגם מעמיק בסוגיות מורכבות העומדות בבסיסה: האם וכיציד ניתן להכשיר סטודנטים "נבחרים" להיות מורים מצוינים ומנהיגים חינוכיים? מדוע דווקא אלה ולא אחרים יזכו להכשרה מיוחדת? מה הקשיים העומדים בפני תכנית שפניה אל טיפוח המצוינות של מורים ושל תלמידים? כיצד מתמודדות התכניות במכללות השונות עם קשיים אלה? מהם פירותיו של הטיפוח, ומהם מחיריו? (עורכים: רמה קלויר, נחום כהן, רחל עבאדי, נח גרינפלד ).

בסקירה של ד"ר אולז'ן גולדשטיין נסקרים הנושאים הבאים: דרכי הכשרת הסטודנטים להוראה מתוקשבת במוסדות להכשרת מורים, הוראת דרכי שילוב טכנולוגיות מידע במסגרת קורס דידקטיקה, התוצאות של הכשרת פרחי ההוראה להוראה מתוקשבת? מהן התוצאות של הכשרת פרחי ההוראה להוראה מתוקשבת? באיזה מידה הם מיישמים את הנלמד במסגרת ההכשרה? למידה בקורסי תוכן כלליים שמשלבים סביבות למידה מתוקשבות, שלבים במעבר להוראה מתוקשבת, מודל הפצת החדשנות של רוג'רס, המודל של אימוץ מבוסס עניין (Concerns Based Adoption Model – CBAM), המודל של שרי – הרחבה של מודל רוג'רס, שילוב טכנולוגיות מידע בהוראה על ידי פרחי ההוראה במסגרת ההתנסות שלהם, אמונות ועמדות הסטודנטים כלפי הוראה מתוקשבת, שילוב בלוגים בהוראה, הרציונל ותיאוריות הלמידה העומדים מאחורי השילוב של בלוגים בהוראה, מחקר על שימוש בבלוג בחינוך הגבוה (ד"ר אולז'ן גולדשטיין ) .

הפרק הנוכחי בספרן החדש של יהודית ברק ואריאלה גדרון ( עורכות) חוקר תהליך בניית מרחב חדש של עשייה ושל למידה בין מכללה ובתי ספר. זהו מחקר רפלקטיבי- אנליטי המתבונן בתהליך עבודה משותף של צוות המכללה ומורים מבית הספר הניסויי מקיף ג' בב"ש. כותבות הפרק, ד"ר יהודית ברק , פרופסור מלכה גורודצקי וחיה הדרי בוחנות תהליך של מעבר מהתנסות ( פרקטיקום ) מסורתית של סטודנטים בבית הספר , לעבודה במסגרת של שותפות דינאמית השוברת גבולות מסורתיים בין אקדמיה לשדה. במבט לאחור מגדירות הכותבות מודל שותפות שהן מכנות אותו מודל הסְפָר ( edge culture ) לטענתן , מודל זה מאפשר ליצור שפה משותפת בין האקדמיה לבין השדה, ומעודד תהליכי התחדשות בכל אחת מקהילות המוצא.

הפרק בספרן החדש של יהודית ברק ואריאלה גדרון ( עורכות ) בוחן את האפשרות להפוך סיפורים מן ההתנסות של סטודנטים בשנה א' לטקסט מרכזי ללמידה. הטענה המוצגת בפרק היא כי כדי להפוך את ההתנסות בהוראה לניסיון מקצועי מצטבר ובעל משמעות , יש להפוך אותה לסיפור. כותבות הפרק , ד"ר סמדר תובל , מדריכה ויועצת חינוכית – וד"ר אריאלה גדרון – מדריכה ועוסקת במחקר נרטיבי- מתבוננות בשיטתיות על שנה אחת של "הדרכה בשיתוף" של סטודנטים בשנה א', שבה צוות ההדרכה והסטודנטים חוקרים את סיפורי ההתנסות כטקסטים לימודיים לגיטימיים. הסיפורים שנכתבו בפורום או סופרו בסדנה ופרוטוקולים של עבודה עליהם , משמשים בסיס לניתוח הנרטיבי של העשייה. הכותבות מציגות תובנות על אודות משמעותו של הטקסט הנרטיבי ככלי בהכשרה להוראה ומתייחסות למקומם של מכשירי המורים בתהליך זה.

