המחקר הנוכחי חושף, מנתח ומאפיין את השיח הממשלתי הנוגע ליזמות במערכת החינוך באמצעות ראיונות עם חמישים מנכ"לים לשעבר של משרד החינוך. נקודת המוצא שלו היא שיזמות היא תופעה רב-מימדית החוצה גבולות דיסציפלינריים. הוא מבקש להשיב על שתי שאלות מרכזיות: 1) מהם השיח והתפיסות הרווחות בקרב קובעי מדיניות בכירים בתחום החינוך ביחס ליזמות?; 2) כיצד שיח זה מתכתב עם הספרות בנושא יזמות בעולם העסקי, במדיניות איזורית/גלובלית ובמערכות חינוך בעולם?

כותרתו של מאמר זה מבטיחה להתמודד עם השאלה איך מתמודדים עם ההלקאה העצמית של מערכת החינוך. המאמר עצמו מקיים אף יותר ממה שהכותרת מבטיחה, משום שהוא מספק מרשם להתמודדות גם עם הלקאה חיצונית: כלומר ביקורת בלתי מוצדקת שמערכת החינוך סופגת מהורים, תלמידים, מומחים לחינוך, אנשי תקשורת ופוליטיקאים. לדעת המחברת, מורה מתחילה החותמת בשם העט "מורה נבוכה", יש לפתח חוסן, שלווה וביטחון עצמי, לחפש את הפתרונות בעיקר בתוך המערכת פנימה ולאו דווקא מבחוץ (אם כי שיתופי פעולה מדודים עם גורמים חיצוניים רצויים בהחלט) – ובעיקר יש לנסות להעלות את כבודם העצמי של העוסקים במקצוע ההוראה, ולצורך זה ניתן לנקוט צעדים פשוטים כמו התקנת פינות קפה ראויות בחדרי המורים. "זה לא עניין של כבוד", מסבירה הכותבת, "זה עניין של מכובדות".

ברשימה שהופיעה במגזין "השפעה" של משרד החינוך מציג אל"מ ערן אורטל, ראש צוות חשיבה במרכז דדו בצה"ל, את אסטרטגיית "האוקיינוס הכחול", תיאוריה המבחינה בין חדשנות שגרתית, למשל טעם חדש של יוגורט, לבין "חדשנות ערך" – המשנה מהבסיס את האסטרטגיה העסקית של ארגון מסוים ולעתים אף את המבנה של השוק כולו, בדומה לשינוי פרדיגמה במדע לפי תומס קון בספרו "המבנה של מהפכות מדעיות".

מדוע יש פערים בין הצהרות למעשים במערכת החינוך?מדוע נותרות לעתים ללא כיסוי הצהרות על דאגה לשוויון הזדמנויות, על מענה דיפרנציאלי לכל תלמיד ועל צמצום פערים מגדריים אל מול פרקטיקות רווחות של מיון תלמידים על פי קבוצות יכולת, מתן מענה אחיד לכל התלמידים ושעתוק המבנה החברתי?לפי התאוריה המוסדית החדשה לפערים אלה יש תפקיד אדפטיבי, המאפשר את המשך תפקודה של מערכת החינוך: הדרך המיטבית שבה יכולים ארגוני חינוך להתמודד עם ציפיות רבות, חלקן סותרות, המופנות אליהם ממגוון שחקנים, היא להגיב בדרכים משתנות, מגוונות ולעתים גם הן סותרות. למרות כישלונן לכאורה במונחי יעילות, לדרכים אלה יש תוצאות טובות מבחינת ההתאמה לשדה וגיוס משאבים.

המחקר מבקש להבין בצורה טובה יותר את התהליך של תכנית לימודים לאומית בקנה מידה גדול במונחים של אסטרטגיות היישום שבהן השתמשו, תפקידה של הרפורמה, והקוהרנטיות של תכנית הלימודים כפי שנתפסו בידי בעלי העניין האחראים על הבניית תכנית הליבה הלאומית בפינלנד. גוף מחקרי גדול לגבי רפורמה בית-ספרית מראה שגורם מכריע מרכזי עבור האפקטיביות של רפורמה בתכנית הלימודים הוא הדרך שבה הרפורמה מייושמת. בהתאם לכך, יישום רפורמה בתכנית הלימודים גורר תמיד תרגום של הרעיונות החדשים לפרקטיקות חינוכיות חדשות, הכרוך בתהליכי הענקת מובן מורכבים אצל המעורבים (Pietarinen, Janne; Pyhalto, Kirsi; Soini, Tiina, 2017).

