מדיניות פדגוגיה ותיאוריה

פאולו פריירה, מי שהגה ופיתח את הפדגוגיה הביקורתית, פונה בספרו לאבן הראשה של מערכת החינוך – המורה. יחסה של המורה לעצמה כנושאת שליחות וכבעלת תפקיד שלו חשיבות ראשונה במעלה הם לב לבו של ספר זה. "מכתבים למורה" הוא קריאה למורה לחרוג ממעמדה המדוכא וחסר הכבוד ולהפוך את הקערה על פיה – להעז לקרוא ולהיאבק למען חברה טובה וצודקת יותר. חברה זו מתחילה במפגש בין אדם לאדם, מפגש שיש בו אמון, תקווה ותעוזה לחלום על שינוי, מפגש דיאלוגי ומחנך, מפגש של תלמיד ומורה. ספר זה הוא חובה לכל אשת חינוך, לכל מורה ולכל מי שרואה את עצמו בעל שליחות חינוכית בחברה הישראלית. תפיסתו של פריירה מרחיבה את האופקים ומספקת כלים רבים למפגש הדיאלוגי והמהפכני בין המורה לתלמידה. רעיונותיו מהווים השראה למעשה החינוכי ומחדדים את הצורך העצום שלנו ושל חברתנו במחנכים (פאולו פריירה).

מאמר זה חוקר כיצד רשויות המדינה בנורבגיה ובפינלנד מתכננות את תכנית הלימודים הלאומית כדי לספק תנאי מדיניות שונים עבור עבודה על תכנית לימודים מקומיות ברשויות המקומיות ובבתי הספר. הנושא נחקר באמצעות השוואה בין האופן שבו הרשויות הלאומיות בנורבגיה ובפינלנד יוצרות מרחב עבור תכנית לימודים מקומית (Molstad, Christina Elde, 2015).

כן בבית ספרנו הוא ספר שרואה אור בזמן הנכון. הוא עוסק בשאלה כאובה המלווה את מערכת החינוך בישראל ובעולם כולו ונוגעת לשאלת תפקידם של המורים ויכולתם, זכותם וחובתם להביע את עמדותיהם הערכיות בבית הספר. לי עצמי ברור כי אין הוראה הבאה ממקום ניטרלי או ממלכתי. מאחורי כל תהליך של הוראה עומד סדר יום ערכי מסוים, וטוב שהוא מוכר וידוע לתלמידים, ואינו מסתתר מאחורי היומרה לנתק את החינוך מהפוליטיקה (יולי תמיר).

ערכה הרב של השקעה בגיל הרך מתועד במגוון מחקרים התומכים ומצביעים על הדיבידנדים בהם זוכות אומות המשקיעות בשלב החינוך המוקדם. המסמך המובא בזאת נועד להביא בפני מקבלי ההחלטות, דרגים מקצועיים ודרגים נבחרים כאחד, ממצאים השוואתיים על הנעשה באומות העולם בתחום החינוך המוקדם, ובכך לסייע להגדיר יעדי המשך לפיתוח וצמיחה של שלב חינוך זה כמו גם הגברת הישגיו (עמי וולנסקי, אודט סלע, איתי אשר).

הרב שי פירון, שר החינוך לשעבר, בוחן את השיעור הפיני ומשוכנע שרק שינוי תרבותי כולל בחברה הישראלית יוכל להבטיח שינוי של מערכת החינוך שלה. רפורמה חינוכית אינה יכולה להצליח אם אין בה ביטוי לתפיסת עולם חברתית־לאומית רחבה וחיבור בין עקרונות חיים כוללים למערכת חינוך שאמורה לשקף אותם (שי פירון).

עם צאתו לאור בעברית של הספר "לומדים מפינלנד" בוחנת פרופ' יולי תמיר, שרת החינוך לשעבר, את השיעור הפיני וקובעת: מי שחושב שאפשר ללמוד מפינלנד איך לחזק את מערכת החינוך הישראלית מבלי לשנות באורח ניכר את אורח החיים הישראלי טועה; השיעור הפיני החשוב ביותר הוא שמערכות חינוך נטועות בעולם הערכים הסובב אותן ובתנאים הכלכליים והחברתיים שהן מתמודדות עמם (יולי תמיר).