ספר זה נכתב בידי צוות מכללת קיי לשם תיעוד וסיכום תהליך ניסוי חינוכי חדשני שנערך במכללה בתמיכת גף ניסויים ויזמות במזכירות הפדגוגית שבמשרד החינוך. ספר הניסוי מציע מודל חינוכי שפותח כדי לאפשר למוסדות חינוך ולאנשי חינוך בשטח ובאקדמיה לבחון אפשרות יישום של המודל במערכת החינוך. בצד המודל כולל הספר גם דרכים ליישומו , וכן תובנות , מסקנות והמלצות שעלו מתוך העשייה. תכנית שח"ף מציעה גישה חדשנית להכשרה , שבמרכזה עומד דיאלוג בין השותפים השונים: הסטודנטים, מכשירי המורים במכללה ובית הספר שבו מתקיימות ההתנסות וההכשרה הלכה למעשה. התכנית מבטיחה כמה דברים: גיבוש זהות מקצועית-חברתית , שתוציא את המורה מבדידותו , הן במהלך הלימודים והן במהלך עבודתו כמורה במערכת , כלים ומיומנויות שיאפשרו למורה להיות חלק מקהילה לומדת ומתפתחת במשך כל חייו המקצועיים ויצירת מחויבות למעורבות חברתית-תרבותית בקהילה שבה הוא עובד. התהליך כולו היה מלווה במחקר שבדק את התפתחות הניסוי , את השפעתו על המעורבים בו ואת הידע שאפשר להפיק ממנו על הכשרת מורים בכלל. הספר שאותו מציגה כאן המכללה, הוא תמציתו של התהליך. נוצר במכללת קיי מודל עבודה של קבוצה מקצועית השותפה בעשייה ובלימוד משמעויותיה ומתווה דרכים חדשות בהוראה ובלמידה . ספר זה הוא אחד הביטויים לכך. בנייתה של תכנית שח"ף ( שיתוף חינוכי פעיל ) היא תהליך חשוב בתחומי הכשרת המורים בישראל. התכנית המיועדת לבוגרי אוניברסיטה המבקשים להכשיר עצמם להוראה , מתמקדת בהבניית סביבות המאפשרות למידה דרך עשייה. גישה זו מעבירה את מרכז הכובד מן ההקשר האישי של הלומד אל הקשר הקהילתי, ומן הדגש על מיומנויות הוראה לדגש על תהליך למידה מתוך הקשר לעשייה החינוכית שלהם (יהודית ברק, אריאלה גדרון ).

זה למעלה מעשר שנים מתקיים דגם ייחודי של שותפות בתחום החינוך המיוחד בין מוסד אקדמי העוסק בהכשרה להוראה, מכללת בית ברל, לבין השדה, בית הספר בבית איזי שפירא ברעננה. שיתופי פעולה בין מוסדות הכשרה להוראה לבין בתי ספר מתקיימים בעולם כעשרים שנה בדגמים שונים. כשם כולל לדגמים אלה משמש המונח בית ספר לפיתוח מקצועי PDS ) Professional Development School ) . מטרת העל של מחקר זה היא לבדוק לעומק מודל שותפות אקדמיה-שדה במתכונת PDS , כפי שמתקיים בבית ספר מיוחד. לבדיקת דגמים של שותפות מכללה-שדה בהקשר של בית ספר מיוחד יש חשיבות מחקרית, שכן לצד מגמת השילוב ממשיכים להתקיים בתי ספר מיוחדים, וההתנסות המעשית בתכניות ההכשרה לחינוך מיוחד מתקיימת גם בהם. הדיווחים על התנסות מעשית בבתי ספר אלה במתכונת של PDS מועטים ביותר ( גלעדה אבישר, גילה ווגל).

