זוהי ביקורת על ספרו החדש של לארי קיובן, היסטוריון מוביל של החינוך האמריקני, שחיבוריו הקלאסיים "מורים ומכונות", "כיצד מורים לימדו" ו"טיקרינג לקראת אוטופיה" אשר כתב עם דייוויד טייק, לצד עשרות פרסומים נוספים, זכו לתשומת לב רבה. הפרויקט האחרון, שספר זה מתארו, עוסק ביציבות ובשינוי. השאלה המרכזית, שמנותחת בספר היא מה השתנה ומה נשאר קבוע בתוכן ובפדגוגיה של היסטוריית בית הספר העל-יסודי במהלך חצי המאה שעברה. במענה על השאלה המחבר מביא מגישת המורשת (שימור העבר) והגישה ההיסטורית להוראה (המדגישה חשיבה ביקורתית) ומדגיש את המתח שביניהן כפי שבא לידי ביטוי במדיניות ובפרקטיקה. המחבר מרמז, שאף שבתי הספר ציידו את מוריהם בשתי גישות אלה, הן מובילות לכיוונים שונים (A. J. Angulo).

כל חברה בכל תקופה ראוי לה שתשאל את עצמה מה הם ערכי היסוד שלה, מה הם מושגי הערך העיקריים שאליהם היא שואפת לחנך, מה הוא הסיפור הממחיש אותם, ומה מוריה עושים כדי להנחילם. כל חברה ראוי לה שתשאל מה מקורם של ערכי יסוד אלה, מהו תוקף סמכותם וטווח חלותם, ומי הוא שאמור ללמדם, כיצד ומדוע. במאמר זה אני סוקרת את הגישה היהודית ללימוד, לקריאה ולכתיבה החל מראשית הספירה, ואף קודם לכן, ומתארת את ביטוייהם המגוונים ורבי-הפנים של הלימוד והחינוך על פי גישה זו ואת דמותם המשתנה של המורים בתקופות שונות (רחל אליאור).

ילדים אמריקניים גרועים במתמטיקה כבר למעלה ממאה שנה כעת. מאז 1895, רפורמטורים חינוכיים מקוננים על "התוצאות הדלות" של האמריקנים בתחום. במהלך השנים, מבקרי החינוך המתמטי בארצות הברית שבו והעלו קבוצת האשמות מוכרות, כגון: הכשרת מורים לא מספקת, מוטיבציה עמומה של תלמידים ותכנון לימודים חסר ברק של הסגל. הוויכוחים של היום אודות הסטנדרטים המתמטיים הממשלתיים (Common Core mathematical standards) הם רק האיטרציה האחרונה של ויכוח זה (Christopher J. Phillips).

אריסטו הגדיר את בני האדם כ"בעלי חיים פוליטיים" (זוּ אוֹן פוֹליטיקוֹן). אימוץ הגדרה זו מוביל לציפייה שלטבע האנושי הפוליטי יהיה מקום בתהליכי ההתחנכות והלמידה באשר הם. אולם במציאות החינוכית ניכר כי כל חיבור בין פוליטיקה לבין חינוך טומן בחובו רגישות ומעורר מתחים ומאבקים רמים. כל אחד משני המושגים – "חינוך" ו"פוליטי" – נושא מורכבות אדירה, נקודות מבט עשירות ותפיסות עולם מגוונות עד סותרות. על כן החיבור בין שניהם, שרק מעמיק את המורכבות, מחייב הבהרה. אבקש להאיר את מושג החינוך הפוליטי דרך הזוויות המושגית, ההיסטורית והחוקית (ניר מיכאלי).

מאז קום המדינה התפרסמו ארבע תוכניות לימוד בספרות עברית לבתי הספר התיכוניים במגזר הערבי. המאמר סוקר את גלגולי התוכניות ועומד על השינויים שחלו בהן בהקשר הדיסציפלינרי והפוליטי. השינויים כוללים קודם כול את ביטולה של חובת הבגרות בספרות עברית, וירידה במספר היצירות הנדרשות. כמו כן, חל שינוי באופי היצירות: המגוון ואפשרויות הבחירה הורחבו, נכללו יצירות מודרניות יותר, צומצם היקף החומר מן המקורות ועלה המספר של יצירות מן הספרות המזרחית ושל יצירות הנוגעות בשאלות אקטואליות (עאמר דהאמשה ונעמי דה-מלאך).

מי יוכל לכחד שהידיעה בחיי־הנפש של הילד תקל הרבה על המורה והמחנך את עבודתו ותשפר אותה? קביעה ברורה זו בדבר תפקידה המרכזי של הפסיכולוגיה ממצה את הטיעון המרכזי של ד"ר ניסן טורוב (1877–1955) במאמר שכותרתו "הפדגוגיה והפסיכולוגיה". המאמר פותח את הגיליון הראשון של כתב העת החנוך, שהחל להופיע בשנת 1910 בהוצאת אגודת המורים בארץ ישראל (לימים הסתדרות המורים) ובעריכתו של ד"ר טורוב, שרכש את תוארו בפסיכולוגיה ובפדגוגיה בשווייץ (נאוה דקל).

