למרות חשיבותן של סוגיות קיומיות המוצגות במאמר נמצא שהעשייה החינוכית העכשווית מתקדמת בעיקרה בציונים, בהישגים לימודיים ובתפקודים הנורמטיביים. כניסיון לביקורת בונה. במאמר מוצגות בהרחבה שלוש תובנות חינוכיות מן העבר העשויות לשמש השראה עבור ליבת החינוך הראויה. מקור ההשראה הראשון הוא סוקרטס (Socrates). מאמר מקיף של ד"ר נמרוד אלוני.

למרות כותרת ספרו המרכזי "ביטול בית הספר" ("Deschooling Society"), איוואן איליץ' (Ivan Illich) אינו יוצא נגד בית הספר כשלעצמו אלא קורא להפרדתו מהמדינה בדומה להפרדת הכנסייה מהמדינה בארה"ב. הוא טוען שבתי הספר אינם מבחינים בין הוראה ולמידה, שהם מנותקים ומובילים לקוצר יד פסיכולוגי. תפקידם של בתי הספר בחברה כה מושרש עד כי מוסדות אחרים נמנעים מלעסוק במטרות חינוכיות. הדבר נעוץ לדעתו בתפיסה המוטעית שרוב הלמידה היא תוצאה של הוראה בעוד שבפועל מרבית הלמידה מתרחשת באופן אקראי מחוץ לכותלי בית הספר ( Clark, Donald).

כחלופה לנוסחים המקובלים לגבי מטרת החינוך, פרופסור ג'ון וייט (John White) מהמכון לחינוך באוניברסיטת לונדון מציע להתמקד במושג האוטונומיה. וייט מנסה למצוא דרך להגדיר מהו חינוך על רקע היעדר הוודאויות הדתיות של העבר ולאור העובדה שאין עוד צורך במקצוע לחיים. לשם כך פונה וייט לפילוסופיה האנליטית ומציב את מושג האוטונומיה בבסיס החשיבה והתכנון החינוכיים. האוטונומיה מתיישבת הן עם צורכי הלומד והן עם צורכי החברה הדמוקרטית. היא מבטאת במונחים של עצמיות את מה שיש ללמוד כדי להיות בוגר המסוגל לתפקד באופן מלא בעולם מורכב. על הלומד להימנע מלהשתעבד לתשוקותיו ובד בבד גם להימנע מהשתעבדות לאוטוריטה הנתונה, ובכך האוטונומיה משקפת את האחריות שלנו כלפי עצמנו וכלפי האחרים ( Clark Donald).

המחבר דן בבעיותיה של תפישת הפרקטיקה החינוכית (רכיב האסטרטגיה) של הפדגוגיה הביקורתית בגרסאותיה הפוסטמודרניות. המחבר טוען כי הפדגוגיה הביקורתית הפוסט-מודרניסטית אמנם מנסחת את הגיונה במונחים רדיקליים של חופש ושל שחרור, אלא שמחויבותה הלא-דיאלקטית לפירוק ולשלילה גורמת להזנחת האידיאל של יישום הביקורת במציאות. המאמר טוען כי הזנחה זו מרוקנת מתוכן קונקרטי את יומרותיה האמנציפטוריות של הפדגוגיה הביקורתית בגרסאותיה הפוסטמודרניות ומותירה את המרחב החינוכי לפעולתם של גורמים מדכאים.

המאמר טוען כי ההגות החינוכית של עידן הנאורות העמידה במרכזה שתי דמויות, הפוכות לכאורה. הדמות האחת היא של המחוקק כמחנך, כלומר מחוקק המופקד על מערכת חינוך שתכליתה לעצב את הרגליו ונימוסיו של הילד ולהתאימו לחברה אשר הוא חי בה. הדמות האחרת היא של המחנך כמחוקק, ולפיה תכלית החינוך היא למצות את מלוא יכולותיו "הטבעיות" של הילד כדי לכונן חברה אוטופית עתידית – חברה שתידרש בה הזדהות מוחלטת בין הפרט לבין הכלל. שתי התפישות הללו הפוכות לכאורה, אך מסקנתן היא זהה. בין אם המחוקק הוא המחנך, בין אם המחנך הוא המחוקק, תהליך החינוך נתפש כפעולה כוחנית של הפעלת סמכות ומרות.