המחקר בדק מהן העמדות והתפישות של מרצים במכללה לגבי קיומו וחשיבותו של קוד אתי בחינוך בכלל ובמכללות להכשרת מורים בפרט. עוד בדק המחקר את העמדות של המרצים כלפי קיומן של נורמות הוראה במכללה, המחייבות את כלל המרצים והמהוות תנאי מוקדם לקיומו של תהליך גיבוש קוד אתי. אוכלוסיית המחקר כללה 97 מרצים במכללה גדולה אחת. ייצוג הולם נמצא בקרב המרצים לתחומי הוראה שונים. כלי המחקר היה שאלון דיווח עצמי שכלל שאלות סגורות ופתוחות ( קטקו תמר, דוניצה-שמידט סמדר, יוסף גילי ).

המאמר של פרופסור שלמה בק מחולק לארבעה חלקים . בחלק הראשון הוא מתבונן במצב הנוכחי ומאבחן את הנימוקים שעליהם מתבססת הקביעה כי מקצוע ההוראה מחייב הכשרה אקדמית. בחלק השני מתבונן פרופסור שלמה בק בביקורת על ההכשרה להוראה במסגרת אקדמית. המבוי הסתום שבו נתונה כיום ההוראה מקורו בתפיסה מוטעית של מהות ההוראה. ההוראה אינה מקצוע יישומי שאופיו טכני-רציונאלי , אלא מקצוע מעשי שאופיו פרשני. את הרקע התיאורטי-פילוסופי שעליו מסתמך פרופסור שלמה בק בהגדרת המקצוע כמעשי מספקת התורה האריסטוטלית ( מוצגת בחלק השלישי) . בחלק הרביעי מציע פרופסור שלמה בק דגם שונה של הכשרה להוראה שיכול להתמודד עם הטיעונים הביקורתיים שהועלו. לפי הדגם המוצע , על ההכשרה להוראה להתקיים במסגרת אקדמית ( רצוי ברמת תואר שני) וייעודית. בחלק החמישי מסכם פרופסור שלמה בק את עמדותיו בעניין הכשרת המורים האקדמית ומציג את תכנית שח"ף הפועלת במכללה לחינוך ע"ש קיי, באר שבע. תכנית זו מציבה את ההתנסות בלב ההכשרה להוראה ובונה סביבה סדנאות לניתוח ההתנסות וללמידה משותפת. מטרתה להכשיר מורים משכילים , מיומנים ונבונים, על פי העקרונות האריסטוטליים שתוארו . תכנית שח"ף מלמדת שאפשר לשתף בהכשרה את "השדה" ולמקם אותה במסגרת אקדמית.

פרופסור אברהם יוגב סבור כי יש לדון בעתידן של המכללות האקדמיות לחינוך ללא קשר למידת היישום של דוח דוברת, ולו רק כדי למלא את הצורך בהכשרת מורים לעתיד. הדבר נחוץ במיוחד לנוכח המחסור הצפוי במורים בארץ עקב הנטייה הפוחתת לפנות ללימודי הכשרה להוראה. על המחסור הצפוי מרמזת בין השאר העלייה בגיל הממוצע של המורים במערכת. במאמר זה סוקר פרופסור אברהם יוגב שלוש חלופות עקרוניות להמשך דרכן של המכללות האקדמיות לחינוך. חלופה א' : העברת המכללות לחינוך כמכללות נפרדות לחסות ות"ת , חלופה ב': הפיכת המכללות ליחידות-סמך באוניברסיטאות. חלופה ג' : הקמת אוניברסיטה רב-מכללתית להוראה. מתוך שלוש החלופות שהועלו בנוגע לעתידן של המכללות לחינוך, נוטה לבו של פרופסור יוגב לשלישית- הקמת אוניברסיטה רב-מכללתית להוראה. דווקא הצעד המהפכני כביכול- הקמת אוניברסיטה רב-מכללתית להוראה –עשוי להבטיח את עתיד המכללות וההכשרה להוראה , ולתרום לשדרוגם האקדמי והחברתי של המכללות ושל תהליך ההכשרה.