דיאן רביץ' היא המבקרת הגדולה של מערכת החינוך האמריקאית ושל מדיניות החינוך של נשיאיה (נאוה דקל).

שאלה גדולה המעסיקה אותנו: ערכי יהדות מה הם? כלומר מה הם הערכים המוחלטים הנראים לנו כספציפיים יהודיים שהועברו מדור לדור ושאנחנו חייבים להיאחז בהם ולחנך לאורם (איילי 1996, 95).שאלה זו, שהעלה המחנך מאיר איילי ב-1942, טרם הקמת המדינה ומערכת החינוך שלה, ממשיכה להטריד את נפשם של מחנכים רבים — ובהם שרי חינוך — עד היום. הקושי להגדיר את "היהודי החדש", את "התרבות העברית" ואת "הזהות הארץ ישראלית" אינו מרפה (נירית רייכל).

דמות הבוגר הרצוי של מערכת החינוך הישראלית נעה תמיד בין קוטב עולמי לקוטב לאומי. דמות הבוגר הרצוי של השנים האחרונות חלולה יותר מאי פעם . אנשי החינוך החדש ביקשו להקנות לתלמידיהם השכלה כללית לפי הדגם של מוסדות החינוך האירופיים. אך ככל שהתגברה הרוח הלאומית בראשית המאה העשרים עבר הדגש למטרות חינוך לאומיות; אהבת הארץ ותרומה לחברה המתהווה קודמים להשכלה כללית. ראעיונות עפ פרופסור אניטה שפירא, פרופסור יובל דרור , ד"ר אמנון כרמון , ופרופסור רוני אבירם ( נאוה דקל) . .

קביעת ההשפעה המדויקת של ג'ון דיואי (John Dewey) על חינוך אזרחי וחברתי בתחילת המאה העשרים היא אחד הנושאים המביכים ביותר העומדים בפני היסטוריונים של תכנית הלימודים. באופן כללי, הפרשנויות על עבודתו והשפעתו של דיואי נגועות בארבע מגבלות מתודולוגיות חוזרות: ראשית, היסטוריונים נוטים לפרש את עבודתו של דיואי באופן פילוסופי במקום היסטורי. המחבר ממקד את חקירתו בייחוד בחומרי תכנית הלימודים ובשיח של החינוך החברתי והאזרחי התיכוני. הוא מתמקד באופן איכותני בדרכים השונות שבהם דיואי צוטט ושבהם נעשה בו שימוש בידי מחנכים אזרחיים וחברתיים ידועים ופחות ידועים במהלך השנים המעצבות של תכנית הלימודים האמריקנית ( Fallace, T ).

פילוסופיה של החינוך מאת נל נודינגס מוערך כספר מוביל ומרכזי בפילוסופיה של החינוך בארה"ב. הספר מציג בשפה בהירה וקולחת את מגוון האסכולות, הזרמים וההוגים המרכזיים, שהשפיעו על מחשבת החינוך בדורות השונים ועד ימינו. הספר בוחן את תשובותיהם המגוונת של פילוסופים ואנשים הגות בחינוך לשאלות כגון – מהו חינוך, לשם מה בעצם הוא נחוץ, אילו תפיסות חינוכיות מתחרות ביניהן ועל מה בדיוק הן ניצות, כיצד השפיעו אסכולות פילוסופיות בולטות על החשיבה החינוכית, מהן השאלות המרכזיות העולות בדיון על פילוסופיה חברתית ופוליטית בת זמננו, אילו הנחות יסוד השפיעו על ייזום רפורמות של בתי ספר בשנים האחרונות, אילו יחסי גומלין מתקיימים בין פמיניזם, פילוסופיה וחינוך, ושאלות מעניינות רבות אחרות ( נודינגס, נל) .

מחבר המאמר טוען שקבלת רוסו על ידי הפרוגרסיבים מרמזת על טעות מזיקה בהיסטוריה של החשיבה החינוכית, טעות שעלינו לזהות ולתקן היום. עלינו לחדש את המסורת הפרוגרסיבית של ההבחנה בין הכאבים החינוכיים בעלי הערך לבין אלו המזיקים, אפילו אם איננו מסכימים עם סוגי הכאב המיוחדים שרוסו זיהה כבעלי ערך חינוכי ( Mintz, A.I) .

המאמר מתמקד במאפייני המחנך הישראלי הציוני כפי שהם באים לידי ביטוי בארבע תקופות מרכזיות, מהקמת בתי הספר החדשים בשנת 1880 ועד ימינו. תקופת היישוב עד החלוקה לזרמים, 1920-1881 . תקופת הכינוס (1920-1903). תקופת הזרמים בחינוך, 1953-1920 . תקופת שלטון המנדט (1948-1920). עם הקמת מדינת ישראל (1953-1948). מחוק חינוך ממלכתי עד לניצני הביזור בחינוך, 1980-1953 . מרפורמת האינטגרציה ועד לניצני הביזור (1980-1968). עידן הפלורליזם וההפרטה, 1980 עד ימינו ( נירית רייכל) .