מדיניות פדגוגיה ותיאוריה

מאמר זה עוסק בפער שבין העצמת המורה המקצועי כאדם לבין הדרישות המערכתיות, משאבי הזמן ותנאי השטח הפיזיים והאנושים, שמעמידים אותו במצב של הישרדות. הטענה המובעת בו היא, שאפשר לצמצם פער זה באמצעות פרספקטיבה פילוסופית, הנשענת על תפיסתו של מרטין בובר. פרספקטיבה זו מבקשת להעמיד במרכז יחסים של הדדיות, פתיחות, נוכחות וישירות במפגש שבין המחנך המבוגר והילד כפי שבאים לידי ביטוי בקטגוריה הבובריאנית "אני-אתה".

הטענה המרכזית של מאמר זה היא כי תורתו של ההוגה הסיני קונפוציוס בדבר הרמוניה חברתית יכולה לספק הצדקה חיונית לחינוך ליברלי, אותו חינוך הומניסטי המתמקד במדעי הרוח ושכיום נטען נגדו כי אינו מועיל לחברה ואינו תורם כלכלית ולכן המדינה אינה צריכה לממנו. קונפוציוס היטיב להבין את הערך המוסף שיש לגיוון ולריבוי בהשוואה לאחידות בהיבטים רבים של הפעילות האנושית, החל בצורך של השליט בשרים בעלי דעות שונות שייעצו לו בדבר דרך הפעולה הטובה ביותר וכלה בצורך של השף להשתמש במרכיבים רבים כדי להכין ארוחה טעימה.

מחקר זה מתחיל מהממצא לפיו קיים קשר סבוך – לעתים אף פרדוקסלי – בין האוטונומיה של המורה לבין שיתוף פעולה. האוטונומיה של המורה מושווית פעמים רבות לעצמאות ולעבודה אינדיבידואלית, באופן שבהגדרה אינו דר בכפיפה אחת עם שיתוף פעולה. לפיכך, המטרה הראשונה כוללת התרה של הקשר הפרדוקסלי הזה באמצעות הגדרה של אוטונומיה נתפשת וגישה שיתופית כשני מושגים נפרדים. מאחר שהמדדים הקיימים של אוטונומיה אינם מסוגלים להכיל את ההבחנה הזאת, המטרה השנייה כוללת פיתוח של מדד שיהלום את ההמשגה המוצעת. התוצאה היתה מכשיר המורכב משלוש סקלות (גישה שיתופית, אוטונומיה דידקטית-פדגוגית, אוטונומיה בתוכנית הלימודים) בשילוב עם איכות פסיכומטרית מתוקפת.

מאמר זה עוסק במדיניות של השוואה כלפי מטה (leveling down) במערכת החינוך והצדקתה. מדיניות זו מתרחשת כאשר שוויון מושג על-ידי החלשתם של החזקים והורדתם לדרגתם של החלשים. היא עשויה להתעורר, למשל במצבים שבהם שיפור מצבם של החלשים (השוואה כלפי מעלה) אינו אפשרי. המאמר מניח, שקיימת דרישה לקדם שוויון בחינוך, להבדיל מהשגת רף של חינוך הולם וזאת מבלי להתחייב לגישה מסוימת של שוויון חינוכי. ככלל, השוואה כלפי מעלה היא האפשרות העדיפה מבחינה מוסרית שכן היא מקדמת שוויון וגם משפרת את רווחת הפרטים. עם זאת, לעתים, לא ניתן לפעול תוך השוואה כלפי מעלה. הדבר קורה, למשל מטעמים מוסריים או בשל מגבלות תקציביות. אז, קיימת הצדקה למדיניות של השוואה כלפי מטה. המאמר דן במדיניות זו ובהצבת גבולות לה תוך התייחסות לשתי סוגיות עיקריות, המעלות שאלות של חלוקת משאבים בחינוך: תקצוב מערכת החינוך ושיבוץ תלמידים בבתי ספר.

