לפני קרוב לשני עשורים, המחבר שרטט בקווים כלליים את ההשלכות התאורטיות והמתודולוגיות של המושג שדה חברתי של פייר בורדייה (Pierre Bourdie) עבור ניתוחים סוציולוגיים של מדיניות חינוכית ורפורמה בית-ספרית. הניתוח הנוכחי מרחיב עבודה זו ומתייחס לחשיבות הסוציולוגית של אחת מהצורות השכיחות ביותר של רפורמה חינוכית: רשתות רפורמה בית-ספרית (Ladwig, James G).

מאמר זה מאתר ודן בהיבטי המפתח של הגישות הנוכחיות לרפורמה בבית הספר בעולם הערבי כנגד הרקע של מה שמקובל כיישומים הנבחרים בספרות הבינלאומית לגבי השינוי החינוכי והרפורמה האפקטיבית בבית הספר. המטרה העיקרית של מאמר זה היא להדגיש את ההנחות ואת הפרקטיקות, שנחקקו באופן עמוק, שעשויות ליצור חסמים עבור הרפורמטורים המעוניינים ביישום אפקטיבי של הרפורמה החינוכית בעולם הערבי (Karami Akkary, Rima, 2014).

המחקר על אודות ספרי הלימוד בישראל במסגרת הצוותים הישראליים של רשת חקר ספרי לימוד ישראל-גרמניה מתבצע במכון מופ"ת. המכון מייצג את שיתוף הפעולה בין משרד החינוך הישראלי לבין האקדמיה. הרכב הצוותים הישראליים שנבחרו לחקור את ספרי הלימוד בישראל שיקף אותו שילוב – מטה, אקדמיה ושדה. כל אחד מהצוותים, האחראיים לתחומי הדעת גיאוגרפיה, היסטוריה ואזרחות, מורכב ממפקח-מרכז (המפקח הראשי של תחום הדעת במשרד החינוך), מחוקר מתחום האקדמיה ומחוקר נוסף, שהוא בדרך כלל מורה בכיר ששימש גם בתפקידי הדרכה והנחיה או שותפות בכתיבה ובהטמעה של תכניות לימודים ( אריה קיזל).

עדויות חדשות ,שמגיעות לאחרונה מארה"ב , מלמדות כי גובר התסכול של מורים בבתי הספר שם מהדגשת היתר של בחינות ההישגים הסטנדרטיות שהנהיג משרד החינוך הפדראלי בשנים האחרונות. לדעת המורים, הדגש שניתן להכנת תלמידים לבחינות ההישגים פוגם הן בעבודתו היצירתית של המורה בכיתה , בדרכי ההוראה יותר מכל במוטיבציה של התלמידים ללמידה סקרנית וחקרנית.

היישום הוא שלב מאתגר ברפורמה החינוכית. באזורים רבים, הדחיפות היא ליישם במהירות את הסטנדרטים הממשלתיים החדשים בחינוך. בחלק מהמחוזות, ספרי הלימוד והחומרים של תכנית הלימודים הועברו מספר ימים בלבד לפני תחילת הלימודים. רבים הציעו התפתחות מקצועית מעטה כדי שתסייע למורים להבין לאיזה סוג של למידה של התלמיד הסטנדרטים החדשים מתכוונים, וכדי לפתח צורות הוראה חדשות שיתמכו בלמידה זו. למרות הנסיבות הללו, עדיין ציפו מהמורים ללמד באמצעות הסטנדרטים הממשלתיים החדשים בחינוך, ולהכין את התלמידים להערכות חדשות ותובעניות יותר שיגיעו במהרה. במקרים רבים מדי, ניתנה הערכה מעטה לכך ששלב היישום הסופי תלוי במורים שמתכננים, שמנסים ומתקנים שיעורים חדשים. השינוי מגיע מדי שבוע, בצעדים קטנים. ההתקדמות לעיתים קרובות אינה שווה, איטית יותר מהמצופה, ומפעילה לחצים המחסלים את הרפורמות לפני שהתחילו ליישם אותן באופן מלא (Ronald Gallimore & James Hiebert, 2014).

