מדיניות פדגוגיה ותיאוריה

מאמר זה נסמך על ההיסטוריה של Esbrina, קבוצת מחקר מבוססת בספרד בעלת כמעט 20 שנות ניסיון ומסורת מושרשת של למידה ורפלקציה עצמית. המחברים מנתחים את ההקשרים החברתיים והאקדמיים שבהם הקבוצה נוצרה וזכתה להכרה. הם מציגים את הרקע של חברי הקבוצה, נטיות ותפקידים, כדי לספק תובנה לגבי המתחים שהתעוררו בהחלטה על נושאי מחקר, גישות מתודולוגיות ושיטות מחקר. המחברים מתמקדים בשני פרויקטים ספציפיים וחוקרים תהליכי למידה של אלה המעורבים בהם (Hernandez-Hernandez, Fernando; Sancho-Gil, Juana M. , 2015).

המאמר שואל מהו מקומן של התרבות (והחינוך) ושל הביולוגיה בעיצוב ההתנהגות האנושית. אל מול תפיסות אידאליסטיות ואופטימיות בדבר טבע האדם שהוא סוקר – הפרא האציל, הלוח החלק והרוח במכונה – הוא מביא את המחקר האבולוציוני העדכני בדבר המשקל הרב שיש לביולוגיה ולגנים על ההתנהגות האנושית ודן במשמעות הדבר בחינוך (יוני מזרחי).

המאמר נסוב על האדם שעצם שאילת השאלות היא ממהותו האנושית. האדם שואף לחרוג מעצמו אל מעבר לעולמו הנוכחי, והצעד הראשון הוא העמדת הנתון בשאלה. הבעייתיות בחינוך היא המתח בין רצונו של המורה להשפיע על תלמידו ולהביאו לכלל חיקוי, ובין שאיפתו לחנך את התלמיד כך שלא יירתע מהצגת שאלות (שמואל שקולניקוב).

המאמר משווה את מושגיו של מרטין בובר – ”אני-אתה״, ”אני-הלז״ ו״זיקת גומלין״, הדנים בסוגי קשר ושיח בין בני אדם, וכן המושגים ”דיאלוג חלקי״ ו״אחריות״ (בין מורה לתלמיד) – למושגים ”הפנים״, ”האחר״ ו״אחריותי הקבועה כלפי האחר״ של עמנואל לווינס. על רקע מושגים אלה מציג המאמר את המשותף לעמדותיהם של שני הוגי החינוך ביחס לחינוך ואת המבדיל ביניהן (יונתן כהן).

האם ייתכן שבתודעה האנושית יש איזשהו רכיב רוחני שאינו ניתן לכימות ולהנהרה על סמך חוקי הפיזיקה, הכולל את הרצון החופשי, את הכוונות, את ההכרעות הערכיות ואת הרגשות? המאמר מציג את יסוד הרוחניות בתודעה ובחינוך, אבל מן הסוג האתאיסטי, הלא-מיסטי (יקיר שושני).

המאמר דן באירוניה ובכפל התפקידים שב"אני" של המורה כלפי תלמידיו – דיוקן האדם שלו – המאפשרים את התהליך החינוכי ואת צמיחתו של היחיד-התלמיד מתוך חירות ועצמיות (אריאל הירשפלד).

המאמר שואל מה תכלית החיים בכללם? מהי משמעותם? הוא מביא מהגותם של עמנואל קאנט ולודוויג ויטגנשטיין בשאלות אלה. מכאן הוא עובר לדון בשאלת המשמעות בחיים, תוך כדי הסתמכות על הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית מתוך זיקה למוטיבים של סבל, בדידות, אבסורד ומוות (תמי יגורי).

המאמר עוסק במשולש גוף-תודעה-חינוך. כחיבור בין צלעות אלה הוא מציע את המושג ”סֶפַרת החינוך האישית״, שפירושה יכולתו של האדם להפנות את תשומת לבו פנימה אל מחשבותיו ואל תחושותיו. המחבר מספר על ניסיונו האישי בנעוריו ובבגרותו מתוך שימוש בתורות הטאי-צ׳י והוויפאסאנה, הרואות בגוף את בית הקיבול של התודעה (אורן אְרָגז).

המאמר יוצא בביקורת נוקבת נגד זרמים פוסט-מודרניים ופוסט-ציוניים בחינוך. תוך כדי שהוא בוחר בס' יזהר כמייצגם, המאמר קורא לשיקומה של התפיסה החינוכית ההומניסטית-יהודית והלאומית-ציונית, ליישומה במציאות החברתית והכלכלית של ימינו ולהחזרת עטרת הפילוסופיה בהכשרת המורים, בעיצוב תכניות הלימודים ובתפקוד המחנכים (אליעזר שביד).

