גישות חינוכיות
מיון:
נמצאו 114 פריטים
פריטים מ- 1 ל-20
  • תקציר

    ההוראה התיכונית בהווה חייבת לחתור מעבר להעברת חומר בצורה חד-ממדית. במקום זאת, עליה להכשיר תלמידים לפקוח עיניים, לפענח בתבונה מידע משלל תחומים ולשתף פעולה עם עמיתים. מחקר זה מראה שמורים אכן מעוניינים לספק לתלמידיהם הזדמנויות לפיתוח אוריינות דיגיטלית ואף מזהים את החשיבות הטמונה בכך. אולם, לפיהם, בתי הספר אינם שמים דגש על כך ואף נמנעים מעיסוק בסוגיות כלכליות או פוליטיות טעונות או מאוזלות-יד חברתיות. וכך, עם מבט צופה עתיד, בתי הספר עלולים לייצר בוגרים תמימים ונטולי חשיבה ביקורתית.

  • סיכום

    בתי ספר, מחנכים, מורים ותלמידים מנסים להתמודד עם כיתות רועשות, משולהבות ולעיתים כאוטיות. על כן, מאמר זה מציג ארבעה עקרונות משמעתיים המסייעים ליצור אווירה כיתתית רגועה ובטוחה בכיתות החינוך היסודי: לאפשר לתלמידים לכתוב את התקנון, להעביר לתלמידים את האחריות על הלמידה ועל ניהול הפרויקטים, להימנע משיפוטיות-יתר ולהטמיע בהם מנגנון של הפקת לקחים.

  • לינק

    המחבר מדגיש את חינוך מונטסורי וחינוך ולדורף כחינוך מקדם בריאות. הוא מבהיר את התפיסה הפילוסופית שביסוד גישה זו ומנכיח את הפרקטיקות לביצועה. הגישה החינוכית המתוארת רואה בבריאותו הפיזית והנפשית של הילד תנאי ויסוד להתפתחותו הרגשית, המנטלית והחברתית. בסקירה של מחקר השוואתי שנערך בברלין, המחבר עומד על מגבלותיו ומדגיש את הצורך בעיבוי הידע המחקרי על האפקטיביות של חינוך ולדורף (גלעד גולדשמידט).

  • לינק

    המונח "דיאלוג" המופיע בשם הספר – דרך שער החוק – החינוך כדיאלוג – לקוח מעולמם הרוחני של מרטין בובר ושל שמואל הוגו ברגמן ועניינו בהבנת הממשות של הקיום האנושי כממשות של זיקות. מעצם טיבו, שום קיום אנושי ממשי אינו קיום "נפרד", קיום "לחוד". קיום "לחוד" כזה ייתכן רק בדיון תיאורטי מכליל, שהינו, לפיכך, דיון בדיוני. במונחי בובר, המעשה החינוכי הוא זה המגשים באופן המלא ביותר את הזיקה הדיאלוגית, שכן, בניגוד למעשים אנושיים אחרים, הנובעים ממטרות ומאינטרסים שונים ומשונים, מעשה החניכה הוא מעשה המרוכז כל־כולו בדיאלוג עצמו. הגיון שפה דיאלוגית זו שונה בתכלית מן ההיגיון התיאורטי המכליל ומהגיון "הראוי" של המוסר: בבסיס שני אלה מונח 'חוק כללי', ואילו בבסיס השפה הדיאלוגית מונח 'חוק אישי', המבטא את האינטימי (רזי גורן).

  • לינק

    בעקבות פטירתו המצערת של פרופ' משה כספי, ג'יי הורוויץ מייחד מאמרון מעניין למורשתו רבת הפנים: "כספי נחשב נביא החינוך הפתוח בארץ, אבל על אף הכבוד אשר בהגדרה כזאת, היא מצומצמת מדי כדי להכיל את עושר המחשבה החינוכית שלו. יתכן שרעיונותיו החינוכיים היו רבים ומגוונים מדי, שלא להגיד פורצי דרך ומערערי מוסכמות, כדי שהם ייושמו במערכת החינוך. משה ראה למרחקים, והצביע על הכיוונים שבהם החינוך צריך לצעוד, ונדמה לי שהוא הבין שבמידה רבה בית ספר שיתפקד כמו שהוא דמיין לעצמו כבר לא יהיה בית ספר כפי שאנחנו מכירים אותו היום" (ג'יי הורוויץ).

