אקטואליה

פרויקט השאלת ספרי לימוד מתעלם ובעיקר מעלים מעיני כולנו את השיח החשוב שצריך להתפתח בישראל על אופי ותכני תהליכי הלמידה וההוראה בבית הספר. שיח זה אינו רק ענין כלכלי ואסור שיהיה בן ערובה, אפילו לא בידי המחאה החברתית. התכנים שהתלמידים לומדים בבית הספר הישראלי צריכים להיות עדכניים ומעודכנים ואסור שיתקבעו בספרי לימוד מיושנים שיהיו מרופטים ויועברו מיד ליד בבתי הספר ואשר אסור יהיה עתה להחליפם לעיתים קרובות בגלל גורם אחד – חיסכון בכסף. החשש הכבד הוא מכך שעקב פרויקט השאלת ספרי לימוד יירכשו על ידי חלק מבתי הספר לאורך שנים ספרי לימוד אשר לא רק ימלאו את המחסנים של בתי הספר אלא גם יהיו בשימוש התלמידים ולא ניתן יהיה להחליפם בגלל כללים כאלה ואחרים ( אריה קיזל) .

באמצעות אנלוגיה ללמידת משחק והוראת משחק (בייסבול, כדורגל וכו´) חושף פרופסור דייויד פרקינס את התנאים החיוניים ביותר ללמידה ואת העקרונות היעילים ביותר להוראה. התנאי הראשון ללמידה והעיקרון הראשון להוראה הוא מכלול. תלמידים לומדים היטב כאשר הם מבינים את המכלול שאליו שייך התוכן הנלמד; מורים מלמדים היטב כאשר הם מאפשרים לתלמידים להבין את המכלול ( דיוויד פרקינס) .

התחזיות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לגבי המחסור במורים אינן הולמות את המידע ביחידות כוח האדם של משרד החינוך. פערים אילו יוצרים את הצורך לבחון את סוגיית המחסור במורים באופנים נוספים.ההנחה היא שהסיבות לפער שבין חיזוי הלמ"ס והנתונים שבידי משרד החינוך נובעות מפעילויות רבות המתרחשות בין כותלי בית הספר על מנת להתמודד עם בעיית המחסור במורים. על כן, מטרתו של מחקר זה היא ללמוד על סוגיית המחסור במורים מנקודת מבטם של בתי הספר והמחוזות וכן לאתר את האסטרטגיות שבתי הספר מפעילים על מנת להתמודד עם החוסר (ניצה-שמידט ורות זוזובסקי, 2012).

המחברת סוקרת את הספר Empathy in Education מאת בריג'יט קופר (Bridget Cooper). המחברת טוענת כי קופר מספקת תובנות עמוקות לגבי הצגה וטיפוח של הבנה אמפתית בקרב תלמידים ומורים בבתי ספר יסודיים בבריטניה. המחברת טוענת כי מעל לכול, קופר מצביעה על הפערים בספרות לגבי תפקידה של האמפתיה בחינוך, בייחוד על הצורך לפתח תיאוריה לגבי רגש "במונחים של תהליך ההוראה והלמידה" (עמוד 2). היא מספקת רציונל יסודי לגבי התפקיד והפריסה של אמפתיה על-ידי מורים בבתי ספר ועושה עבודה טובה במיוחד בהארת על ההשלכות הגדולות של אי-טיפוח תחושה המוקדשת לאמפתיה בחינוך בילדות ( Jennifer Van Tiem, 2012).

סוגיית שיעורי הבית ממשיכה לעורר ויכוח ברחבי העולם . קמפיין שצובר תאוצה בצרפת טוען כי שיעורי הבית חסרי תועלת ומגבירים את אי-השוויון: "אם התלמיד לא הבין בכיתה, הוא לא יבין גם בבית". "אם הילדים לא מצליחים לעשות את המטלות בבית הספר, אין סיבה שהם יצליחו בכך בביתם", אומר ז'אן-ז'אק חזן, נשיא FCPE, אגודת ההורים הגדולה בצרפת, שמייצגת הורים ותלמידים ברוב מוסדות החינוך במדינה. "מבקשים מההורים לעשות את העבודה שצריכה להיעשות בכיתות הלימוד " ( קים וילשר | גרדיאן).

