תכניות העשרה הן תכניות הלימודים הנפוצות ביותר בישראל לטיפוח תלמידים מחוננים. תכנית יום העשרה שבועי מאפשרת לתלמיד המחונן להישאר במסגרת בית הספר הרגיל, כאשר אחת לשבוע הוא משתתף בתכנית ייחודית הכוללת נושאים מתחומי ידע שונים. במסגרת מחקר זה פותח מערך להערכה רב-ממדית השזורה בלמידה בתכניות העשרה למחוננים. הערכה זו התבצעה בשלבים שונים לאורך תהליך ההוראה והלמידה והשותפים לה היו: תלמידים, מנחה התכנית, מומחים והורים. סביבת המחקר כללה שלושה מרכזי העשרה שבועיים למחוננים בישראל ואת תכניות הלימודים בתחומי המדעים והתקשורת אותן בוחרים התלמידים. מטרת המחקר הייתה לאפיין ולהבין כיצד יישום של מערך הערכה שזורה בלמידה בקורסים הכוללים למידה מבוססת פרויקטים משפיע על תפיסותיהם של תלמידים מחוננים לגבי הערכה ותהליך הלמידה. במחקר השתתפו 101 תלמידים שלמדו בשלושה מרכזי מדע ודעת למחוננים ( שירלי מידז'נסקי).

המחקר החינוכי מוצא בתהליך שאילת השאלות אמצעי חשוב לטיפוח ופיתוח חשיבה וכישורי למידה. מחקרים מצביעים על קשר בין שאילת שאלות להישגים לימודיים, לזכירה, להבנת הנקרא, למיומנויות חשיבה בכלל ולחשיבה יצירתית וביקורתית בפרט. אחת הדרכים להביא ללמידה משמעותית, במיוחד במציאות המשתנה שבה אנו חיים, היא לזמן ולעודד שאילת שאלות. תהליך כזה התרחש כמעט מבלי משים וכחלק אינטגראלי מתהליכי ההוראה-למידה בקורס "פדגוגיה עדכנית במציאות משתנה" שמטרתו הייתה לבחון תהליכי הוראה-למידה-הערכה במציאות משתנה תלוית הקשרים תרבותיים ואינטלקטואליים רחבים ותוך זיקה לרלוונטיות שלהם, ולנתח את השפעת המציאות המשתנה על תהליכים אלה ועל הנגזר מהם, כמו גם להגדיר מהי פדגוגיה במקביל להגדרת המאפיינים של מציאות משתנה ובחינת יחסי הגומלין ביניהן. ההוראה בקורס הייתה מושתתת על העיקרון הבסיסי הטוען ללמידה על-ידי שאילת שאלות שמעלים הלומדים ( וגנר-גרשגורן איריס).

פרופסור אייל נווה מפרק במאמרו הוראה ולמידה דיאלוגית: יעדים וגורמי חסימה את המושג "למידה דיאלוגית" לשלושה מרכיבים: התלמיד, תכני הלימוד והמורה. טענתו המרכזית היא כי על מנת שלמידה דיאלוגית תהייה אפקטיבית, קיים הכרח ששלושת המרכיבים הללו יתקיימו במינון אופטימלי כך שאף אחד מהם לא יהווה גורם מרכזי מדי העלול להאפיל על שני המרכיבים האחרים או לחילופין להתבטל בפני שני המרכיבים האחרים. נווה עומד על השילוב העדין בין המרכיבים הללו ומדגים את השלכות "הלמידה הדיאלוגית" באופנים השונים שבו היא עשויה להתקיים. הדיאלוג המשמעותי אמור כמובן להתרחש במצב אופטימאלי שבו נפגש/ת מורה בעל/ת נוכחות, עם חומר לימוד בעל תכנים מובהקים ועם כיתת לומדים שבין 12 ל25- תלמידים. ואולם גם במצב אופטימאלי שכזה הלמידה הדיאלוגית מתרחשת רק במקרים מועטים. נשאלת השאלה מה הם גורמי העיכוב? הטיעון שמציג פרופסור אייל נווה הוא שברוב הפעמים הדיאלוג נמנע כתוצאה מחוסר איזון שבין שלושת מרכיביו.