מטרתו של החינוך האפיסטמי היא להקנות לאנשים כלים להעריך ולשתף מידע בצורה אחראית. חשיבותו של חינוך זה עולה בעידן הפייק ניוז והפוסט אמת, שבו מידע שקרי או מסולף רב מצוי ברשת ובמקומות אחרים, ומקשה על אנשים לגבש עמדות פוליטיות המבוססות על עובדות. אתגרים מסוג זה הניעו מאמצים חינוכיים שמטרתם לקדם את הצמיחה האפיסטמית של תלמידים ולשלב בתוכנית הלימודים מיומנויות של חשיבה ביקורתית, כגון היכולת להעריך את אמינותם של מקורות מידע.

שאלת החינוך לפטריוטיות עולה לנוכח הגלובליזציה, בעיות סביבתיות המחייבות פתרונות כלל-עולמיים, היחלשות מדינות הלאום, הגידול בשיעורי ההגירה והתחזקותה של הרב-תרבותיות.דין זה רלוונטי במיוחד לישראל, חברה מפוצלת בין כמה שבטים יריבים שלכידותה החברתית מתערערת.התפישה הקוסמופוליטית, שמזוהה עם הוגים כעמנואל קאנט ומרתה נוסבאום, מבקשת להנחיל לתלמידים ראייה המקדשת את המשותף לכל בני האדם, את הסובלנות, השוויון וההתחשבות באחר – ולא את הייחודיות הלאומית, האתנית או הדתית שלהם. קוסמופוליטים רבים מאמינים כי חירות ושוויון חיוניים למימוש האישי של הפרט, שהוא ערך חשוב בעיניהם.

רוב המהפכות בחינוך הן מהפכות מתוכננות, הן מונעות על ידי אינטרסים פוליטיים, כלכליים או דתיים. אבל המהפכה של החינוך המדיד היא מהפכה שקטה שהתרחשה כמעט באקראי. למעשה היא מעולם לא הוכרזה כמהפכה. ובכל זאת היא הולידה את אחד השינויים הגדולים ביותר במערכת החינוך בישראל ובמערכות חינוך בעולם כולו. מדובר על ההשפעה המהפכנית של המבחנים הבין-לאומיים על מערכות חינוך לאומיות. הציונים במבחנים הבין-לאומיים הפכו מכלי הערכה חינוכי לכלי הערכה משקי, המשפיע על החלטות חינוכיות תוך התעלמות מערכים חינוכיים ופדגוגיים כגון דמוקרטיה בחינוך (יולי תמיר).

מדוע יש פערים בין הצהרות למעשים במערכת החינוך?מדוע נותרות לעתים ללא כיסוי הצהרות על דאגה לשוויון הזדמנויות, על מענה דיפרנציאלי לכל תלמיד ועל צמצום פערים מגדריים אל מול פרקטיקות רווחות של מיון תלמידים על פי קבוצות יכולת, מתן מענה אחיד לכל התלמידים ושעתוק המבנה החברתי?לפי התאוריה המוסדית החדשה לפערים אלה יש תפקיד אדפטיבי, המאפשר את המשך תפקודה של מערכת החינוך: הדרך המיטבית שבה יכולים ארגוני חינוך להתמודד עם ציפיות רבות, חלקן סותרות, המופנות אליהם ממגוון שחקנים, היא להגיב בדרכים משתנות, מגוונות ולעתים גם הן סותרות. למרות כישלונן לכאורה במונחי יעילות, לדרכים אלה יש תוצאות טובות מבחינת ההתאמה לשדה וגיוס משאבים.

(אבי וייס).

כבר בתחילת המאה שעברה ביקש פילוסוף החינוך האמריקאי החשוב ג'ון דיואי להתמודד עם שאלת ההשפעה של הטכנולוגיה והמדע על החברה, ובעיקר עם השימוש השלילי שנעשה בהם. דיואי (1952-1859) שאף לחזק את הפעילות הדמוקרטית, לקדם את מדעי החברה, להעמיק את ההתבוננות האסתטית ולפתח גישה של "הומניזם דתי". מאמר זה בוחן רעיונות אלה ומציע בהתבסס על דיואי לראות בניסיון האסתטי-קונטמפלטיבי מרכיב הכרחי בריסון ובהכוונה של תוצרי המדע המעשי.