במאמר זה של ד"ר אמנון כרמל מוצגת חלופה לארגון הידע הקיים בבית הספר. ארגון הידע הקיים מבוסס על "מקצועות בית ספריים", וכאן מוצעת מסגרת חדשה לארגון התכנים הנלמדים המכונה "דיסציפלינה פדגוגית". חלקו הראשון של המאמר מציג בקצרה את עיקרי התאוריה של ארגון הידע שפותחו על ידי המחבר במאמרים קודמים. בחלק השני נחשפות שתי דיכוטומיות אופייניות שמשתקות את הדיון החינוכי בשאלת ארגון הידע הראוי. הראשונה היא זו שבין ייצור של ידע חדש לבין הפצה של ידע קיים; השנייה היא זו שבין גישה דיסציפלינרית לבין גישה אינטגרטיבית. טענה מרכזית במאמר היא שהדיסציפלינה הפדגוגית היא חלופה שמצליחה להתגבר על דיכוטומיות אלה. שאר חלקי המאמר מוקדשים להצגה שיטתית של הדיסציפלינה הפדגוגית, לתיאור השלכותיה המעשיות ולדיון ביתרונותיה על פני אפשרויות אחרות שמוצעות בשיח החינוכי ( אמנון כרמון).

סקירת ביקורת של ד"ר אריה קיזל אודות ספרו של פרופסור ישעיהו תדמור, חינוך כחוויה קיומית (2007). הספר הוא מסע חיפוש אחר תשובה לשאלה המרכזית – מהו החינוך הראוי במציאות הנוכחית בכלל ובמצב הישראלי בפרט. הספר הוא דין וחשבון נוקב עם התפיסה המציבה את הילד במרכז ומתנגד גם לספיחיה, לשיטותיה ולאידיאולוגיה העומדת בבסיסה. הוא מציב אלטרנטיבה ביקורתית וראויה המחזירה את ההומאניזם למרכז העיסוק החינוכי ובמיוחד את המורה העוסק בעצמו כמחנך וכאדם, בדיאלוג עם התלמיד ובקיום של שניהם כקודם למהותם. פרופסור תדמור מבסס את הספר על ספרות מחקרית והגותית עשירה ביותר. מקום מרכזי מוקדש לוויליאם ג'יימס, למרטין בובר, לעמנואל לוינס, לפאולו פריירה, ליוסף שכטר, לויקטור פרנקל, לפרידריך ניטשה ולסרן קירקגור.

עבודה זו עוסקת בהגותו של הפילוסוף, ההוגה והמחנך, ד"ר יוסף שכטר (1994 – 1901), אשר היה חבר צעיר וחשוב ב"חוג הוינאי" ואחד ההוגים המקוריים בארץ ישראל במאה העשרים. מחקרי ממוקד בזיקה שבין מדע לאמונה בהגותו הוינאית והארצישראלית המוקדמת של שכטר ובעיצובה של תפיסתו הדתית לאור זיקה זו. מתוך התחקות אחר הביוגרפיה שלו ניכר, כי שכטר הושפע בבית אביו, רבי שואל צבי גאבר, מהוויה תלמודית, דתית וחסידית משמעותית. דמות זו כונתה בעבודתי זו "כתום ראשוני" של "האדם הדתי הראשון". זו נראית כעומדת בסתירה מוחלטת לתיאוריות המדעיות האנטי מטאפיזיות שב-"חוג הוינאי". בעבודתי בדקתי כיצד התמודד שכטר עם עולם מנוגד לעולמו הדתי האם המונח 'משכיל דתי', החותר לסינתזה בין התחומים, האם הוא בר קיום עבור שכטר? ואם כן, מה משמעותו? (אשר שכטר).

מאמר מרתק שכתבה ד"ר אסנת ספורטה ובו הא מדגימה את ההשפעה של מושגים תעשייתיים על החשיבה החינוכית וקיבעונה . סטנדרטים, מדידה ותפוקות הם מושגים הקשורים לעולם החומר ולתהליכי ייצור תעשייתיים. הם אינם מתאימים לביולוגיה האנושית, על אחת כמה וכמה לא לתהליכים קוגניטיביים. בני אדם שונים אלו מאלו בתכונותיהם, באורח חייהם ובנטיות לבם. אילוצים חיצוניים לא יצליחו לבטל את השונות הזאת ולהכפיפה לסטנדרטים כלשהם. הנחות היסוד והמושגים התעשייתיים נתפסו כלגיטימיים לא רק בעולם התעשייה והחומר כי אם בעולם הרוח, הם השפיעו השפעה מכרעת על תפיסת החינוך- לתלמידים , למערכת החינוך, לתהליך ההוראה והלמידה ולתפוקות החינוכיות שויכו מאפיינים ותכונות המתאימים לחומרי גלם, למכונה , לתהליכי ייצור ולתוצרים תעשייתיים , בהתאמה. אנאלוגיה זו באה לידי ביטוי בהתנהלותה היומיומית של מערכת החינוך. כיצד נוצרה האנלוגיה הזאת בין שני עולמות רחוקים כל כך – תעשייה וחינוך ? כיצד השתלט עולם החומר של התעשייה על עולם הרוח של החינוך ? הפילוסוף ישעיה ברלין קרא לתהליך שאפשר זאת "גלגול רעיונות". ( אסנת ספורטה).