  • סיכום

    פרק זה טוען, כי תנועת המחשבה של "הוראה לשם הבנה" (Teaching for Understanding), הפועלת בעולם ובארץ בעשורים האחרונים, הצליחה לפתח מסגרות הוראה יעילות להבנת התכנים שנלמדים בבתי הספר. עם זאת, תנועה זו נכשלה בכל הקשור לבניית תפיסה חינוכית כוללת שמאפשרת הבנה מעמיקה, מורכבת וביקורתית של העולם ולא התייצבה במרכז מערכת החינוך. לדעת המחבר, הדבר נגרם, לפחות באופן חלקי, בשל כשלים משותפים לרוב הוגי התנועה. הפרק מציע דרכים להתמודד עם כשלים אלה במגמה להביא לחינוך להבנת העולם (אמנון כרמון).

  • לינק

    המאמר מציג את תהליך היעשותה של מורה מינורית – מורה אוטונומית המבטאת את מאווייה ורגשותיה ונמצאת בתהליך מתמשך של צמיחה והִשתנות בעבודתה החינוכית בכיתה. תהליך הצמיחה המתואר במאמר התרחש בהקשר של למידה בקורס התנסותי, פתוח ונוודי באופיו; קורס זה התקיים בשנת הלימודים תשע"א במסגרת תכנית הלימודים לתואר שני בחינוך (למידה והוראה) במכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי. ההבניה של מרחב הלמידה התבססה על מאפיינים של אזור סְפָר חינוכי; באזור כזה הצמיחה נובעת מההתרחשויות, והשיח אינו "ניתן לצפייה מראש" אלא תלוי בדינמיקה של האינטראקציות בין השותפים במרחב הלמידה. מתן לגיטימציה והבעת הערכה למורה המינורית עולים בקנה אחד עם הקריאה של ספרות המחקר "לצלול" אל מורכבות הפרט המחפש אחַר הפרטי והייחודי, וזאת בניגוד לחקר הקונפורמי המתמקד בהכללות ובהבניית היררכיות (מלכה גורודצקי, איטו דהן).

  • לינק

    דני לסרי, מייסד זרם החינוך הדיאלוגי בארץ, מפרסם באתר האקדמיה הדיאלוגית מאמר מטלטל המציע חלופה רדיקלית לחינוך האלטרנטיבי: "רוב חיי סברתי שמערכת החינוך לא יכולה להשתנות, לא באמת, ואם אני כותב כאן היום זה לא מכיוון שהתחוור לי אחרת, אלא מכיוון שהתייחסותי לדעה זו ולמסקנות שיש לגזור ממנה – השתנתה. מדוע אני סבור שמערכת החינוך לא יכולה להשתנות – את זה כבר פירשתי במקומות אחרים כמו גם בחינה מעמיקה מדוע בתי ספר הם לא מקומות בריאים לגדל בהם ילדים. אלא שבמשך שנים רבות נדמה היה לי שזה מותיר בידי רק את האפשרות של החינוך המהפכני. לזה האחרון יש שני ערוצי ביטוי. מצד אחד הערוץ הביקורתי החושף את פניה האמיתיים של הבית-ספריות, מצביע על עוולותיה, חותר תחתיה, וחולם על היום שבו תקרוס. ומצד שני הערוץ האלטרנטיבי, המציע חינוך חדש, גם בתיאוריה וגם במעשה. אלא שבעת האחרונה התחלתי לחבר את כל זה מעט אחרת ולעשות חשבון חדש" (דני לסרי).