בעשורים האחרונים חלו תמורות מרחיקות לכת בכל תחומי החיים. במסמך זה נסקרו אלה שצפויות, עקרונית לפחות, להשפיע מאוד על מערכת החינוך. מהפכת טכנולוגיית המידע השפיעה מאוד על דרכי התקשורת הבין-אישית, השפה הכתובה והדבורה, הנגישות למידע ואופן השימוש בו, וכן על דרכי חשיבה ופתרון בעיות. תמורות שונות הביאו להגדלת פערים בהכנסות בישראל ולפיחות בפרקי הזמן שהורים יכולים להקדיש לילדים. שני אלה גורמים להגדלת הציפיות שמערכת החינוך תשלים את החסרים. החברה הישראלית מתאפיינת כיום בקבוצות חברתיות ותרבותיות הנבדלות זו מזו ובמידה רבה אף מנוכרות זו לזו (עפרה ברנדס, עמנואל שטראוס).

הבנק העולמי פיתח בשנה האחרונה מערכת כלים מתוקשבים יעילה וחדשנית שמאפשרת השוואה בין נתוני ההתקדמות של מערכות חינוך בעולם . המערכת הידועה בשם SABER , The Systems Approach for Better Education Results (SABER) צוברת נתונים כמותיים ואיכותיים על מערכות החינוך בעולם, בעיקר נתונים המבוססים על מתודולוגיית evidence-based global standards. באמצעות הפקת דו"חות ממערכת SABER ניתן לראות את ההתקדמות של מערכות חינוך בעולם בתחומי המורים, התלמידים , ההורים . התחומים כוללים גם את התפתחות ילדים , אוטונומיה בית-ספרית ופיתוח כוח אדם להוראה .

בספרה "ציונים זה לא הכול: לקראת שיקומו של השיח הפדגוגי" ניצבת פרופ' ענת זוהר לצד חוקרי החינוך, ויחד עם רבים וטובים מתריעה על הסיכונים שמערכת החינוך נחשפת אליהם בקדחת הציונים והדירוגים. הספר ממלא חלל בשיח המקצועי הקיים בעברית. זוהר פורשת את משנתה בלי להבטיח הבטחות שווא, או לקשור כתרים לתהליכים שהובילה כראש המזכירות הפדגוגית ( יולי תמיר) .

בעוד שמודלים חינוכיים מצליחים אחרים, כמו המודל הפיני או הסינגפורי, אינם יכולים להיות מיושמים בישראל בשל ההבדלים התרבותיים והדמוגרפיים הגדולים, הרי שלאונטריו ולישראל כמה קווי דמיון גדולים שהופכים אותו למודל חיקוי רלוונטי. עם אוכלוסייה של 13 מיליון איש, 2 מיליון תלמידים, תושבים בעלי רקע תרבותי שונה וגם דוברי שפות שונות – ומהגרים רבים, אונטריו היתה בעשור האחרון מעבדה מצליחה לרפורמה חינוכית, שהביאה לא רק להישגים במבחנים, אלא לסגירת פערים בין אוכלוסיות שונות ( דפנה מאור) .

מחקר זה עוסק בנכונותן של רשויות מקומיות בישראל להיות מעורבות בחינוך בתחומן ובקשר בין נכונות זו לבין תפיסתן את החינוך כשירות ציבורי. הרקע לעיסוק בנושא הוא התפתחות שתי תופעות בתחום מדיניות החינוך בשלושת העשורים האחרונים: 1. הגברת מעורבותן של רשויות מקומיות בחינוך, כבשירותים ציבוריים אחרים, לעומת מעורבות הממשלה המרכזית; 2. התגברותן של גישות אינדיווידואליות בדיון אודות מדיניות חינוך, הדורשות לתת משקל להעדפותיו של הפרט בעת עיצוב המדיניות הציבורית. שתי התופעות מוכרות מן הספרות, כמופעים של הניאו ליבראליזם במדיניות ציבורית בתחומים שונים. המחקר בוחן את הקשר בין שתי התופעות דרך אבחנה בין שתי תפיסות אפשריות של מושג השירות הציבורי, בעיני קובעי מדיניות: תפיסת שירות כציבורי כאשר הוא מסופק לכלל הציבור, ממומן מכספיו וחוזר אליו כתועלת כוללת, כדוגמת שידור ציבורי; לעומת תפיסת שירות כציבורי שעה שהוא מסופק לכל אחד ואחד מן הפרטים בציבור, אם וכאשר הוא נזקק לו, כדוגמת רפואה ציבורית. המחקר בוחן את הדברים בסביבה הישראלית, דרך מערכת החינוך (ניבי גל-אריאלי).

