יחסי מורה-תלמיד משמעותיים משפיעים על קשת רחבה של הישגי תלמידים. למרות זאת, אין מחקר מספק העוסק בדרכים בהן תוכניות להכשרת מורים מנסות להכין את המורים לבניית יחסים כאלה עם תלמידיהם בעתיד. המאמר הנוכחי עושה שימוש במתודולוגיה של ניתוח מקרים השוואתי כדי לבחון כיצד שתי תוכניות הכשרת מורים מעוגנות שדה (teacher residency program)- "הכשרת מורים אין תירוצים" ו"הכשרת מורים פרוגרסיבית"- מבקשות להכין את המתמחים בהן לבניית יחסים משמעותיים עם תלמידים.

הפילוסוף והסופר הצרפתי אלבר קאמי, שקיבל פרס נובל לספרות בשנת 1957, הודה למורה שלו בבית הספר היסודי וכתב לו, שעם קבלת הפרס הוא היה הראשון שעלה במחשבתו אחרי אמו: "בלעדיך, בלי היד החמה הזאת, שהושטת לילד הקטן שהייתי, בלי תלמודך והדוגמה שנתת – לא היה קורה דבר מכל אלה […] מאמציך, עבודתך, הנדיבות שהשקעת בה, עודָם חיים בלבו של אחד מתלמידיך הקטנים" (קאמי, 1995). נזכרתי בסיפור הזה תוך כדי קריאה בספרה של אתי חגי, חינוך מבקש משמעות. המפגש עם הספר העלה לזיכרוני את מר ז'רמן, כמו גם את יאנוש קורצ'אק, מרווה קולינס ומורים נוספים, אשר נכנסו לפנתיאון של דמויות מופת בעולם החינוך. נזכרתי בדמויות אלה מכיוון שהן עדות ממשית לתפיסה התאורטית המרכזית המוצגת בספר בנוגע לייעודו של החינוך (יצחק גילת).

דני לסרי, מייסד זרם החינוך הדיאלוגי בארץ, מפרסם באתר האקדמיה הדיאלוגית מאמר מטלטל המציע חלופה רדיקלית לחינוך האלטרנטיבי: "רוב חיי סברתי שמערכת החינוך לא יכולה להשתנות, לא באמת, ואם אני כותב כאן היום זה לא מכיוון שהתחוור לי אחרת, אלא מכיוון שהתייחסותי לדעה זו ולמסקנות שיש לגזור ממנה – השתנתה. מדוע אני סבור שמערכת החינוך לא יכולה להשתנות – את זה כבר פירשתי במקומות אחרים כמו גם בחינה מעמיקה מדוע בתי ספר הם לא מקומות בריאים לגדל בהם ילדים. אלא שבמשך שנים רבות נדמה היה לי שזה מותיר בידי רק את האפשרות של החינוך המהפכני. לזה האחרון יש שני ערוצי ביטוי. מצד אחד הערוץ הביקורתי החושף את פניה האמיתיים של הבית-ספריות, מצביע על עוולותיה, חותר תחתיה, וחולם על היום שבו תקרוס. ומצד שני הערוץ האלטרנטיבי, המציע חינוך חדש, גם בתיאוריה וגם במעשה. אלא שבעת האחרונה התחלתי לחבר את כל זה מעט אחרת ולעשות חשבון חדש" (דני לסרי).

שאלת המפתח המלווה את הספר שלפנינו היא מידת הרלוונטיות של משנת פרנקנשטיין לעבודת המורה כיום. שאלה זו, ולא ההצגה הסדורה והשיטתית של משנתו, מנווטת את מהלך הדיונים בספר ומגבילה אותם לבירור התשובה עליה ולא לעיון תאורטי כללי בגישתו. הספר פונה למתמצאים בכתיבתו של פרנקנשטיין ובמושגים שפיתח. ההתמודדות בשאלת הרלוונטיות מחייבת לזהות את הנושא המרכזי ואת הבעיה המעסיקה את פרנקנשטיין בהקשרו של נושא זה, וכן לזהות את יסודות גישתו שחיוניותם אינה מוגבלת לתנאי זמן ומקום מסוימים. יסוד אחד שכזה הוא השפעת התרבות שבה חיים התלמיד והמורה על תפקודיהם; יסוד שני הוא ההכרה בחלקו של הרגש כגורם המעורב בעצם אקט הלמידה, לא רק בעירור המוטיבציה של הלומד לעסוק בתוכן שלפניו, אלא כגורם המשפיע על אופן חשיבתו ותוכנה; יסוד אחר הוא טיב היחסים שבין המורה לתלמיד כגורם המשפיע על ההוראה ועל הלמידה כאחד (עודד שרמר).

המאמר משווה את מושגיו של מרטין בובר – ”אני-אתה״, ”אני-הלז״ ו״זיקת גומלין״, הדנים בסוגי קשר ושיח בין בני אדם, וכן המושגים ”דיאלוג חלקי״ ו״אחריות״ (בין מורה לתלמיד) – למושגים ”הפנים״, ”האחר״ ו״אחריותי הקבועה כלפי האחר״ של עמנואל לווינס. על רקע מושגים אלה מציג המאמר את המשותף לעמדותיהם של שני הוגי החינוך ביחס לחינוך ואת המבדיל ביניהן (יונתן כהן).

המאמר עוסק במשולש גוף-תודעה-חינוך. כחיבור בין צלעות אלה הוא מציע את המושג ”סֶפַרת החינוך האישית״, שפירושה יכולתו של האדם להפנות את תשומת לבו פנימה אל מחשבותיו ואל תחושותיו. המחבר מספר על ניסיונו האישי בנעוריו ובבגרותו מתוך שימוש בתורות הטאי-צ׳י והוויפאסאנה, הרואות בגוף את בית הקיבול של התודעה (אורן אְרָגז).