ג'יימס בנקס, פרופסור לחינוך, הוא ראש התכנית ללימודי מִגוון והוא מנהל את המרכז לחינוך רב־תרבותי באוניברסיטת וושינגטון בסיאטל. מאמריו וספריו הרבים עוסקים בנושאים הרלוונטיים גם אצלנו יום יום ושעה שעה: גיוון תרבותי וחינוך, מיומנויות הוראה בלימודים אתניים, גזע, תרבות וחינוך. מתחת לכותרות אלה מסתתרת תורה שלמה שמטרתה לתת הזדמנויות חינוכיות שוות לתלמידים הבאים ממגוון קבוצות אתניות, גזעיות וחברתיות־מעמדיות (יעל דקל).

התיאוריות של סגנונות הלמידה מציעות שאינדיבידואלים חושבים ולומדים היטב בדרכים שונות. אלו אינם הבדלים ביכולת אלא בהעדפות עבור עיבוד סוגים מסוימים של מידע או עבור עיבוד מידע באופנים מסוימים. אם זה נכון, לתיאוריות של סגנונות הלמידה יכולות להיות השלכות חשובות עבור ההוראה משום שהישגיות התלמיד תהיה תוצר של אינטראקציה בין ההוראה לבין הסגנון של התלמיד (Willingham, Daniel T.; Hughes, Elizabeth M.; Dobolyi, David G., 2015).

שמעון פרס, נשיא המדינה עד לפני פחות משנה, ממשיך גם בשנה ה-92 לחייו לעבוד מהשכם בבוקר ועד שעות הלילה הקטנות • "אני לא מאמין בחופש ולמעשה איני יודע כיצד להתנהג בחופשה" • שמעון פרס מדבר על חשיבות החינוך, על גילויי הגזענות והאלימות, הצורך בסובלנות, התקווה שלא אבדה לשלום אזורי ומה צריך לעשות כדי שלמדינת ישראל יהיו עוד זוכים בפרס נובל (גד ליאור).

ביצוע בו-זמנית של מספר משימות (multitasking) והפרעות (interuptions) נחקרו תוך שימוש במגוון שיטות בתחומים מרובים (כגון המדעים הקוגניטיביים, מדעי המחשב ומדעי החברה). מגוון זה מוביל לתובנות משלימות רבות. אולם, הוא גם מאתגר את החוקרים להבין כיצד ניתן לשלב בצורה הטובה ביותר רעיונות נפרדים לכאורה כדי לקדם את התיאוריה וכדי לעדכן את התכנון של המערכות האינטראקטיביות. לפיכך קיים צורך בפלטפורמה כדי לבחון כיצד ניתן לשלב בין הגישות השונות להבנת הביצוע בו-זמנית של מספר משימות וההפרעות על מנת לספק תובנות העולות על סכום החלקים שלהן (Janssen, Christian P.; Gould, Sandy J.J.; Li, Simon Y.W.; Brumby, Duncan P.; Cox, Anna L. , 2015).

מחקר זה בוחן את ההשפעה של היקף לימודי המתמטיקה בתיכון על ההישגים בשוק העבודה בישראל שיעורי תעסוקה וגובה ההכנסה. מהמחקר עולה כי שיעור התעסוקה של נבדקים שנבחנו בבגרות במתמטיקה בהיקף של 3 יחידות לפחות גבוה מזה של אלו שנבחנו בהיקף נמוך יותר (או לא נבחנו כלל), אולם אין פערי תעסוקה בין אלה שלמדו בהיקף של 3, 4 ו-5 יחידות. לעומת זאת, נמצאו פערי הכנסה ניכרים בין הנבחנים בכל מספר יחידות. חלק הארי של פערים אלו הוא עקיף, כך שככל הנראה לימודי מתמטיקה בהיקף מוגבר מביאים לבחירת מסלול לימודים אקדמי יוקרתי, וזה מביא בתורו לתעסוקה איכותית יותר ברמת שכר גבוהה יותר. עם זאת, לימודים ברמת 5 יחידות קשורים חיובית להכנסה גם באופן ישיר (כלומר בפיקוח על המשתנים האחרים), בעיקר בקרב נשים (איל קמחי ואריק הורוביץ).

ספר זה מסכם את הממצאים העיקריים, המסקנות וההמלצות של הוועדה הישראלית-גרמנית שפעלה בישראל ובגרמניה בין 2010 ל-2015 ואשר חקרה את ספרי הלימוד (מכיתות ז' עד י"ב) בהיסטוריה, אזרחות וגיאוגרפיה. הוועדה הגישה את מסקנותיה לממשלות ישראל וגרמניה בשנת ה-50 לכינון היחסים הדיפלומטיים המלאים בין ישראל לגרמניה והן כוללות התייחסות נרחבת לתכנים שבספרי הלימוד, הדגשים ונקודת המבט סביב סוגיית הוראת השואה בשתי המדינות וכן האופן שבו משתקפת כל מדינה בספרי הלימוד של האחרת (Arie Kizel, Dirk Sadowski).