ארבע בעיות מרכזיות לפני המורים, ובעיות אלו מחייבות מדיניות מורים חדשה: עומס יתר, אפקטיביות נמוכה, חוסר רלוונטיות והתפתחותו של קרע בין המדינה למורים. מצב זה מחייב את מדינת ישראל להמציא ולבנות מוסדות, כלים ותהליכים שיאפשרו חשיבה ותכנון אסטרטגיים בתחום החינוך, וכן ליצור את התנאים החיוניים שיאפשרו התמודדות מוצלחת עם בעיות השבר שכרוכות בעבודת המורה בזמננו. לפיכך המסמך מציג שש המלצות מרכזיות. ארבע ההמלצות הראשונות מתייחסות למוסדות ולכלים החיוניים להתנעת תהליכי החשיבה והתכנון האסטרטגיים, ושתי האחרונות מתייחסות למדיניות מורים הנדרשת בעת הזו ( אמנון כרמון) .

נייר עמדה זה מציע מתווה לתהליך הידברות שיתופי והדרגתי שמטרתו לברר ולהגדיר את התפקידים, הסמכויות והאחריות הכרוכים בניהול כוח האדם בהוראה ולחלק את התפקידים, הסמכויות והאחריות מחדש בין רשות השלטון המרכזית (בעיקר משרד החינוך) לבין רשויות השלטון המקומיות באופן מושכל ומוסכם. מתווה ההידברות המוצע יניע תהליכי הבשלה ומוכנות בקרב הרשויות המקומיות ויגביר את האמון בין בעלי העניין בתחום החינוך. חלוקה מחדש כזו – שלה יהיו שותפים כל בעלי העניין בתחום החינוך – תוביל בטווח הבינוני והארוך לפתרונן של שתי תופעות לא רצויות: האחת היא הכישלון המתמשך של משרד החינוך, כמעסיק העיקרי של מורים במערכת החינוך (ובמיוחד בחינוך היסודי), לווסת את פריסת המורים באופן שיבטיח איכות דומה של מורים בכל רחבי הארץ ובכל תת-מערכות החינוך ( ורדה שיפר) .

מטרתו של מאמר זה היא לנהל דיון בסוגיה: האם תהליכים המכוונים להגברת ההכלה בחינוך סותרים תהליכים המכוונים להעלאת ההישגיות בחינוך, או שמא מדובר בתהליכים היכולים להיות משלימים זה לזה. בית הספר נדרש לשתי משימות סותרות. מצד אחד הוא נדרש לתפקד באופן מסורתי – בעיקר כארגון להנחלת השכלה, ומנגד הוא נדרש להכלה חברתית והתאמת המסגרת לכל הלומדים בה. שילוב בין שתי מטרות אלו היא כיום משימתו המרכזית של בית הספר ( מיכל ראזר, דוד מיטלברג, מיכאל מוטולה ונעה בר-חושן) .

בדומה לרופאים ולפסיכולוגים, שמחויבותם העליונה היא לרווחת המטופלים, כך על אנשי חינוך להגדיר ולעצב את זהותם המקצועית מתוך מחויבות עליונה לליבת העשייה החינוכית ולדעת לעמוד איתן לנוכח לחצים של קבוצות אינטרס חיצוניות – אידיאולוגיות, דתיות, מפלגתיות או כלכליות;וכדי להגיע אל כל תלמיד ותלמידה – לדאוג לשלומם ולהתפתחותם ולזמן להם את המיטב עבור התפתחותם ורווחתם – אין המורים יכולים להסתפק בכשירויות הטכניות של הוראה יעילה (על פי מתכונות סטנדרטיות), אלא עליהם להתפתח לכלל "דיאלוגיסטים" מיומנים שמזמנים מפגשים של אמון, פתיחות, קשב ורגישות ( נמרוד אלוני).