דני לסרי, מייסד זרם החינוך הדיאלוגי בארץ, מפרסם באתר האקדמיה הדיאלוגית מאמר מטלטל המציע חלופה רדיקלית לחינוך האלטרנטיבי: "רוב חיי סברתי שמערכת החינוך לא יכולה להשתנות, לא באמת, ואם אני כותב כאן היום זה לא מכיוון שהתחוור לי אחרת, אלא מכיוון שהתייחסותי לדעה זו ולמסקנות שיש לגזור ממנה – השתנתה. מדוע אני סבור שמערכת החינוך לא יכולה להשתנות – את זה כבר פירשתי במקומות אחרים כמו גם בחינה מעמיקה מדוע בתי ספר הם לא מקומות בריאים לגדל בהם ילדים. אלא שבמשך שנים רבות נדמה היה לי שזה מותיר בידי רק את האפשרות של החינוך המהפכני. לזה האחרון יש שני ערוצי ביטוי. מצד אחד הערוץ הביקורתי החושף את פניה האמיתיים של הבית-ספריות, מצביע על עוולותיה, חותר תחתיה, וחולם על היום שבו תקרוס. ומצד שני הערוץ האלטרנטיבי, המציע חינוך חדש, גם בתיאוריה וגם במעשה. אלא שבעת האחרונה התחלתי לחבר את כל זה מעט אחרת ולעשות חשבון חדש" (דני לסרי).

בשלהי 2013 פרסם מכון מופ"ת קול קורא להקמת צוות חשיבה בנושא: "חילוץ ההוראה מהמשבר המובנה בתוכה". הצוות התחיל את פעילותו בתחילת הסמסטר השני של שנת 2014, וקיים ארבעה "מפגשי היכרות". במפגשים אלה היה על כל חברה וחבר להציג את "האני מאמין" שלה/ו ביחס לחילוץ ההוראה מהמשבר, נקודת מבטה/ו ביחס ל"בעיה המשברית", תפיסתה/ו את מהות "הלמידה המשמעותית", ומודל ל"סדר יום בית-ספרי" ("מערכת השעות") המועדף עליה/ו. לכל נושא הוקדש אחת לחודשיים מפגש בן שלוש שעות, ואחרי כל פרזנטציה נערך דיון במליאה. תקצירי הפרזנטציות והדיונים סוכמו בארבעה פרוטוקולים, ובהתבסס עליהם נכתב נייר עמדה שמטרתו לשמש בסיס רעיוני לחילוץ ההוראה מהמשבר. בנייר עמדה זה ננמק את טענתנו בדבר המשבר המובנה בהוראה, ונציע את תוכני השינוי הפדגוגי והארגוני הנדרשים לחילוץ ההוראה מהמשבר (עמיקם מרבך, טלי רובוביץ-מן, מירי גולדרט, שושי רייטר, אברהם פרנק).

מחקר איכותי זה בוחן באילו ייצוגים של מטאפורות מחזיקים מורים וכיצד ייצוגים אלה מבטאים את עמדות המורים לגבי שינוי באמצעות רפורמה חינוכית. מחקר זה מגלה ריבוי של תפישות שליליות כלפי הרפורמות הקיימות בישראל, ומראה סתירות בין ציפיות מורים – להיות שותפים בקבלת ההחלטות, להשפיע, לקבל הערכה והכרה וכלים למימוש השינויים, לבין מה שהם חווים במערכת – שינוי כפוי ללא התחשבות והערכה. המורים אינם חשים כמעצבים-שותפים או כסוכני שינוי, תחושות שהן הבסיס להצלחה של רפורמות בחינוך. ממצא נוסף הוא השוני בין המורים בהתנסויות ובדרכי ההתמודדות (Orit Avidov Ungar).