במאמר זה מבקשים המחברים להציג את ממצאי המחקר האתנוגרפי של החינוך הפורמלי והלא פורמלי לילדים ולבני נוער בישראל שפורסמו בעשורים האחרונים בארץ ומחוצה לה. מכאן שלא כללו בסקירה זו את החינוך הגבוה ואת הכשרת המורים, שאמנם נעשו עליהם לא מעט עבודות מחקר איכותניות שונות, אך רק מעט אתנוגרפיות ( שמחה שלסקי, ברכה אלפרט, נעמה צבר-בן יהושע).

לפי הערכות שונות , המחקר האתנוגראפי הוא הנפוץ ביותר בקרב חוקרים איכותניים בשדה החינוך. למרות שברחבי העולם הגישה האתנוגראפית ושיטות המחקר הקשורות בה נלמדות בקורסים וותיקים ומרובי טקסטים, עדיין שוררת אי הסכמה, או שמא נאמר, דיאלוג תמידי , אשר לעיסוק באנתרופולוגיה בכלל ובאתנוגרפיה בפרט. נדמה כי חוקרים בגישה האתנוגרפית מודעים לעמימות הנלווית למשמעות המושג. בסקירתו הקצרה ומאירת העיניים בוחן ד"ר יהודה בר שלום את הסוגיות הבאות: התפתחותה של האתנוגרפיה, אתנוגרפיה וביקורת החברה, מקומו של החוקר ועוד.

מהו נרטיב ומדוע הוא נתפס כערוץ מרכזי לחוויות שלנו, לזהויות שלנו ולמשמעויות שאנו מייחסים לעצמנו ולעולמנו? מדוע נדמה כי המושג נרטיב נמצא היום בכל הקשר – אישי, קבוצתי ולאומי? בעשורים האחרונים גבר מאוד השימוש המחקרי בנרטיבים במדעי החברה והביא להתפתחויות תאורטיות ולתובנות אמפיריות מרתקות, ואלה התגבשו לכלל "מִפנה נרטיבי". חוקרים ישראלים מדיסציפלינות שונות דנים בפרקי הספר בסוגיות תאורטיות, מתודולוגיות ויישומיות הכרוכות במחקר הנרטיבי: מהי "חשיבה נרטיבית", האם המחקר הנרטיבי הוא פרדיגמה, מה בין מחקר נרטיבי לפמיניזם; בהיבטים שונים של מערכת היחסים המורכבת שבין חוקרים נרטיבים לנחקריהם , מספרי הסיפורים; ובהיבטים שונים הקשורים בפרשנות של הנרטיבים ובעולם העשיר של "נרטיבים בפעולה" בזירות חיים מגוונות ( גבריאלה ספקטור-מרזל , רבקה תובל-משיח).

האם מסוגלים מורים לחקור את דרכי הוראה שלהם וההתנסות שלהם בהוראה בגישה אתנוגראפית היכולה להציב עצמם מעל שגרת היום-יום החינוכית תוך הקניית זוויות ראייה ותרבותיות מעמיקות יותר? זו השאלה העיקרית שנשאלה במאמרו המעניין של פרופ' Mark Dressman מאוניברסיטת אילנוי. מחקרו של דרסמן נערך במסגרת קורס לתואר שני בחינוך למורים אשר התנסו הלכה למעשה במחקר אתנוגראפי באוניברסיטה. המורים התנסו במסגרת הקורס בשיטות מחקר אתנוגראפיות ונדרשו ליישמם בכיתות הלימוד שלהם על מנת להעצים את ראייתם העולם הפדגוגית-חברתית והתרבותית שלהם. ממצאי המחקר של פרופסור דרסמן מלמדים כי מרבית המורים הנחקרים לא הצליחו לסגל ראייה ביקורתית "משוחררת" של הגורמים והנסיבות לאימוץ דרכי הוראה ותפקידם בביה"ס.

מחברת המאמר עורכת השוואה מתודית בין סוגי התנסויות מחקריות שלה: כחוקרת אתנוגראפית חיצונית בבית ספר, וכחברה בצוות שיתופי העורך מחקר פעולה והכולל בתוכו מורות. המאמר מהווה התבוננות או רפלקציה על מקום החוקר בתהליך, על אופני הלמידה ויצירת הידע, על מערכות היחסים הנוצרות, על תהליכי ניתוח ופרשנות, ועל תשומות ותרומות של ההשתתפות במחקר פעולה לעומת זאת שבמחקר אתנוגראפי רגיל. ההשוואה יכולה לסייע בידי חוקרים, במיוחד אלה המתעניינים במחקרי פעולה, לקבל החלטות לגבי אופי המחקרים שהם מבקשים לערוך. נראה כי מחקר פעולה על אף היותו שיתופי, ואולי בגלל זה, תובע יותר מאמץ אינטלקטואלי, רגשי ומעשי, מאשר המחקר האתנוגראפי הרגיל. הוא מורכב יותר ודורש מן החוקר מיומנויות נוספות על אלה שבמחקר רגיל, וביניהן יכולת להנחות אנשי מעשה בעריכת מחקר וכן תקשורת טובה ויכולת לנווט מערכות יחסי גומלין מורכבות (ברכה אלפרט)

השאלה שבכותרת נידונה בנייר זה על בסיס מחקר איכותי שעסק ב"ידע פרקטי אישי" של מורים. במערך המחקר היו שני מרכיבים עיקריים: חשיפת הידע הגלוי באמצעות תצפיות פתוחות שנתוניהן נותחו ע"פ קטגוריות emic ועובדו באופן כמותי, וחשיפת הידע הסמוי, באמצעות ראיונות אתנוגרפיים שנתוניהן נותחו ועובדו רק באופן איכותי. שני המרכיבים רלוונטיים למחקרי פעולה אלא שבניגוד להם המחקר האיכותי נועד להבין את התופעה ולא לשנות אותה. השאלה היא: האם עיבוד כמותי שמיושם במחקר פעולה חייב אף הוא להתבסס בלעדית על חשיבה של הפרדיגמה האיכותית או שזהו מערך שיכול להישען בו זמנית גם על חשיבה פוזיטיביסטית? (ניצה שפרירי)

פרופסור חיים חזן מהחוג לאנתרופולוגיה וסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב מסביר את ייחודיות הגישות המנחות אותו במהלך ביצוע המחקר האתנוגרפי במדעי החברה .