מאמר זה בוחן את ההנחות האפיסטמולוגיות הנמצאות בבסיס ההיררכיה של תכנית הלימודים, אשר המחברת מתייחסת אליה כ"היררכיה המסורתית של תכנית הלימודים". מדובר ברעיון נפוץ ובעייתי הטוען כי לכאורה מקצועות לימוד מופשטים, כמו מתמטיקה ופיזיקה, מוערכים יותר מאשר מקצועות המקושרים להתנסות קונקרטית, לתכליתיות ולגוף, כמו חינוך גופני ותחומי לימוד מקצועיים (Bleazby, Jennifer, 2015).

התביעות ממערכות החינוך בשני העשורים האחרונים רבות וניתן לומר שלא היו דומות להן לפני כן. באופן בולט יש דרישה לשוויון בחינוך ולתוצרים שווים לכל התלמידים כולל מיעוטים ותלמידים מאוכלוסיות חלשות, ולמצוינות והצמחת כל הלומדים להיות בעלי יכולת לחשוב, להצדיק, לתקשר ליצור ולפתור בעיות בדרכים שיאפשרו להם להיות שותפים אפקטיביים בחברה של המאה ה-21. טענת הכותבים היא שמערכות החינוך לא השתנו בהתאם. לדעתם ההוראה באמריקה כיום היא "לא-שיטה" (non-system) של נסיבות מקריות ולא תוצר מתוכנן המוביל למטרות הנ"ל. באמריקה קיימים פערי הישגים בין אוכלוסיות מיעוטים כבר מהכניסה לגני ילדים והם הולכים ומתרחבים לאורך הזמן. ארה"ב אינה נמצאת במקום גבוה במבחנים בין-לאומיים (מקום 17 בקריאה, 20 במדעים ו-27 – במתמטיקה), גם כתוצאה מרמות העוני והאפליה התורמות בבירור לתוצאות אלה (Mehta, J., Theisen-Homer, V., Braslow, D., & Lopatin, A).

מחקר זה ניתח מסמכים של תכניות לימודים רשמיות שפורסמו ב-14 מדינות שונות כדי לזהות כיצד המרכיב החברתי-תרבותי ב"הוראת אנגלית כשפה זרה" משתקף במסמך.המחקר מצביע על הממצאים הבאים: תכניות הלימודים מציינות את החשיבות של התרבות בלמידת השפה ומקדמות השקפה אינטגרטיבית של הוראת תרבות ושפה, היעדים התרבותיים מתמקדים בהערכת המגוון התרבותי , העלאת המודעות התרבותית וחיזוק הזהות התרבותית החיובית של התלמידים; המסמכים של תכנית הלימודים מתמקדים בידע התרבותי ובעמדות כלפי תרבויות זרות, יותר מאשר במיומנויות הדרושות לאינטראקציה מוצלחת (Lavrenteva, Evgenia; Orland-Barak, Lily, 2015).

פרופ' לארי קובן, אשר הוכשר כהיסטוריון של החינוך והבקיא לגבי כל נחשול של רפורמה חינוכית לשיפור הוראה ולמידה במהלך המאה שעברה, מציין כי איננו יכול להציע תכניות ספציפיות עבור מועצות מנהלים בית-ספריות, מפקחים, מנהלים, מורים, הורים ומצביעים. מדוע? בשל חשיבותו הרבה של ההקשר (context). אך יש מספר עקרונות שהוא מאמץ אשר מנחים את החשיבה שלו לגבי הוראה, למידה ורפורמה. עקרונות אלה קובעים את הכיוון שיש להתאימו למסגרות שונות. עקרונות אלה מגיעים מההתנסות של המחבר במשך חמישה עשורים כמורה, כמנהל וכחוקר (Larry Cuban, 2015).

המסמך "אופק חדש: הצעד הבא" 2020-2015, שעיקריו מתפרסמים כאן לראשונה, מציג את המורה המאפשר: מה נדרש ממנו כדי להיות כזה, ומה נדרש מהרשויות כדי לאפשר למורה למצות את יכולותיו ולהשפיע על איכותה של החברה העתידית בישראל (רמי הוכמן, מיכל גלר).

