ד"ר מרתה סטון טוענת שתמיד צריך להיות "עם היד על הדופק" וטוענת שהשימוש במסגרת הוראה לשם הבנה ולשיפורן של תוכניות ודרכי עבודה, כרוכה בחקירה מתמשכת. לדבריה, למידה להבנה מתרחשת בעיקר באמצעות עיסוק רפלקטיבי בביצועי הבנה נגישים אך מאתגרים. הספר הוראה לשם הבנה מסכם מפעל עיוני ומעשי של קבוצת חוקרים מבית הספר לחינוך של הרווארד ומורים מבתי ספר בבוסטון, אשר שיתפו פעולה במשך עשר שנים במטרה לפתח תפישה חדשה של הבנה ומסגרת יישומית של הוראה לשם הבנה. נקודת המוצא של מפעל זה היא בהנחה שמטרת ההוראה היא טיפוח הבנה של מהות הנושאים הנלמדים ולא זכירה של פרטי ידע לצורך הפגנה בבחינות. כדי להפוך מטרה זו למעשית פיתחו החוקרים והמורים את "תפישת הביצועים של הבנה", לפיה הבנה נבנית על ידי סדרה של מהלכי חשיבה מוגדרים עם ידע, ומסגרת מעשית של "הוראה לשם הבנה" המבוססת על ארבעה שלבים. הספר הוראה לשם הבנה משלב באופן מופתי תיאוריה מעמיקה ומעשה תכליתי.

הלמידה על פי הטבלה של פרופ' שולמן כוללת שישה יסודות: מעורבות והנעה, ידע והבנה, עשייה ופעולה, עיון רפלקטיבי וביקורת, שיקול דעת ותכנון, מחויבות וזהות. טקסונומיה זו מציעה את הטענה הבאה: למידה מתחילה במעורבות וזו בתורה מוליכה אל ידע והבנה. כשאדם מבין, הוא מפתח יכולת לעשות או לפעול. חשיבה ביקורתית על העשייה וההבנה מוליכה אל חשיבה מסדר גבוה יותר, וזו מתבטאת ביכולת להפעיל שיקול דעת ותכנון במצבים של אי-ודאות וערפול. בסופו של דבר, הפעלתו של שיקול דעת מאפשרת פיתוח של מחויבות. מחויבויות אלה, בתורן, מאפשרות – ואולי אף דורשות – התעניינויות חדשות.

בשנים האחרונות מייחסים במוסדות להכשרת מורים יותר חשיבות לתיאוריות הפסיכולוגיות-חברתיות של בנדורה והשפעתן על למידה בבתי הספר . על-פי תיאורית הלמידה החברתית של בנדורה, רוב ההתנהגויות שלנו נלמדות דווקא באמצעות צפייה באחרים ובאמצעות חיקוי שלהם ולא בהתנסות אישית. תהליך הלמידה החברתית אינו תהליך סביל (פסיבי) וטכני אלא תהליך פעיל, שתהליכים קוגנטיביים של הסקת מסקנות מעורבים בו. הפעילות של תהליך זה מתבטאת בתהליך החיקוי. בתהליכים אלה אנו לומדים כללים, שאנו מיישמים לא רק במצב ספציפי אלא גם במצבים נוספים. על-פי בנדורה הסביבה החברתית משפיעה על התנהגות האדם. אנחנו יודעים כי לכולנו יש ציפיות באשר לתוצאות האפשריות של התנהגותנו, וזאת על סמך התנהגותנו בעבר או על סמך התנהגות וביצועים של אחרים הדומים לנו. המשמעות היא כי יש לאדם אפשרות לווסת את ההשפעה ואת הכיוון של ההתנהגות. המונח המדעי המקובל לכך הוא ויסות עצמי, ופירושו: היכולת של האדם ללמוד מההדדיות שלו עם הסביבה, וגם היכולת של האדם לחזק את עצמו ולכוון את ההתנהגות שלו על-פי המטרות שהציב לעצמו ( אורית כהן; דנה פרידמן).

במאמרו, דייויד ה. ג'ונסן (David H. Jonassen), משלב תיאוריות עכשוויות רווחות לידי תיאוריה אחת, הרמונית וקוהרנטית, של למידה כפעילות. לעומת תיאוריות הרואות בלמידה תהליך פשוט של צבירת ידע או של שינוי התנהגותי, טוען ג'ונסן כי למידה הינה תהליך של הקניית משמעות, תהליך בעל טבע חברתי מובהק, שכן מתבצע על רקע התרבות וההיסטוריה בהם לוקח האדם חלק. כל פעילות מורכבת מכמה תתי- מערכות: תת- מערכת של ייצור, בה הכוונה מאחורי הפעילות רוקמת עור וגידים. תת המערכת השנייה הינה הצריכה, בה היחיד שוקל את הפעולה תוך התייחסות לקהילה הסובבת אותו. תת- מערכת נוספת היא זו של ההפצה, הקושרת בין מושא הפעילות לקהילה על ידי הגדרת חלוקת עבודה. תת המערכת האחרונה אליה מתייחס ג'ונסן היא ההחלפה, הכוללת את יוזם הפעולה והחוקים המגבילים פעילותו, כמו את הקהילה עמה בא במגע. תיאוריית הלמידה הפעילות כהבניה מספקת לנו עדשה אלטרנטיבית לבחינת תהליך הלמידה. במקום להתמקד בידע אותו צובר היחיד, תיאוריה זו בוחנת את תהליך הלמידה לאור הפעילויות בהן משתתפים האנשים, אופי הכלים המשמשים אותם בפעילויות אלו, היחסים בין המשתתפים, המטרות והכוונות של הפעילויות ומושא הפעולות ותוצאתן. בכך פורשת עבורנו תיאוריית הפעילות ביסוד הלמידה יריעה רחבה להבנת תהליך הלמידה.