מחקר חדש שנערך על-ידי צוות של מדענים מבית לרפואה באוניברסיטת סטנפורד (Stanford University's School of Medicine), בהנחיית פרופסור וינוד מנון (Vinod Menon), מראה שתפקוד המוח אצל ילדים צעירים בבית הספר היסודי הסובלים מחרדה ממתמטיקה שונה מאשר אצל ילדים שאינם סובלים מחרדה כזו (Julie Rasicot).

מאמר מעניין של המורה דביר קפלן , המלמד בביה"ס ולכן זווית הראייה שלו חשובה לא פחות מאלו שחובשים את ספסלי האקדמיה. במדינת ישראל, נכון לשנת 2012, התופעה הבלתי רצויה במערכת החינוך טמונה במטרתה הבלתי פורמלית. מטרה זו, שאינה מצוינת במפורש בחוק המתייחס למטרות החינוך של המדינה, הינה השימוש בבחינות הבגרות כמנגנון סינון למערכת ההשכלה הגבוהה. כיום תעודת הבגרות בכלל ובחינות הבגרות בפרט משמשות ככלי עזר במערך הסינון האקדמאי. המערכת החינוך ניתן להצביע על תופעות בלתי רצויות מולן רבות. החל ממורים שחוקים וכלה במערכות פדגוגיות שאינן עומדות במבחן הזמן, אך יותר מכל, ניתן לומר שהתופעה הבלתי רצויה הגדולה ביותר טמונה בחוסר הסקרנות, היצירתיות ואי פיתוח ההבנה והחשיבה בקרב התלמידים ( דביר קפלן) .

יורם אורעד, העורך הפדגוגי של רשת "שלובים" שואל מדוע אנו כה נחרצים בגישתנו החיובית כלפי המבחנים הללו ובכמיהתנו הבלתי מתפשרת להשיג בהם דירוג גבוה ככל האפשר. במאמר מרתק שפורסם בדצמבר האחרון בהד החינוך (יולי תמיר , "פדגוגיה בנקאית: מה עושים המבחנים הבין־לאומיים לחינוך?" ,הד החינוך , דצמבר 2011, כרך פ"ו , גיליון מס' 02) מותחת יולי תמיר, שרת החינוך לשעבר, ביקורת על המבחנים הבינלאומיים. יולי תמיר מסבירה שהטענה של מובילי ותומכי המבחנים הבינלאומיים על כך שקיימת קורלציה בין הצלחה בהם לבין צמיחת הכלכלה, איננה מדויקת.

נושא היחסים המקוונים בין מורים לתלמידיהם אינו אמור להיות מוסדר בחוק מדינה אלא בהנחיות אתיות, מקצועיות או ארגוניות. מה גם שמרבית המורים מבינים אינטואיטיבית שיחסי חיברות בינם לבין תלמידיהם אינם נאותים ונמנעים מכך, למרות שגם תלמידיהם וגם הם עצמם חברים באותה רשת חברתית (ושאלת החברות של ילדים קטנים ברשתות החברתיות היא סוגיה סבוכה הדורשת דיון נפרד). יתרה מכך, חוק זה בארה"ב מתייחס נקודתית לנושא ההטרדה או הניצול המיני של ילדים ולא להשלכות של עצם קיומם של יחסי מורים – תלמידים ברשתות חברתיות, היות וההשלכות הן נרחבות יותר וחלות גם על המורים ולא רק על התלמידים ( חלבה-עמיר , שרון) .

המחבר סוקר את הספר "I Used to Think..And Now I Think..: Twenty Leading Educators Reflect on the Work of School Reform" וכותב ביקורת עליו . המאמרים דנים בהיבט חשוב, אך שנידון לעתים רחוקות, של המאמצים לערוך רפורמה בבית הספר: ניתוח רפלקטיבי ביקורתי של הקשר בין החוויות שלנו לפרשנויות שלנו לאותן חוויות. (George H. Pegeas).