מחקר אתנוגרפי ביקורתי זה בוחן כיצד הזיכרונות מהעבר הסובייטי מסופרים מחדש כדי להעריך את הרפורמות החינוכיות העכשוויות. המחברת משתמשת בתיאוריית ההתהוות ההיסטורית (Historical Becoming) של מיכאיל בכטין (Mikhail Bakhtin) כדי לנתח כיצד שרידי העבר מתקיימים יחד עם צורות של ההווה הניאו-ליברלי ומעצבים את האופן שבו מורי המורים והסטודנטים שלהם מפרשים את הרפורמות החינוכיות ואת עבודתם היומיומית (Aydarova, Olena, 2015).

מושג האידאולוגיה נדון בהקשר החינוכי על ידי צבי לם. לגישתו, מה שידוע כתיאוריה חינוכית הוא אידאולוגיה בעלת תוכן פדגוגי. הוראת חשיבה היא אידאולוגיה פדגוגית ולכן אינה עולה ישירות ממצב עניינים בעולם אף שהיא תואמת לרוב למצב כזה. במקום, היא צומחת מנטייה מוסרית או מרגש פדגוגי של מי שמציע אותה. חשיבה כזו מונעת מלפחות שלושה דימויים אוטופיים של ה"חושב הטוב", המציעים מצדם שלוש גישות, וליתר דיוק אידאולוגיות אידאליות, להוראת חשיבה – גישת המיומנויות, גישת הנטיות (דיספוזיציות) וגישת ההבנה. עם זאת, פיתוח יכולת החשיבה והמוטיבציה אליה היא עניין ראוי, והיא הולמת את התנאים התרבותיים העכשוויים ואת האתגרים העתידים. הפרספקטיבה האידאולוגית מסייעת לנו להבין את טבע הוראת החשיבה כך שניתן יהיה ליישם אותה בצורה מושכלת יותר (יורם הרפז).

התכניות החוץ־תקציביות לתואר השני באוניברסיטאות הציבוריות בישראל הוקמו כחלק מתהליך ההפרטה במערכת ההשכלה הגבוהה. מספרן ההולך וגדל של תכניות אלו מעלה את השאלה מי הם הסטודנטים הפונים ללימודים בהן ומדוע הם עושים זאת. מחקר זה מבקש לענות על השאלה, והוא מתבסס על שאלון שהועבר בשנת הלימודים תשס"ז ל־432 סטודנטים בשבע תכניות חוץ־תקציביות ובשבע תכניות פנים־תקציביות המקבילות להן באוניברסיטת תל אביב. המחקר משווה בין שני סוגי התכניות מבחינת מאפייני הסטודנטים, מניעיהם ללימודי התואר השני ועמדותיהם כלפי האוניברסיטה (אברהם יוגב, עדית ליבנה, עודד מקדוסי).

מאמר זה מנסה לחלץ אפיון כולל וחיובי (לא שולל) של סמכות חינוכית מתורתו של הפילוסוף פרידריך ניטשה. ניסיון זה משמעותי במיוחד בעידן בו הסמכות החינוכית מצויה במשבר גדול. עיקרו של משבר זה הוא ערעור האמון המוחלט בתבונה, במדע ובקידמה – ערעור שנעשה על-ידי ניטשה (ניטשה, 1999א, 1999ב) ומשתלב גם ברוח התקופה. הסמכות החינוכית דינמית ומתפתחת. היא מופיעה כסמכות חיצונית, שקיימת אצל מחנך אותנטי וראוי, עוברת דרך סמכות עצמאית ואותנטית אצל המתחנך, המשתחרר מסמכות חברתית חיצונית ומזויפת, מתעלה מעליה ומתקדם לעבר עצמאות ואותנטיות. התפתחות סמכות חינוכית זו נשענת גם על לימוד הידיעות והדוגמה האישית של אחרים, תוך קביעת יעדים ומטרות לחינוך, דהיינו מתוכו של בעל הסמכות. רעיון הסמכות החינוכית הדינמית ניתן להצדקה על דרישתו של ניטשה לאותנטיות של היחיד, להתגברותו העצמית, לחיפושו העצמי וליצירתיותו. המחבר טוען, כי סמכות זו ניתנה להכלה לא רק על יחידי סגולה אלא על כל בני החברה, אף אם הדבר חורג מכתביו של ניטשה המפורשים ולמרות העובדה, שקשה למצוא בדבריו דרישות להיבט של סולידריות ולפן שיתופי בחיי היחיד, הנחוצים לאפיון של סמכות חינוכית ראויה (ערן גוסקוב).