מחברי המאמר סבורים כי קצרה ידה של הפדגוגיה כיום להכיל את יחסי הגומלין בין לומדים, בסיס ידע ורכישת תחום דעת וכי הפרדה הדידקטית בין יחיד וסביבת הלמידה היא לעתים מלאכותית וחסרת תוקף. בניתוח תהליכי למידה כיום יש להכיר בחשיבותם הגוברת של תחומי הפסיכולוגיה הסביבתית, תודעה מצבית, תודעה מבוזרת ותיאוריות המעורבות הפעילה המוכיחות כי יכולות וכישרונות צומחים בהקשר לסביבה לימודית מפרה המאפשרת התנסות מצבית ולא רק תוצר של למידה יחידנית וכישרון. כלומר, הלמידה המשמעותית כיום היא מצב של זרימת מידע בין לומדים ובין הסביבה התרבותית-חברתית הרלוונטית. כיתות הלימוד אינן רק מרחב לפיתוח הכישרון והיכולות, אלא מרחב תרבותי דינאמי שמאפשר לתלמידים והלומדים לגבש את תודעתם ותבונתם תוך כדי אינטראקציה עם הסביבה המשיקה הרחבה יותר ( Sasha Barab , Jonathan .Plucker ).

תחום ההעברה הוא יסוד מרכזי וחוצה תחומים שונים בפסיכולוגיה, עידן התקשוב, מפלי הידע והמצבים המשתנים מאיצים את הצורך "להעביר" מתחום לתחום והמשמעות החינוכית היא שעל המורה להיות מתווך העברה ולא מעביר ידע. תחום ההעברה, הוא מסובך, מורכב וקשה לקדם בו את המערכת החינוכית. האור בקצה המנהרה מצוי בתכנית לימודים יעילה שבה מורים מומחים להעברה ישתמשו בתכניות לימודים שמטרתן ההעברה עצמה, ויובילו למטרת-על שתתבטא בתלמיד המומחה להעברה. (שלמה קניאל)

הדרך להקניית מיומנויות למידה וחשיבה המכונה "התנסות בלמידה מתווכת" מתבססת על תיאוריית כשור ההשתנות הקוגניטיבית המבנית, וההתנסות בלמידה מתווכת אותם פיתח פרופסור פוירשטין . תורת הלמידה המתווכת הינה בעלת חשיבות מרובה בהבהרת תורת כושר ההשתנות הקוגניטיבית המבנית ולה שני תפקידים עיקריים; האחד, תפקיד מסביר, היינו להסביר את האופי המיוחד של האדם כיצור משתנה, זהו הערך המסביר של התיאוריה. התפקיד השני הוא תפקיד יישומי-אפליקטיבי של התיאוריה, המגדירה את התנאים הדרושים לשם יצירת שינוי. הלמידה המתווכת מכינה את האדם לתפיסה תהליכית, בכך שהיא יוצרת באדם גמישות המאפשרת לו להינתק מכוח הכבידה המושך אותו לתוכן. המחברים מציינים במאמר את הצורך להדגיש בהוראה את תהליכי היוצרות המידע מהידע הגולמי, וכן את הדגשת התמונה הכללית המתקבלת מהנתונים והדרך ליצור אותה, על חשבון השינון, החזרה והדגשת היתר של הפרטים ( ראובן פוירשטיין , רפאל , ש. פוירשטין ואלכס קוזולין ) .

הכותבים מציגים במאמר דגם של הוראה שיש בו משום חזרה למושג השולייתיות המסורתית הנושנה אך משלב מאפיינים בית-ספריים חדשים. הם קוראים לדגם זה "שולייתיות קוגניטיבית" (Collins et al., 1989). שולייתיות מסורתית נתפשה בדרך כלל כלמידה שבה מומחה מראה/מדגים ללומד/מתלמד כיצד לבצע מטלה, משגיח על התנסויותיו ומעביר אליו בהדרגה יותר ויותר אחריות עד שהוא מיומן דיו. שולייתיות קוגניטיבית עיקרה לא בצפייה במעשה אלא בהנגשה של חשיבת המומחה ושיקולי הדעת שלו בעשייה למתלמד. היא בעלת היבט חברתי בהיותה מעוגנת בתרבויות הייחודיות של כל השותפים לביצוע המטלה (Collins, A., Brown, J. S., & Holum, A).