שלוש שאלות לפחות צריך לשאול על בתי הספר הניסויים (או החדשניים או פורצי הדרך): מה זה בכלל בית ספר ניסויי; מדוע חלק גדול מבתי הספר הניסויים חוזרים להיות בתי ספר רגילים לאחר תקופת הניסוי; ומדוע אין להם כמעט השפעה על מערכת החינוך. הנה שלוש תשובות אפשריות על שאלות אלה. מאמר פתיחה חשוב של ד"ר יורם הרפז , עורך הד החינוך .הגיליון עוסק בחדשנות של בתי הספר הניסויים ושואל האם מערכת החינוך יכולה ורוצה ללמוד מהחדשנות של בתי הספר הניסויים ? ( יורם הרפז) .

בספר זה מובא סיפור המעשה של הסמינר העברי הראשון בארץ ישראל, סמינר לוינסקי, בשלושת העשורים הראשונים לקיומו, השנים המכוננות שבהן נוצר "יש מאין". סיפור המעשה היה אופייני לכלל העשייה של התנועה הציונית והיישוב בארץ בבחינת "נעשה ונשמע", ונשען על שני ממדים:ממד הערכי-ציוני-חינוכי, שהתמצה בהצבת השפה העברית והמקצועות העבריים בדרגת חשיבות גבוהה ביותר ובטיפוח הזיקה של העם לארצו באמצעות לימודי טבע, חקלאות, ידיעת הארץ וטיולים ) נעמי מדרשי) .

יורם אורעד , העורך הפדגוגי של רשת " שלובים" , מדגיש במאמרו את תסכולם של מורים רבים במערכת החינוך ולא רק במקצוע התנ"ך אלא במקצועות רבים נוספים. בתחילת המאה העשרים ואחת, כאשר האינפורמציה גלויה לעין כל ובכמויות, עושר ומגוון עצומים, המתחדשים במהירות בלתי רגילה, האם יש עוד מקום לבחינות הבגרות? ולפחות, האם יש מקום לבחינות בגרות במתכונתן הקיימת? בחינות אלה מסתמכות בעיקר על קליטת מידע (ולא בהכרח בניית ידע), כמעט ללא עיסוק במיומנויות חשיבה, דבר הנחוץ מאד בעידן שלנו .

ישנם מעט מחקרים אמפיריים הבוחנים את אופן ההוראה המקוונת על פני תרבויות שונות, ובייחוד ניתן להבחין בחסרונו של מחקר מסוג זה בקרב תלמידים ממוצא היספאני ותלמידים ממוצא ילידי בארצות הברית. ספר זה מציג את ממצאיו של מחקר בן שנתיים, לאורם נתגבש מודל הדרכתי מקיף (רב-תרבותי ובין-גילי) ללמידה מקוונת. ספר זה מהווה מדריך מעשי עבור הקורא, שכן יעניק לו הוראות מפורטות בדבר גישת ההוראה (הצעות פדגוגיות, טכניות, ועוד) המומלצת עבור למידה מקוונת יעילה, כאשר הבסיס הוא ההבחנה בין האופנים בהם נוטים בני תרבויות וגילאים שונים ללמוד באופן מקוון ( Ke, Fengfeng, Chavez, Alicia F ).

בתקופה שיותר ויותר מורים קשורים לקהילות מתוקשבות ולקהילות מעשה בחינוך הופעתו של הספר "המורה המתוקשר" (The Networked Teacher ) מעידה על התגבשות והתבגרות שלב המעבר מהמורה הבודד למורה הפועל במרחב הרשתי המתוקשב. הספר החדש שנכתב ע"י Kira J. Baker-Doyle הוא מלאכת מחשבת של ביסוס תאורתי ומתודולוגי של ניתוח והבניית התפתחותו המקצועית של המורים החדשים כחלק מקהילת למידה וקהילת עמיתים שיתופית. נקודת המוצא למרבית פרקי הספר היא ראיית פעולת המורה ברשתות החברתיות וקהילות העמיתים כחלק מהתפתחותו המקצועית והשבחת ההוראה שלו. הספר עוסק במקורות התמיכה לעבודתו של המורה במרחב של ביה"ס ומעבר לו , והמרכיב החשוב הם עמיתיו למקצוע בקהילת ביה"ס אבל גם בקהילת המורים הרחבה יותר. הפרק