  • לינק

    ג'יי הורוויץ אינו חושך שבטו "מהיומרה ומהיוהרה", כדבריו, של מקדמי קורסי המוּק: "בכתבה קצרה חדשה ב-Chronicle of Higher Education פיל היל סוקר את השינויים שחלו בניהול של Coursera ושל Udacity…היל ממשיך ומסביר שגם אם ה-MOOC לא חולל את השינוי המיוחל בהשכלה הגבוהה הוא העלה את קרנה של הלימוד המקוון, כך שהיום מוסדות להשכלה גבוהה מתאמצים מאד לבנות קורסים מקוונים איכותיים. זה ללא ספק תהליך מבורך, אבל קיים מרחק רב מאד בין קורסים מקוונים איכותיים במוסדות להשכלה גבוהה לבין המהפכה ש-Coursera ו-Udacity הבטיחו. די להזכיר שבשנת 2012 סבסטיאן תרון, מייסד Udacity, הצהיר שבעקבות הצלחת מודל ה-MOOC תוך 50 שנים יהיו רק עשרה מוסדות של השכלה גבוהה בעולם…היו שהוקסמו מהתחזית הזאת, והיו שראו בו חלום בלהות. מה שבטוח, והיום זה ברור לחלוטין, הוא שמדובר בהגזמה פרועה שלא תתממש…" (ג'יי הורוויץ).

  • סיכום

    מאמר זה מבקש להשיב על השאלה מה צריך לכלול החינוך העכשווי שמכין את האזרח, העובד ואיש המשפחה לעוד כשישים שנים. שאלה זו אינהרנטית לעיסוק החינוכי, שמטבעו עוסק בעתיד ובהכשרת הדור הצעיר לכניסה לעולם המבוגרים ולהשתלבותו במציאות העתידית (ניר מיכאלי).

  • לינק

    המאמר מציג שאלה החותרת תחת הנחות יסוד הנדמות כמובנות מאליהן: לאן יש להפנות את תשומת הלב של התלמיד – פנימה (לגופו ותודעתו), החוצה (אל העולם) או "גם וגם"? החינוך הציבורי מושתת רובו ככולו על הפניית תשומת הלב החוצה. הכרעה זו מלמדת אותנו מבלי משים שיעור אבסורדי: "כאן ועכשיו", כלומר הזמן והמקום היחידים שאני, את ואתה חיים בהם אינם זמן ומקום ראויים להיות בהם. הכרעה זו מחנכת אותנו כיצד להבין "חינוך", והיא מגבילה את תחומו של המעשה החינוכי באופן שהוא אנטי-חינוכי. כנגד נקודת מבט זו מתואר במאמר זרם 'החינוך הקונטמפלטיבי' אשר זוכה להכרה גוברת בצפון אמריקה ובאירופה. זרם זה איננו מציע מהלך חינוכי חלופי, אלא מהלך המאזן את החינוך הציבורי באמצעות שילוב של פדגוגיות התבוננות דוגמת מיינדפולנס או כתיבת יומן (אורן אֶרְגַז).

  • לינק

    כל חברה בכל תקופה ראוי לה שתשאל את עצמה מה הם ערכי היסוד שלה, מה הם מושגי הערך העיקריים שאליהם היא שואפת לחנך, מה הוא הסיפור הממחיש אותם, ומה מוריה עושים כדי להנחילם. כל חברה ראוי לה שתשאל מה מקורם של ערכי יסוד אלה, מהו תוקף סמכותם וטווח חלותם, ומי הוא שאמור ללמדם, כיצד ומדוע. במאמר זה אני סוקרת את הגישה היהודית ללימוד, לקריאה ולכתיבה החל מראשית הספירה, ואף קודם לכן, ומתארת את ביטוייהם המגוונים ורבי-הפנים של הלימוד והחינוך על פי גישה זו ואת דמותם המשתנה של המורים בתקופות שונות (רחל אליאור).

