יכולת עמידה (Resilience) של מורים היא תחום מחקר חדש יחסית , שהמחקר בו אינו רב (Gu & Day, 2007, Kitching et al., 2009, Sumsion, 2003). כאשר השמירה על מורים במערכת היא עניין עכשווי משמעותי במדינות רבות (Scheopner, 2010), בחינת הגורמים התומכים במורים המתחילים עשויה לסייע בכך(Tait, 2008). הדגש הוא על שמירה איכותית (Quality retention) של מורים במערכת , שבה הנעה ומחויבות נשמרות והמורים מסוגלים להתמודד עם האתגרים העומדים בפניהם בעבודתם ולשגשג מקצועית. זהו מאמר סקירה הסוקר ומנתח 50 מאמרים בנושא ( Beltman, S., Mansfield, C., Price, A ) .

בשנת הלימודים הנוכחית ייבחנו תלמידי ישראל בשלושה מבחנים בין־לאומיים: פירלס, טימס ופיזה. המבחנים הבין־לאומיים משתלטים בהדרגה על מערכת החינוך. הכנה ישירה למבחנים מזיקה להוראה וללמידה; אימוץ נבון של עקרונותיהם עשוי להועיל. מורים מתבקשים לעמוד על המשמר: מתי הדרישה להכין את התלמידים למבחנים מזיקה ומתי היא מועילה . כאשר הופכים את המבחנים הבין־לאומיים לעתירי סיכון ומשדרים למערכת שהם נושאים בחובם משמעויות של שכר ועונש עבור אנשי החינוך המעורבים בהם, המבחנים מחטיאים את מטרתם והתוקף שלהם נפגע, ולא זו בלבד אלא שהם עלולים לגרום למערכת החינוך נזקים כבדים. בדיקת ההשפעה של המבחנים הבין־לאומיים על איכות ההוראה מראה שיש בה סיכון וסיכוי. הגורם המכריע לסיכון או לסיכוי איננו המבחן עצמו, אלא האופן שבו מערכת החינוך מתייחסת אליו. קבלת החלטה המחייבת את המערכת להראות שיפור הישגים מהיר והעברת מסרים מערכתיים תקיפים בנידון מסכנות את איכות ההוראה, משום שהן הופכות את המבחן ל"עתיר סיכון" וגורמות להכנה אינטנסיבית לקראתו ( ענת זוהר).

המורה המתחיל נמצא רוב הזמן במאבק. זה מאבק על הישרדות. הוא צריך להסתגל לתרבות בית הספר, למדיניות, לחובות, למוקדי אחריות. המורה המתחיל נושא באחריות במסגרת משרתו אבל למעשה הוא ילד קטן שנזרק למים. הוא נכנס לשחיקה במהירות שיא. למעשה הוא אמור לשמש כמציל בסוכת המציל בבריכה אבל הוא עסוק בשחייה, בהישרדות והסתגלות. מצופה מן המורה המתחיל לצמוח ולהצמיח, לשלוט ולגלות הבנה בכל תהליכי ההוראה והלמידה, לברור מתוך ים האפשרויות את זו הנכונה אבל ללא כל ניסיון ולמעשה עם מעט מאד הכנה. שלב זה מתואר כ"הלם", "שוק", "טראומה" ו"עקירה". בשלב די מוקדם מפתח המורה המתחיל רגשות של כעס כלפי המערכת והוא מאשים את המערכת בקשייו. הפער בין הציפיות והאמונות שלו לבין הנעשה בשטח יוצר עמימות, חרדות ותחושה של אי יכולת לעמוד בדרישות התפקיד. בשלב זה, חלק מהמורים המתחילים נוטים להיכנס לאכזבה מוגזמת, להאשמה מרובה, לעיתים לייאוש ובעיקר לתחושה ש"אין לי מספיק כלים" ו"לא מציידים אותי במספיק כלים" ( אריה קיזל) .

מטרת מחקר חלוץ זה היא ללמוד על תפיסת המלווה את בעיית הנשירה, על המקום שניתן לה במהלך הליווי והכלים שעומדים לרשות המורה המלווה כדי להתמודד איתה. המחקר נערך בשיטה איכותנית בגישת חקר מקרה ובודק את הסוגיה הנחקרת כפי שהיא משתקפת ונתפסת בעיני שלוש מורות מלוות שסיימו בהצלחה את קורס החונכים ועסקו בליווי בתשס"ט ועוסקות בליווי בתש"ע. הכלים שבאמצעותם נאספו הנתונים: ראיונות עומק ומסמכים כתובים.שאלות המחקר: (1) מהי תרומת המורה המלווה למניעת הנשירה של המורה המתחיל; (2) מה הם המרכיבים המקצועיים הדרושים למורה המלווה כדי להתמודד עם בעיית הנשירה. ממצאים עיקריים: ממחקר חלוץ זה עולה בבירור כי המודעות לנושא הנשירה נמוכה, למלווה אין יכולת לזהות אותה אצל המורה המתחיל והנושא עלה באקראי בשיח בין המורה למלווה. הממצאים מצביעים על היעדר תפיסת האחריות של המורה המלווה למניעת הנשירה ולמעורבות פעילה בנושא. כמו כן מעידות המורות המלוות כי הן חוששות לעסוק בנושא בגלל חסמים פנימיים ( עינת ברגר , חוה תורן).

פרופסור אייל נווה מפרק במאמרו הוראה ולמידה דיאלוגית: יעדים וגורמי חסימה את המושג "למידה דיאלוגית" לשלושה מרכיבים: התלמיד, תכני הלימוד והמורה. טענתו המרכזית היא כי על מנת שלמידה דיאלוגית תהייה אפקטיבית, קיים הכרח ששלושת המרכיבים הללו יתקיימו במינון אופטימלי כך שאף אחד מהם לא יהווה גורם מרכזי מדי העלול להאפיל על שני המרכיבים האחרים או לחילופין להתבטל בפני שני המרכיבים האחרים. נווה עומד על השילוב העדין בין המרכיבים הללו ומדגים את השלכות "הלמידה הדיאלוגית" באופנים השונים שבו היא עשויה להתקיים. הדיאלוג המשמעותי אמור כמובן להתרחש במצב אופטימאלי שבו נפגש/ת מורה בעל/ת נוכחות, עם חומר לימוד בעל תכנים מובהקים ועם כיתת לומדים שבין 12 ל25- תלמידים. ואולם גם במצב אופטימאלי שכזה הלמידה הדיאלוגית מתרחשת רק במקרים מועטים. נשאלת השאלה מה הם גורמי העיכוב? הטיעון שמציג פרופסור אייל נווה הוא שברוב הפעמים הדיאלוג נמנע כתוצאה מחוסר איזון שבין שלושת מרכיביו.