נושא שילובם של ילדים חולים כרוניים במערכת החינוך זוכה לחשיבות מיוחדת בתקופתנו. הודות להתקדמות הרפואית, מחלות ילדים שנחשבו בעבר כמחלות סופניות, הופכות למחלות כרוניות, שהטיפול בהן וההחלמה נמשכים חודשים ואף שנים. משום כך לבית הספר – על מרכיביו השונים – השפעה רבה על תהליך השיקום, ושילוב מוצלח בבית הספר הוא גורם מכריע בשיקום ובהחלמה כמו גם מדד להסתגלותו הטובה של הילד בעתיד. מטרתו העיקרית של ספר זה היא להציב סימני דרך בתהליך שילובו של הילד החולה במערכת החינוך ולתאר את הצרכים הפיזיים, החברתיים, הנפשיים והלימודיים שלו בסביבת הכיתה. הידע שהספר מציג הופק באמצעות תצפיות וראיונות בסביבתו של הילד החולה במחלה קשה, ועל יסוד סיפורים אישיים של מורות שחוו שילוב של ילד כזה בכיתתן ( יוספה איזנברג ) .

המורה והמחנכת נועה מדווחת בבלוג שלה על המשמעויות של הוראה בסביבת לימודים דחוסה שבה מורים מלמדים תלמידים לקראת בחינות הבגרות. כותבת נועה : "הדרך הפשוטה ביותר להגדיר את ארבעת החודשים האחרונים היא "טירוף". בארבעה חודשים (מינוס חגים) דחסתי לתוך מוחותיהם המטושטשים כל כך הרבה "חומר" שפיטום אווזים מחוויר לעומתו."

המורה והמחנכת אורנית פרידמן מציינת במאמרון מעניין שלה כי שילוב טלפון נייד בשיעור יכול רק לתרום לחוויית הלמידה בשיעורים הנלמדים בכלל בכיתה ובשיעורי תנ"ך בפרט. "השימוש בטלפון נייד בזמן שיעור אסור אצל מרבית המורים ומרבית בתי הספר אוכפים זאת באמצעות תקנון בית ספרי. אבל במציאות מכשיר הטלפון הנייד הוא חלק בלתי נפרד מילדינו. מכשיר הטלפון הנייד מהווה אמצעי תקשורת, יומן, כלי משחק, מצלמה, מסרטה ובאמצעות אפליקציות שונות נתן לעשות בו עד המון שימושים רבים" ( אורנית פרידמן) .

אנשי חינוך ומטפלים מתמודדים לא פעם עם תופעות של דחייה חברתית בקבוצת בני הגיל, בכיתה, בבית הספר, בתנועת הנוער וכדומה. במקרים רבים מלווה הדחייה החברתית בתופעות קשות, כמו נידוי וחרם, לעג מתמשך, הצקות ואף התעללות מילולית וגופנית. לעתים קרובות עולה השאלה כיצד לטפל בבעיה זו ומה צריך להיות מוקד ההתערבות הראשוני בטיפול: האם לתמוך בילד הדחוי או אולי לטפל בקבוצת הילדים הדוחים. בחלק הראשון של המאמר יוצגו שיקולים שיסייעו בקבלת ההחלטה במי לטפל תחילה. בחלקו השני יוצגו גישות תיאורטיות המסבירות תהליכי התפתחות של שעיר לעזאזל בקבוצה, תוך התייחסות למקום של המורה במניעת תהליכים של דחייה חברתית. בחלקו השלישי מציעה המחברת למורה בכיתה אפשרויות שונות להתערבויות כיתתיות בנושא הדחייה החברתית ( יעל אברהם).

לאחרונה פרסם משרד החינוך רשימת נהלים לשימוש ברשתות חברתיות למורים, תלמידים והורים שאחת מהן היא האיסור על מורים או על אנשי צוות חינוכי אחרים, ליזום תקשורת עם תלמידים ברשת חברתית, להציע להם חברות ולאשר הצעות חברות שיתקבלו מהם. במקביל לפרסום ולקראתו, הופיעו בשלובים תגובות על ידי חברי רשת בנושא זה, כגון מאמרונו של נדב בדריאן על חוזר המנכ"ל, רשתות חברתיות וחוסר הרלוונטיות של מערכת החינוך והקישור של מרינה פרסום ראשון: פורסמו כללים להתנהגות מורים בפייסבוק ( יורם אורעד).