  • סיכום

    החינוך לזהות יהודית וציונית הוא אחד מאבני היסוד של החינוך הממלכתי בישראל. לכן ראוי שמחנכים ומעצבי מדיניות החינוך יתנו דעתם לשאלות התשתית בתחום זה: מהי זהות ומהו חינוך לזהות? מהן מטרות החינוך לזהות ומהן האסטרטגיות החינוכיות שיש לאמץ כדי להשיג מטרות אלו? המאמר מציג שלוש תשובות לשאלות אלה לאור שלושה שירים של יהודה עמיחי. מכל אחד מהשירים משתמעת גישה אחרת להבנת המושג "זהות" וכן אידיאולוגיה חינוכית שונה: מן הגישה המהותנית למושג הזהות נובע חינוך המבוסס על אידיאולוגיה של תִרבות; מן הגישה ההבנייתית הרדיקלית נובע חינוך המבוסס על אידיאולוגיה של אינדיבידואציה; ומן הגישה ההבנייתית המתונה נובע חינוך ברוח "המודל השלישי בחינוך", המבוסס על סינתזה בין אידיאולוגיית התִרבות לאידיאולוגיית האינדיבידואציה. המאמר מנתח את השירים ואת פרדיגמות הזהות והגישות החינוכיות המשתמעות מהם, ובוחן את המשמעויות מרחיקות הלכת של יישום כל אחת מהגישות (אוהד דוד).

  • לינק

    גישתו החינוכית של טרופר, כפי שהיא עולה ב"שביל בעולם", היא קודם כל הומניסטית. "ביקשנו לחנך לאהבת אדם. כל אדם באשר הוא… בלי אבל ובלי סייגים. כל אדם נברא בצלם". פעם אחר פעם טרופר פורש עשייה חינוכית שמוּנעת מתשוקה עזה לקדם צעירים, מדאגה עמוקה לשלומם ולכבודם, מתובענות מחמירה לשוויון הזדמנויות, ממחאה נגד עוולות הפערים החברתיים והנחשלות המצמיתה שאלה מולידים. רצונו כמחנך — לגעת בנפשם של התלמידים, לעורר בהם אמון וכבוד הדדי, להעצים בהם את תחושת המוגנות והמסוגלות ולעשות כל שביכולתו כדי לסייע להם "לפרוש כנפיים" (נמרוד אלוני).

  • לינק

    ערכים ופרקטיקות של קיימות הם "הנושא החם" במדינות רבות. גם בישראל הולכות ומתרחבות יוזמות עירוניות, קהילתיות ופרטיות להנחלתה של תודעת הקיימות. במציאות המתהווה, שיתוף קהילתי, אחריות סביבתית וצדק חברתי הם גורמים דומיננטיים בתהליכי השינוי לקראת חברה מקיימת. הספר אתגר הקיימות עניינו בפרישה רחבה של הקיימות כתפיסת עולם רב-תחומית, רעיונית, ערכית וחינוכית, אשר כורכת יחד סוגיות סביבתיות, חברתיות ואזרחיות. מטרתו העיקרית היא הנחלת תודעה אזרחית פעילה וביקורתית הנדרשת בחברה דמוקרטית בת-זמננו. הוא קורא לאקטיביזם סביבתי, חברתי וחינוכי, מעמיד אתגרים קונקרטיים ומציע פתרונות ויישומים (אילנה אבישר).

  • לינק

    בשנת 2006, במסגרת ועידת TED, הרצה חוקר החינוך הנודע קן רובינסון על הנושא "איך בית הספר הורג את היצירתיות". בתוך זמן קצר הפכה ההרצאה לנצפית ביותר בתולדות TED, עם יותר מ־37 מיליון צפיות. בהרצאתו טען רובינסון שמערכת חינוך הממוקדת בהישגים וציונים מונעת ממרבית הילדים לממש את הפוטנציאל הטמון בהם. בבתי ספר יצירתיים חוזר רובינסון אל אותה הרצאה מפורסמת ומפרט את הפתרונות לבעיה שהציג בה: מה עלינו לעשות על מנת שכל ילד, בכל בית ספר, יוכל לגלות את הכישרונות והתשוקות החבויים בו ולהפיק מהם את המיטב (קן רובינסון ולו ארוניקה).