במקום להמשיך לקנא בכיתות הקטנות בפינלנד או במשכורות המורים הנאות בסינגפור ובארה"ב – החליטו במשרד החינוך לצאת למחקר השוואתי, שינסה לגלות את סוד ההצלחה של הרפורמות בחינוך במדינות נבחרות. עם זאת, ציונים וחדרי מורים מעוצבים הם לא הכל – ובכל מקום על הגלובוס, מתברר, נאבקים לבנות מערכת חינוך חדשנית, שתדע להתמודד עם אתגרי המחר (תמירה גלילי).

מאמר זה מציג גישה חלופית ליצירת נתונים באמצעות דיאלוג רפלקטיבי בין חוקרים, מורים ולומדים. הגישה משלבת אלמנטים של היזכרות תוך שימוש בווידאו ודיאלוג רפלקטיבי בראיונות בקבוצת מיקוד. הרציונל והאפשרויות נידונו ביחס למטרות של דיון בקבלת ההחלטות הפדגוגית של מורים ובהתנסות של לומדים במגוון פרקטיקות פדגוגיות ובתגובתם לפרקטיקות אלה. המאמר בוחן את האתגרים המתודולוגיים של תפיסת המציאות היומיומית של שיטות הוראה בכיתות עבור מורים ולומדים והאפשרויות של שימוש בדיאלוג לגבי מפגשי הוראה שנצפו כדי להשיג תובנה נוספת לגבי החשיבה והפעולה של האחד על השני (Nind, Melanie; Kilburn, Daniel; Wiles, Rose, 2015).

מורים הם אזרחי המדינה, וככאלה גם הם בוחרים, אם לכנסת ישראל ואם לרשויות מקומיות. אלא שנוסף להיותם אזרחים מורים הם "גם" מחנכים, מורים מקצועיים, מנהלים, סגנים ועוד. ככאלה, יש להם "אמירה" לא רק בינם לבין עצמם אלא גם בינם לבין תלמידיהם. טוב יעשו המורים אם יתייחסו, ולא בסמוי אלא בקול צלול ובהיר, למתרחש במדינה, ובהחלט כן – גם לפוליטיקה, למפלגות, לבחירות בכלל ואפילו – רחמנא ליצלן – לבחירתם האישית בפרט: "אני עומד לבחור ב…" (נריה גוטל ).

פרופ' חנן יניב קורא בטור באתר החדשות של נענע 10 למהפכה אשר תנתק את בתי הספר מן המערכת האקדמית: "אין לך מכשול עיקש יותר, העומד בפני כל ניסיון לשינוי מעמיק של מערכת החינוך, מאשר בחינות הבגרות. השאיפה והלחץ להצלחה בבחינות הבגרות מכשירה כל אמצעי, שהרי ברור שתעודת בגרות טובה היא המפתח למוסדות האקדמיים ותואר אקדמי הוא מפתח להצלחה בחיים. האמנם?" (חנן יניב).

אג'נדות כלכליות וקפיטליסטיות מתקדמות ניחנות בממדים אידיאולוגיים חד-ממדיים ונוקשים המתיימרים לקבוע עובדות "שאין להכחישן". האג'נדות הללו מעצבות בהדרגה את החברה ואת החינוך שלה המבוסס על צרכנות וסדר כלכלי עולמי "ראוותני באופן יסודי ולא מקרי. בסופו של דבר, מחזה הראווה, הספקטקל, מכוון אך ורק לעצמו". במאמר זה נטען, ברוח דבריו של גי דבור ("חברת הראווה"), כי עבודתם של המורים נשלטה בעבר בידי גישה טכנית שהדגישה אחריותיות ופדגוגיה קונפורמית, בעוד שכיום ההוראה היא מקצוע מבוזר. עבודת המורים עברה טרנספורמציה שכתוצאה ממנה תפקיד המורה הוא להיות צופה שעוקב אחר האירועים בכיתה ובסביבות טכנולוגיות, לכוד בין השקפת העולם הכלכלית ובין תשוקת הצריכה של התלמידים. לפי השקפה זו, המורה נאלץ פחות או יותר להסתפק בהתבוננות פסיבית בשעה שהחינוך, המשועבד לדוגמה כלכלית בעולם דיגיטלי, מציג את החיים כמחזה ראווה של צבירה ותשוקה.

מאמר זה דן במתן עצות לסטודנטים הכותבים חקר מקרים כמטלה בכיתה. הנושאים כוללים את החשיבות של המחקר בנושא מסוים, תכנון תיאור המקרה כדי לזהות את הנקודות העיקריות של הנושאים ודיון במקרה עם הכיתה. מוצגים מספר תרשימים המספקים שיטות הדרושות למעקב בעת כתיבת חקר מקרים (Prudhomme-Genereux, Annie, 2015).