המאמר בוחן את תפיסותיהם המקצועיות של מרצים דיסציפלינריים המלמדים את מקצועות המדעים במכללות לחינוך. ממצאי המחקר מלמדים, כי מרכיבים אובייקטיבים של המציאות המכללתית, וביניהם אילוצים שונים והאופן שבו הם נתפסים בעיני המרצה, נקלטים באופנים שונים על ידי מרצים שונים ומשפיעים על תפיסת תפקידם. ניתוח הממצאים העלה חמישה טיפוסים שונים של מרצים דיסציפלנריים: "המדען", "המחנך לערכים", "המומחה להוראה", "מטפח הלמידה" ו"הנכנע לאילוצים", המובחנים זה מזה בתפיסותיהם במגוון נושאים הקשורים לתפקידם ולנטיותיהם האישיות (לאה אקשטיין, עמוס דרייפוס)

המאמר של חנסאא דיאב, יהודה בר שלום ואנה רוסו מנתח את תהליך הלמידה בתכנית "שוני ומגוון בחברה הישראלית". תכנית זו מאפשרתלסטודנטים היכרות עם הקבוצות החברתיות האחרות, בחינת גבולות הזהות שלהם ואפשרות של קבלה חיובית של עולמו של האחר בחברהרב-תרבותית. מטרת מאמר זה היא תיאור תכנית חינוכית חדשה שנוסתה בשנה"ל תשס"ו במכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין וניתוחה. התכנית נקראת ”שוני ומגוון בחברה הישראלית". תחום הדעת הנלמד הוא סוגיות חברתיות שונות ויחסים בין קבוצות ותת-קבוצות בחברה הישראלית.

בגורדון, המכללה האקדמית לחינוך , נפתחה לפני שנתיים תכנית לתואר שני בהוראה ובלמידה עם דגש על פיתוח סגל לתפקידי הדרכה. מטרתה העיקרית של התכנית היא להכשיר סגל בכיר שיוכל להדריך מורים להוביל שינויים ולשפר את ההוראה של המורה כפרט ושל צוותי מורים. בראש התכנית עומד פרופ' יוסף שימרון, והסגל מורכב ממרצים המלמדים במכללה, כשרובם מלמדים או לימדו בעבר גם באוניברסיטאות. הקורסים הנלמדים הם ברמה גבוהה מאוד ומשלבים חלק עיוני וחלק מעשי. עם זאת, נשמר היחס האישי המאפיין לימודים במכללה. יחס זה תורם להתפתחותם האישית והמקצועית של הלומדים ומשמש דוגמה (modeling) להתנהגות רצויה ( רוקסנה רייכמן).

התכניות לתואר שני במכללת לוינסקי מיועדות למורים המלמדים במסגרות שונות במערכת החינוך, ולבעלי תפקידים בבית ספרם או למדריכים מטעם הפיקוח. כמחציתם בוגרי האוניברסיטאות השונות בארץ, ומחציתם בוגרי מכללות לחינוך, או אקדמאים שהסבו עצמם להוראה. הם לומדים בשלוש התכניות לתואר שני בלוינסקי, "חינוך לשוני בחברה רב תרבותית", "חינוך מוזיקלי" וכן "הוראה למידה" – למרות היותן שונות מבחינה דיסציפלינרית ומבחינת דרישות קדם, משותפת להן התפיסה המדגישה את חשיבות המסגרת התאורטית לתכנון לימודים אקדמי. התאוריה הקונסטרוקטיביסטית המסבירה את התפתחות הילד, את בניית סביבות למידה, ואת הלמידה המקצועית של מבוגרים, היא המטרה וגם האמצעי של ההוראה והלמידה בתכניות. מעקב אחר הבוגרים מלמד כי הלימודים מהווים עבור כל אחת ואחד מהם מקור להעצמה אישית, מעמדם בסביבת העבודה שלהם משתנה, אצל חלק מהם הלימודים הם פתח לתחילתה של קריירה בהנחיית מורים, בהובלת צוותים כמנהיגי שינוי בית-ספרי וחינוכי, השתלבות בפיתוח סגלי הוראה ברחבי הארץ ועוד ( מיכל צלרמאיר, אילנה אלקד-להמן וליה לאור ).