  • סיכום

    מורים וחוקרי חינוך רבים טוענים לחשיבות הגישה של "חינוך רלוונטי תרבותית" (Culturally relevant education). בנבדל מרב-תרבותיות בחינוך צמחו שני כיוונים חשובים אחרים: האחד – מיקוד בעבודת המורה ב"הוראה נענית-תרבות" (Culturally responsive teaching); השני – מיקוד בעמדה ובפרדיגמה שנוקט המורה ב"פדגוגיה רלוונטית-תרבותית" (Culturally relevant pedagogy). חרף מתיחת קו בין הוראה לבין פדגוגיה, שני הכיוונים מדגישים צדק חברתי וכיתה כאתרים לשינוי חברתי. כסינתזה של כיווני מחקר משלימים אלה הממוקדים בהוראה אפקטיבית לתלמידים שונים, הכותבים מתייחסים למושג כולל – "חינוך רלוונטי תרבותית". הם מציגים ארבעה סמנים (Markers) של "חינוך רלוונטי תרבותית" ומנתחים על פיהם כ-40 פרסומים המפורטים בסקירה (Aronson, B., & Laughter, J).

  • סיכום

    מאמר זה יוצא מנקודת מוצא תיאורית לפיה העיסוק במשמעות החיים אינו מקבל ביטוי מרכזי בעשייה החינוכית. בהמשך לעמדתו של ויקטור פראנקל (1978), המכירה בשאיפה למשמעות כצורך אנושי בסיסי, נטען, כי אחת המטרות של העשייה החינוכית היא לעורר בלומדים את השאיפה למשמעות ולסייע להם להוביל לחיי משמעות. מתוך טעם זה ממש נגזרת חשיבות הצגתו של עולמו הפילוסופי והחינוכי-מעשי של יאנוש קורצ'אק בתכנית הלימודים בחוגים למחשבת החינוך במוסדות להשכלה גבוהה ובהכשרת מורים בישראל. פרשנות מוצלחת ומעניינת של תשתית פילוסופית זו עשויה ליצור עמדה מפורשת בשאלת משמעות החיים (נורית בסמן מור).

  • לינק

    פרופ' שלמה בק, לשעבר נשיא מכללת קיי לחינוך ומי שעמד כמה פעמים בראש פורום המכללות האקדמיות לחינוך, מודאג. את ספרו החדש הוא כתב "מתוך תחושה עזה של דאגה לעתידה של הכשרת המורים בישראל", כדבריו. בצדק. דאגה זו מוצאת את מקומה בכל אחד מפרקי הספר המפורט שלפנינו ובעיקר בשורה האחרונה שלו, שאינה מביאה בשורה בדמות הצעה להכשרת מורים חדשה. עם זאת, הספר פותח את אחד הדיונים החשובים ביותר שהיו כאן בשנים האחרונות בתחום הכשרת המורים ובעיקר אינו חושש מהדיון בקשר בין הכשרת המורים לבין הפילוסופיה שלה (אריה קיזל).

  • סיכום

    בבית הספר של גֶּבר טאלי בסן פרנסיסקו מזמינים תלמידים להתנסות: לבנות, לפרק, לקלקל, להסתכן וגם להיכשל. עם קייטנות באותה רוח, רב־מכר שמציע להורים חמישים דברים מסוכנים לעשות עם ילדים, אתר הדרכה באינטרנט ושתי הרצאות פופולריות באתר "טד" הפך טאלי למעין גורו של חינוך אחר לילדוּת אחרת: פתוחה, משוחררת ונועזת (דוני ענבר).

שימו לב! ניתן לחזור לתוצאות החיפוש האחרון מכל עמוד באתר בלחיצה על הכפתור בצד ימין