תורת האילוצים (TOC-Theory of Constraints) מציעה כלי חשיבה המאפשרים לפתח ניהול ממוקד ולשכלל מיומנויות תקשורת באופן המגביר את יעילות המערכת. לפי תיאוריה זו, אילוץ הוא משאב המכתיב את תפוקת המערכת, הנמדדת על פי המידה שבה המערכת משיגה את מטרתה. ניצול טוב יותר של האילוץ מביא לשיפור משמעותי של התפוקה ובכך מקרב את המערכת להשגת המטרה.בחינוך הפורמלי מיושמת התיאוריה בשלושה תחומים עיקריים: הוראת תכנים, היבטים התנהגותיים ושיפורים ארגוניים (גולדרט, מירי ורייטר שושי, 2017).

מחקר בחינוך משתמש בטווח רחב של מסורות אפיסטמולוגיות הנובעות בחלקן מהטווח הרחב של הבעיות הנחקרות. בעוד שמגוון זה עשוי להיחשב כיתרון לתחום, הוא גם גורם לחוקרים העובדים בתוכו להיות חשופים לחלוקה בין אלה שכדאי להקשיב להם לבין אלה שעל "משתמשי-קצה" להתעלם מהם. אותם אנשים וקבוצות המתעניינים בתוצרי המחקר החינוכי, כגון קובעי מדיניות וספקי שירות, מצפים במידה הולכת וגוברת שממצאי המחקר יהיו נגישים, וייתרמו לשאלות הנוגעות לרב גוניות של "מה עובד". תחת אילוץ זה, תהליכי מחקר המספקים פרטים על מורכבותן של הבעיות החינוכיות, וטבעם הזמני, החלקי והמקרי של הפתרונות, נוטים להידחות כמורכבים יתר על המידה ובלתי נגישים. המגוון האפיסטמולוגי במחקר החינוכי מציג גם אתגרים עבור קליטה של מתכשרים להוראה במקצוע. המחברים מתארים חלק מאתגרים אלה בדיון לגבי מגוון אפיסטמולוגי במחקר בחינוך. הם גם מתארים הבדלים באופן שבו מסורות מחקר מבנות בעיות חינוכיות. הם טוענים שחציית גבולות אפיסטמיים היא תנאי הכרחי לפרקטיות החינוכיות של מורים ושל אלה המתכוננים להצטרף לשורותיהם (Hayes, Debra; Doherty, Catherine, 2017).

המאמר מתמקד בסוגיה של חינוך כל הילדים באותו האופן או התייחסות אליהם באופן שונה, ומשווה בין ההשקפות של פילוסופים חינוכיים, א.ד. הירש (E.D. Hirsch) והווארד גרדנר (Howard Gardner), לבין המטרות והפדגוגיה של החינוך האמריקאי (GIBBON, PETER, 2017).

מאמר זה מתאר מטה-אנליזה מקורית שבחנה את השפעתה של מדיניות מכילה על הישגי התלמידים ללא צרכי חינוך מיוחד. מטה-אנליזה זו מתייחסת ל-47 מחקרים במספר מדינות שפורסמו בין 1985-2015. המאמר מדגים השפעה חיובית קטנה שיש למדיניות זו על הישגי התלמידים ויכולה לבסס תמיכה במדיניות זו.

המחקר מבקש להבין בצורה טובה יותר את התהליך של תכנית לימודים לאומית בקנה מידה גדול במונחים של אסטרטגיות היישום שבהן השתמשו, תפקידה של הרפורמה, והקוהרנטיות של תכנית הלימודים כפי שנתפסו בידי בעלי העניין האחראים על הבניית תכנית הליבה הלאומית בפינלנד. גוף מחקרי גדול לגבי רפורמה בית-ספרית מראה שגורם מכריע מרכזי עבור האפקטיביות של רפורמה בתכנית הלימודים הוא הדרך שבה הרפורמה מייושמת. בהתאם לכך, יישום רפורמה בתכנית הלימודים גורר תמיד תרגום של הרעיונות החדשים לפרקטיקות חינוכיות חדשות, הכרוך בתהליכי הענקת מובן מורכבים אצל המעורבים (Pietarinen, Janne; Pyhalto, Kirsi; Soini, Tiina, 2017).

