מאמר זה דן ביסודות התאורטיים והיישומיים של שלושה מודלים המתארים רצף של התפתחות של אנשים שהגיעו לרמת מומחיות בתחום עיסוקיהם. הטענה המועלית במודלים אלה – שכולם תוצרי מחקרים רטרוספקטיביים, איכותניים באופיים – היא שכדי להגיע למומחיות בתחום דעת או בעיסוק כלשהו נדרש האדם לרצף התפתחות המשקף מערכת יחסים הדוקה בינו לסביבתו. שלושת המודלים מתארים רצף הכרחי של שלבים או תקופות התפתחות שעל המומחה לעבור עד הגיעו לשלב המומחיות, ואת התנאים הסביבתיים הנדרשים לשם כך. עם זאת, המודלים גם מספקים כמה "דרגות חופש" או גמישות בתהליך ההתפתחות, ושלבי ההתפתחות והתנאים הסביבתיים הנדרשים יכולים להתבטא בצורה שונה בקרב אנשים שונים ( לידור רוני) .

עצם קיומו של מינהל להכשרה ולפיתוח מקצועי של עובדי הוראה במשרד החינוך מבטא את התפיסה שהמדינה רואה את עצמה אחראית לאיכות המורים וההוראה. שלב הפיתוח המקצועי בנתיבה המקצועית של מורים (לאחר שלב ההכשרה ושלב ההתמחות והכניסה להוראה) מורכב משלושה תת-שלבים: הביסוס הראשוני, הביסוס המתקדם והמומחיות. לאור תפיסה זו נערך המינהל מבחינה ארגונית (הוא חולק לשלושה אגפים) וגיבש לעצמו שפה שלפיה, תפיסת הרצף היא מושג שגור במינהל ובשדה. רבים מהמורים נמצאים בשלב שבו המתווים יכולים להתאים להם ולתרום להתפתחותם. אך בצדם ובצד פיתוחם בעקבות ההתנסות בהם, הוא מציע לכונן נתיבי קידום יחידניים, שיותאמו באופן אישי ליחידים או לקבוצות מורים (למשל בתי ספר). מורה או קבוצת מורים שירצו להיכנס לנתיבים אלה יצטרכו לבקש זאת ולהגיש לאישור תכנית אישית/קבוצתית שתכלול את המטרות הנראות לעין של לימודיהם, את הרקע לבקשה (מדוע ברצונם ללמוד זאת, ומדוע הדבר חשוב להם ולתלמידיהם), את הדרך שהם מבקשים לעשות זאת, ואת דרך ההערכה שלדעתם תבטא את שלמדו ( שלמה בק) .

מערכת החינוך מודעת לחשיבות החדשנות והיזמות ופועלת במגוון ערוצים לעודד את אנשי החינוך לאמץ ולפתח גישות נבונות למעשה החינוכי, ולנסות להביא את התלמידים באמצעותן להישגים גבוהים יותר. קשר עם העולם המחקרי המתחדש, הובלת פרויקטים פורצי גבולות, פיתוח מגמות חדשות ועדכון הקיימות, טיפוח בתי ספר ניסויים, שיפור ועדכון דרכי ההוראה והלמידה – כל אלה הם חלק מהמאמצים הננקטים לשם התאמת המערכת למציאות המתחדשת ולהשגת שיפור מתמיד. מחברת המאמר מציינת שביצירת תרבות של חדשנות, המוטמעת בכל הדרגים בארגון, הם מקווים להשיג מצוינות ולהעביר לדור הצעיר את האמונה בערכים של אומץ, אמונה פרואקטיביות ואחריות. התחדשות זו מציבה גם אתגרי למידה והתחדשות מתמדת של צוות ההוראה והתפתחות מקצועית בהיבטים של ערכיות, תפיסות עולם ליברליות, ביסוס עמדות והרחבת הדעת ( דלית שטואבר) .