הפעילות של מערכת החינוך האמריקאית להטמעת הרפורמה של בתי ספר תיכוניים קטנים פרצה כבר את גבולות המעטפת של רפורמה חינוכית רגילה והיא הולכת ומתגבשת ברחבי ארה"ב וגם זוכה להערכה רבה של חוקרי חינוך ומומחי חינוך שם. המחקר הנוכחי בדק את היישום של למידת חקר ושיטות למידה מבוססות פרויקטים (PBL ) בבתי ספר תיכוניים בארה"ב. מתברר כי בבתי ספר תיכוניים קטנים המורים מרגישים יותר מחויבות לנקיטת דרכי הוראה פעילות ומפעילות ועל קרקע זו צומחות יוזמות פדגוגיות מעניינות ומשמעותיות (Ravitz, Jason).

המחקר התמקד בשלב הכניסה למקצוע ובחן את רמות השחיקה של המורים המתחילים במהלך השנה הראשונה לעבודתם, בראשיתה ובסופה. המטרה הייתה לקבוע את התרומה של הסביבה הארגונית לניבוי תהליך שחיקי. במחקר השתתפו 492 מורים, שענו על שאלון "סביבת העבודה של המורה". הממצאים מראים שבתחילת השנה הראשונה ובסופה אין למורים מתחילים תחושת שביעות-רצון מלאה מהמצב הארגוני של סביבת העבודה שלהם. הם אינם חשים משולבים בסביבה, ולכן, להרגשתם, אינם יכולים לתפקד ביעילות ולהפגין רמה גבוהה של יכולת מקצועית וארגונית. הם אינם מרוצים מהתמיכה המקצועית והאישית של הסביבה, מההכרה והערכה של אחרים(מנהל, הורים, עמיתים) מהסטטוס הציבורי או מהתרבות הארגונית ( Gavish, B., & Friedman, I.A) .

המאמר מתאר תהליך כתיבה שיתופי של שני הכותבים שהיו חונך ומונחית במסגרת הכשרת מורים. השאלה שעמדה בפניהם: כיצד נוצר טקסט בתהליך של כתיבה שיתופית? כיצד מסגרת הטקסט הזה מאפשרות כבוד הדדי והכרה בשוויון בתרומה? בתהליך השיתופי הכותבים העלו נקודות קריטיות ורגשיות שונות בהתנסויות החונכות. הם תיארו זאת באמצעות פיתוח של 17 תמרורים נרטיביים (רפלקציות אישיות, טקסטים מהשדה, שיחות מקוונות, דיונים דו-שבועיים משותפים וסיפורי התנסות) או ויזואליים (שימוש בצבעים שונים) לאורך שלוש שנים. בסיום הכתיבה נוצר אוסף של מחשבות, רגשות, תחושות, מתחים ביחס להתנסויות האישיות והמקצועיות של כל אחד ושל השניים יחד. המאפיינים השכיחים לכתיבה משותפת הם: סיעור מוחות ודיונים, התוויית קווים ראשוניים לכתיבה, הכנסת שינויים, סקירה ועריכה. נמצא כי כותבים עושים שימוש בכלים מתוקשבים כדי לקדם את תהליך הכתיבה המשותפת ( Griffin, S.M., & Beatty, R.J).

המאמר הוא חקר מקרה שנעשה במסגרת למידה במוסד השכלה גבוהה בבריטניה ובחן את מקומו האפשרי של משוב עמיתים בהתפתחות מקצועית הוראתית של המרצים שתפקידיהם רבי-פנים (ידע תחום הדעת, תקשור, מחקר, ניהול וידע טכנולוגי) משלימים ו/או סותרים (Skelton, 2005 ). תהלכי התפתחות ושיפור הוראה מתמשכים ניתן לקיים בצורות התערבות שונות, כשבכולן הדגש הוא על מקומם של הפרטים המפעילים אותו באמצעות רפלקציה ביקורתית ופעולות עצמיות . במסגרת המחקר התקיימה סדרה של 10 תצפיות-עמיתים שהיוו את חקר המקרה. התצפיות נערכו בשיעור שבחלקו הראשון השתתפו סטודנטים משתי כיתות שונות, ובחלקו השני – רק מהכיתה המוכרת למרצה מההוראה השוטפת. החוקרת תפקדה כעמיתה-צופה. כל תצפית נמשכה שלוש שעות שכללו שני חלקים: הרצאה + סמינר על שיטות מחקר. בין השניים שררו יחסי "חבר ביקורתי" שנבנו על בסיס של התנסויות משותפות וכבוד הדדי. שניהם היו מחויבים לתצפית ולהערכת עמיתים וגילו רצון ללמוד מכך. הם פעלו אמנם ביוזמה מנהלתית אך בחרו בעצמם לעבוד כעמיתים בתהליך ( Shortland, S ) .