הדוח מתאר מהלך לימודי שהוביל צוות מומחים בראשותה של פרופ' לאה אחדות. הדוח מתמקד בשלושה נושאים, ולכל אחד מהם מוקדש פרק נפרד. הפרק הראשון עוסק בנתוני אורך, מחקרי אורך, וחשיבותם למחקרים בתחום החינוך ולעיצובה של מדיניות חינוך יעילה ומועילה. הפרק השני בוחן את הנתונים המינהליים הקיימים בישראל בתחום החינוך, ואת הנגשתם על ידי הגופים השונים המחזיקים בהם, לצורכי מחקר ולצורכי ניהול של מדיניות חינוך. הפרק השלישי בוחן את המצב החוקי והרגולטורי בישראל בנוגע לשמירה על פרטיות מושאי הנתונים בעת הנגשת נתונים מינהליים לצורכי מחקר, וכן מציג גישות ושיטות שונות להערכת הסיכון לפגיעה בפרטיות ולהפחתתו (עודד בושריאן).

במאמר זה, המחבר מסביר את רעיון העדות עבור המורים ועבור ההוראה. האוריינטציה נובעת מחקירה פילוסופית ומבוססת-תחום הסובבת סביב השאלות מה הכוונה להיות אדם בעולם כיום? ומה הכוונה בלהיות אדם בתפקיד של מורה? (Hansen, David T.. , 2017)

פדגוגיה נענית תרבות מכוונת למורים העובדים לקראת מצוינות אקדמית, כישורים תרבותיים ומודעות חברתית-פוליטית. מורים נעדרי מודעות חברתית-פוליטית ו/או גזעית אינם יכולים לפתח בקרב תלמידיהם מודעות כזאת. מסיבות רבות ובהן רפורמות ניאו ליברליות, מורים עשויים לדחות פדגוגיה הנענית לשונות תרבותית ולהמירה בניתוח פוליטי או בפדגוגית פשרניות אחרות.

מאמר זה בוחן את מקומו של החינוך הקונטמפלטיבי לצדו של החינוך הציבורי הנוכחי. הטענה היא, שבעוד שחינוך במתכונתו הציבורית מגולם בפדגוגיה, שמפנה את הלומד החוצה ועל-ידי כך יוצר מסר שהפנים זניח, בלתי חשבו וחסר תוקף, החינוך הקונטמפלטיבי מפנה את התלמיד מהחוץ אל הפנים, אל התודעה שבה נוצרים החיים בייחודיותם. המאמר מתאר מהו חינוך קונטמפלטיבי ומציע שתי דוגמאות עיקריות לו. כן נדונים הרכיבים העיקריים של חינוך זה, המשתקפים בדוגמאות אלה. בין היתר, המאמר דן בתרגול מיידפולנס ובכתיבת יומן אישי כפדגוגיות קונטמפלטיביות ועומד על חשיבותם. לבסוף, מוצעות מספר ביקורות לחינוך הקונטמפלטיבי ודרכי התמודדות עם ביקורות אלה.

מאמר זה שואל את השאלה אם גרמניה עשתה כברת דרך בשינוי דפוסי התרבות ובמיוחד בדפוסי גידול הילדים. באופן ספציפי, המאמר מברר אם ניתן להבחין בימינו בפדגוגיה השחורה, שאפיינה את ההורות הגרמנית במאה הקודמת בעיקר ושמשקפת יחס של אלימות הורית, היררכיה נוקשה בין הורים לילדיהם וצייתנות עיוורת של הילדים לסמכות הוריהם. באמצעות בחינת תפיסותיהם של ישראלים בני דור שני ושלישי החיים בגרמניה המבוטאות בראיונות עומק ובשאלונים איכותניים, מבקשים החוקרים להתבונן ביחסים בין הורים, גננות וילדים ולנתחן ברמה של קודים תרבותיים מושרשים. הם מבקשים גם לבדוק אם תפיסות אלה נסמכות רק על טראומה תרבותית ישראלית (יאיר, 2011) או שהן משקפות את תמונת המציאות כפי שהיא. ניתוח זה מאפשר לדון בשאלה הרחבה יותר אם תרבות משמרת ומשחזרת את עצמה וכיצד על אף הרצון של חבריה לחולל שינוי.