דמות הבוגר הרצוי של מערכת החינוך הישראלית נעה תמיד בין קוטב עולמי לקוטב לאומי. דמות הבוגר הרצוי של השנים האחרונות חלולה יותר מאי פעם . אנשי החינוך החדש ביקשו להקנות לתלמידיהם השכלה כללית לפי הדגם של מוסדות החינוך האירופיים. אך ככל שהתגברה הרוח הלאומית בראשית המאה העשרים עבר הדגש למטרות חינוך לאומיות; אהבת הארץ ותרומה לחברה המתהווה קודמים להשכלה כללית. ראעיונות עפ פרופסור אניטה שפירא, פרופסור יובל דרור , ד"ר אמנון כרמון , ופרופסור רוני אבירם ( נאוה דקל) . .

שלושה דימויים אידאליים של הבוגר הרצוי מנחים את השיח החינוכי: הבוגר המחובְרת, הבוגר המתורבת והבוגר הממומש. הדימויים האלה לא עובדים טוב בימינו; חייבים להמציא אותם מחדש . אך לפני הגדרה מחודשת של הבוגרים הרצויים יש לשאול שאלה יסודית: האם חלוקת השיח החינוכי לשלושה טיפוסים אידאליים של בוגרים רצויים עדיין חיונית? נראה שכן. חלוקת השיח לשלושה הגיונות נעשתה אמנם בעייתית בימינו, אך היא עדיין תקפה ( יורם הרפז) .

הבוגר הרצוי הוא אדם בעל כישורים מגוונים המכשירים אותו להתמודד עם אתגרים כלליים ואישיים שהמאה העשרים ואחת מציבה לו. יש רשימות מפורטות (מדי) של כישורים ויש גם מכשולים בדרך לפיתוחם . בשנים האחרונות אימצה מערכת החינוך שלנו שניים מתוך כישורי המאה העשרים ואחת: פיתוח חשיבה גבוהה ומידענות – יכולת לאתר מידע בהתאם לצורך, להעריך את טיבו, לעבדו, להסיק ממנו מסקנות ולהציגן בצורה בהירה. לא מעט מחשבה ומעשה הושקעו בפיתוח שני הכישורים האלה, וההשקעה נושאת פרות. יש עוד עבודה רבה לעשות וכדאי למהר; יותר מעשור של המאה העשרים ואחת כבר חלף ( עוזי מלמד) .

כל תקופה והוגיה הגדירו מחדש את הבוגר הרצוי. וכיוון שכל אדם מתפתח לכדי בוגר רצוי המתאים לו, השאלה החשובה אינה מיהו הבוגר הרצוי אלא מיהו המחנך הרצוי . רק יציאה מנקודת הנחה שאין בוגר רצוי, אלא שהרצוי משתנה בהתאם ליחיד שעליו מדובר, יכולה להביא לחינוך מיטבי, שבו היחיד מתפתח לבוגר ראוי. התנאי ההכרחי לכך, כפי שמציין ניטשה במסתו, הוא מפגש של החניך עם מחנך ראוי שמשחרר אותו מן העצלות והפחד להתפתח בדרכו. השאלה הבוערת יותר משאלת הבוגר הרצוי היא אפוא שאלת המחנך הרצוי. יתר על כן, מי שפגש במחנך ראוי יודע זאת היטב ושאלת הבוגר הרצוי הופכת עבורו למיותרת. בחינוך ראוי המפגש החינוכי קודם לניסוח דמות הבוגר הרצוי, מפני שבחינוך מיטבי אין לקבוע מראש מה רצוי לחניך. לכן המחנך שיודע לאפשר לחניך להתפתח באופן מיטבי מנסח למעשה, בכל פעם מחדש דרך פעילותו החינוכית, את דמותו של בוגר רצוי. ( שי פרוגל) .

רוני היא דמות הבוגרת הרצויה של מערכת החינוך שלי. מה יש לרוני? יש לה ידע, יש לה מיומנויות (אולי אפילו "מיומנויות המאה העשרים ואחת"), אבל לא זה העיקר; לרוני יש אישיות – אישיות בוגרת, מאוזנת, ייחודית, אישיות שיש רק לרוני. על אישיות ייחודית אי אפשר לדבר בהכללות. אבל אם צריך לדבר בהכללות הרי שמה שמאפיין את רוני יותר מכל דבר הוא מודעות עצמית וביטחון עצמי – רוני יודעת מי היא ומי היא רוצה ויכולה להיות. רוני מוצאת את עצמה וממציאה את עצמה כל הזמן בהתאם לגרעין אישיותי־זהותי שהיא לומדת ומפתחת. החיים שלה מעניינים מאוד וגם שמחים – עד כמה שבני אדם יכולים ורשאים לשמוח בעולמנו ( מושיק לרנר ) .

פרופסור יולי תמיר מציעה לחנך בוגר הניחן ביכולת להתאים את עצמו למציאות המשתנה במהירות. במאה העשרים ואחת אדם בוגר – שחיי העבודה שלו יתארכו בעשור נוסף לפחות – יחליף מספר רב של מקצועות. כמו כן ייתכן שחלק גדול מחייו המקצועיים הוא יעסוק בעבודה שאינה מבטיחה סיפוק רגשי ואינטלקטואלי, וייאלץ לחפש את הרכיבים החשובים האלה מחוץ למסגרת העבודה ( יולי תמיר ) .

כדי להציג את מורכבותו הפוליטית של אידאל "המימוש העצמי" ואת פוטנציאל הדיכוי אשר טמון בו, מבקש מחבר המאמר לבחון את הגיונם האידאולוגי של שני מודלים פדגוגיים אינדיבידואליסטיים קלסיים המבוססים על יומרה אינטרינזית: המודל הביולוגי לפי הנוסח של ז'אן-ז'אק רוסו (Jean-Jacques Rousseau) והמודל הפרוגרסיבי לפי הנוסח של ג'והן דיואי (John Dewey). כחלופה להגיונו האקסטרינזי, הסמכותני והמנוכר של החינוך האורתודוקסי-כנסייתי שהיה נהוג בזמנו של רוסו, הוצעה פרדיגמה פדגוגית חדשה המבוססת על העמדת הפרט במרכז, על חינוכו החוויתי בטבע ועל דחייתם של היסודות החיצוניים ( צבר בועז) .