הספר עוסק בשלושה נושאים עיקריים ובקשרים ביניהם:תהליכי הוראה ולמידה איכותיים. הספר דן בהוראה ולמידה עתירות חשיבה ומראה כיצד מטפחים אותן. מבחנים מערכתיים עתירי סיכון ואחריותיות. הספר מסביר את הנזקים הנגרמים להוראה וללמידה עקב משטר הבחינות, ומציע לשדר “אמון במקום סיכון”. רפורמות חינוכיות. הספר טוען כי הרפורמות עוסקות בשינוי ההיבטים המבניים־ארגוניים והכלכליים־מנהליים של מערכות חינוך, במקום לעסוק בתהליכי ההוראה והלמידה ולכן החינוך אינו משתנה. ( ענת זוהר) .

הגישה שאפשר לשפר בית ספר באמצעות לחץ של מבחנים סטנדרטיים חיצוניים התגבשה בארצות הברית בשנות השבעים של המאה העשרים. הרעיון של אחריותיות (accountability) שימש את מערכת החינוך האמריקאית במרבית הרפורמות שלה, ובתחילת המאה העשרים ואחת אימצה אותו מערכת החינוך הישראלית בהתלהבות בהתאם להמלצות ועדת דוברת. אבל אנחנו, בניגוד לאמריקאים, לא ליווינו את יישום רעיון האחריותיות במחקר מתאים שיבדוק את יעילותו ( דוד נבו) .

המחבר מתייחס לסטנדרטים הממשלתיים בחינוך שפותחו בארה"ב כתרופת-נגד לאחריותיות הצרה המבוססת על מבחנים. המחבר טוען כי עדיף לשכוח את הסטנדרטים ולשאוף למערכת לפתרון בעיות, שבה התוצאה העיקרית היא לסייע לתלמיד ללמוד לחשוב, לשתף פעולה, לתקשר ולהרגיש. המחבר מתאר שש אסטרטגיות שילמדו את המורים להגיב לסביבות למידה משתנות. הוא טוען כי המטרה של בתי הספר היא לעזור לצעירים ללמוד לשתף פעולה בדרכים יצירתיות ואפקטיביות. לשם כך, יש לארגן את ההוראה סביב הנושאים החשובים לעתידם של הצעירים. ולאחר מכן, יש להתאים בזהירות את הסטנדרטים להוראה (Thom Markham, 2013).

המחברת טוענת כי התכניות הניתנות להתאמה הן נהדרות אך כדי להפוך את הלמידה לאישית, הטכנולוגיה הניתנת להתאמה צריכה להיות טובה יותר.ייתכן שאחד הדברים השימושיים ביותר שאנחנו נוכל לעשות עם טכנולוגיה הניתנת להתאמה הוא ליצור בחינה הניתנת להתאמה (Vicki Davis, 2013).

המחבר הוא פרופסור לפסיכולוגיה במכללת בוסטון בארה"ב, הטוען כי הגיע הזמן לחשוב לעומק על מטרת החינוך. המחבר טוען כי בארה"ב ובמדינות מודרניות רבות אובססיביים לגבי מדידת החינוך של הילדים. שיטת הערכה זו גורמת לבית הספר להיראות כבית חרושת, שבו מודדים את החינוך על ידי בחינה של כל תלמיד, בכל תחנה לאורך המסוע, כדי לראות אם היא או הוא רכשו את המיומנויות ואת "העובדות" הספציפיות שאותן למדו והאם התלמיד/ה מוכן/ה לעבור לתחנה הבאה. המחבר טוען כי בסופו של דבר, המטרה של חינוך היא מציאת משמעות לחיים, וכל אדם צריך לעשות זאת למען עצמו (Dr. Peter Gray, 2013).

מחקר דו-שלבי זה חקר את הסוגים של שיטות ההערכה שבהם משתמשים בקורסים מקוונים ואת הדרכים שבהן הסביבה המקוונת מקילה או מגבילה שיטות מסוימות (Lorna R. Kearns, 2013).