מחבר המאמר מציע לייבא לישראל תכנית לימודים הרווחת באוניברסיטאות מובילות בארצות הברית. כמענה למשבר במדעי הרוח, מזמין המחבר את הקוראים לבחון את האפשרות של לימודי ליבה שיהיו מובֽנים לתוך תכניות הלימודים במערכת ההשכלה הגבוהה. המענה שמציע המחבר מושתת על תכניות שקיימות באוניברסיטאות ייל וקולומביה והמתמקדות ב"ספרי מופת" (Great Books). התכניות מפגישות סטודנטים באופןישיר עם טקסטים קלאסיים, העוסקים בין היתר ב"דילמות הגדולות" של הקיום האנושי והמאפשרים גיבוש זהות ופיתוח אנושיות. המחבר דן בהיבטים של תוכן ופדגוגיה ומציע שתי אפשרויות ליישום הגישה במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל. הוא מסכם בקָבעו שמודל זה מתאים במיוחד לחברה הישראלית, שכן הוא "מעודד מפגש בלתי אמצעי עם הטקסטים התרבותיים המכוננים ומבוסס על דיון ביקורתי, שבו בוחן הסטודנט את עצמו ואת החברה שבה הוא חי למול מורשת העבר" (עידו חברוני).

בעשור האחרון חיזקה מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל את מחויבותה החברתית ופיתחה תכניות חדשות למעורבות סטודנטים בקהילה. רבות מהתכניות הללו משלבות בין ידע אקדמי לפעילות חברתית ובין תיאוריה לפרקטיקה. התפתחות זו היא חלק ממגמה בין־לאומית של חזרה לתפקידה המסורתי של האקדמיה כמקדמת ערכים של דמוקרטיה והשתתפות אזרחית פעילה. בהתבסס על שיטת "למידה מהצלחות", מציגים הכותבים סיפור הצלחה של קורס משַלב עשייה אחד, "מתורגמנות קהילתית" באוניברסיטת בר־אילן, וממנו גוזרים ארבעה מדדים עיקריים לבחינת הצלחה: מחויבות, עקביות, למידה והקשרים (מודל מַעֲלָ"ה). המאמר מדגיש את הצורך במחויבות של כל השותפים בתהליך: הסטודנטים, המרצים, המוסדות להשכלה גבוהה, ארגוני החברה האזרחית ונציגי הקהילות (דפנה גולן, יונה רוזנפלד).

במאמר זה, המחבר חוקר את הקשר בין הוראה ולמידה. בעוד שבייחוד בשפה האנגלית הקשר בין הוראה לבין למידה הפך לאינטימי עד שלעתים מסתכלים עליו כאילו הביטוי 'הוראה ולמידה' הוא מלה אחת, המחבר טוען כי חשוב לשמור על הוראה ולמידה בנפרד זו מזו, וגם מספק מספר טיעונים עבור ההצעה שייתכן שהלמידה אינה האפשרות היחידה שההוראה צריכה לכוון אליה. המחבר חוקר רעיון זה באמצעות דיון בקשר שבין הוראה לבין למידה, הן מבחינה מושגית והן ברמה אקזיסטנציאליסטית. הוא דן במגבלות של שפת הלמידה כשפה חינוכית, מציין עבודה פוליטית שנעשית דרך השפה של הלמידה, ומעלה שאלות אפיסטמולוגיות ואקזיסטנציאליסטיות לגבי זהותו של הלומד, בייחוד ביחס לשאלה מה זה אומר להיות בעולם במונחים של למידה כהבנה וכהענקת משמעות (Biesta, Gert, 2015).

כותב המאמר מבסס את טיעוניו על תפיסת תפקיד המורה ומהות ההוראה על תורתו של מרטין בובר (Martin Buber) ובמיוחד על רעיון ה"אני אתה" (I and Thou) שבה. הוא מביא פרשנויות ודיון עיוני תוך הסתמכות על פרשני בובר שונים כדי להבהיר את התפיסה שלו בנושא. אבן יסוד בפילוסופיה החינוכית של בובר היא היחסים הדיאלוגיים המבקשים מאיתנו לגשת לאחר תוך קבלת השוני והייחודי, בפתיחות וללא תפיסות קודמות, תוך בירור מה האחר מביא לעולם. הכותב רואה בכך חלק נכבד בהיבט המעשי של עבודתו של בובר בחינוך (Alexandre Guilherme).